מוסקבה / צילום: רויטרס
מאורעות היסטוריים נבחנים כמובן על יסוד תוצאותיהם. אבל מפעם לפעם, ומבלי לבקש רשות, שמורה לנו הזכות לבחון אותם על יסוד חסרונם, או על יסוד שינויים קטנים או גדולים במהלכם.
מה היה קורה אלמלא תפסו רדיקלים מזוינים את השלטון בפטרוגרד (פטרבורג), השבוע לפני מאה שנה?
הם קראו להפיכה שלהם "מהפכה". אף אמנם בקעה ממנה מהפכה. אבל היא כשלעצמה הייתה מעשה של אינוס אלים. רק מיעוט קטן רצה בה. היא עלתה יפה מפני שהנהיגו אותה אנשים, שרצון הברזל שלהם הכניע כל ספק עצמי; אנשים שהיו סמוכים ובטוחים כי ברית כרותה להם עם ההיסטוריה, ומפתח טמון בכיסם אל הכספת שבה מתגוללת האמת.
אני פשוט אוהב אותו
המיתוס של המהפכה הבולשביקית הפך את לנין, איש ברוטלי וחסר חמלה, ל"אנושי מכל האדם". בימיה האחרונים של ברית המועצות הספקתי למצוא את הפלקט המפורסם של ולדימיר איליץ' עם האפיון ההוא (פרי עטו של המשורר מאיאקובסקי) ליד תחנת רכבת תחתית במרכז מוסקבה.
תורים הוסיפו להשתרך ליד המאוזוליאום שלו, בכיכר האדומה, שבו נחה גופתו החנוטה. בתורים ההם, למרבה הפרדוקס, היה אפשר למצוא יהודים ערב עלייתם לארץ. הם באו להיפרד ממנו.
"אני פשוט אוהב אותו", התוודה באוזניי בסתיו 1991 יהודי אחד בקייב, שעצמאות אוקראינה הממשמשת ובאה מילאה אותו חלחלה. אוקראינה עצמאית ולאומית התחרזה עם פוגרומים. ב-1919/20, רק לנין וטרוצקי עמדו בין היהודים ובין רצח המונים בידי כנופיות, שנקשרו בשמו של סמיון פטלורה, שר ההגנה בממשלת אוקראינה.
במאה עקובת דם יהודי, הצלת יהודים ראויה בהחלט להיזקף לזכות המצילים, אף כי ברור שלא לתכלית הזו הם חוללו את מהפכתם. הם רצו לחסל מעמד רוסי שלם: את האצולה הקרקעית, את האיכרים ה"עשירים" ואת הבורגנות העירונית. כל אלה היו עמודי התווך של רוסיה. אלמלא פרצה מלחמת העולם הראשונה, לרוסיה היה נשקף סיכוי כלשהו להתפתח ברוחם ועל-פי רצונם.
הסדרנים יוציאו את החבר סטאלין
אי-שם באמצע המאה ה-20, רוסיה יכלה להפוך למלוכה חוקתית. אולי לא כמו בריטניה או שוודיה; אלמנטים סמכותניים ארוגים אל תרבותה הפוליטית, כפי שחוזר ולדימיר פוטין ומזכיר. אבל לנין, טרוצקי וסטאלין היו יכולים להיחסך.
למען האמת, סטאלין חשב ב-1917 שהמהפכה תידחה ב-50 שנה, והבולשביקים ייאלצו להסתפק במעמד של סיעת מיעוט בפרלמנט של הרפובליקה הבורגנית. חבר הכנסת סטאלין, אני קורא אותך לסדר פעם שלישית. הסדרנים יוציאו עכשיו את חבר הכנסת סטאלין מן האולם.
בלי השלושה ההם, רוסיה אולי לא הייתה מאבדת איזה 50 מיליון, שנקטלו בשתי מלחמות עולם, במלחמת אזרחים אחת, בדיכוי פוליטי פראי ובהרעבה מכוונת.
רובים מכודנים
המהפכה הבולשביקית הייתה אקט של הקנטה פסיכולוגית. יוזמיה צפצפו לא רק על כללי התנהגות פוליטית, כי אם על כל אמת מידה של הגינות אנושית. איש זולתם לא היה מסוגל לעשות מה שהם עשו: מתפיסת השלטון בכוח בשבעה בנובמבר 1917, המשך בפיזור האלים של האספה המכוננת בינואר 1918, עבור דרך רצח הצאר המודח ובני משפחתו ביולי 1918, וגמור בטרור האדום וב"קומוניזם הצבאי", שטבעו את מהפכתם בחותם טוטליטרי והעניקו השראה לעריצי המאה ה-20.
האספה המכוננת של ינואר נבחרה בבחירות הכלליות החופשיות הראשונות והאחרונות בתולדות רוסיה. הן הנחילו מפלה מוחצת לבולשביקים, אם כי גם המנצחים היו סוציאליסטים רדיקלים. הבולשביקים הניחו לה להתכנס, ומיהרו לפזר אותה ברובים מכודנים. אחד מנציגיהם באספה נשא את הנאום הציני ביותר בתולדות הפרלמנטים. הוא הוקיע בו את התיימרות הרוב לדבר בשם "העם", מפני שאין בכלל דבר זה.
במקום אחר, טרוצקי קרא באוזני יריביו הסוציאל-דמוקרטים, "אתם מושלכים אל פח הזבל של ההיסטוריה". מה מעניין, שהיטלר השתמש במלים דומות, כאשר דיכא את הסוציאל-דמוקרטים הגרמניים.
מהפכנים טוטליטריים, ימין או שמאל, חולקים בוז עמוק לערכיה של הדמוקרטיה הליברלית. הם יודעים שליברלים וסוציאל-דמוקרטים לא יהיו מסוגלים להתמודד עם ציניות הדם הקר שלהם, בריונותם המילולית ואלימותם הפיזית.
כל האמצעים
מליצי היושר של המהפכה חזרו והזכירו, כי בזכותה ניצלה רוסיה מחורבן. היא הייתה מתפרקת לגורמיה ב-1918; והיא הייתה נופלת בידי היטלר ב-1941. יש ממש בשתי הטענות, ודרך ישרה למדי עוברת מהן אל עריצותו של פוטין. אבל ההסתמכות על משטרי דיכוי כדי להישאר בחיים שללה מרוסיה את הסיכוי להיות ארץ נורמלית.
הווירוס של המהפכה הבולשביקית מסוכן יותר מן התוצאות הקונקרטיות שלה. עניינו הוא ההנחה שאפשר להכניס שינוי פתאומי במהלך הטבעי של ההיסטוריה באקט של אלימות מסיבית, של פריקת עול, של הצדקת האמצעים - כל האמצעים - לשם השגת המטרה.
התחילה את המהלך הזה המהפכה הצרפתית. היא נכנסה אל הפנתיאון המערבי במידה המטשטשת את חטאיה ואת עקרותה. נוסחת הפעולה שלה חזרה והוחלה: הפתיחה המתונה, הליברלית, המבטיחה; הרדיקליזציה; הטרור הרצחני נגד יריבים; הדיכוי המלא של החרויות, שהמהפכה מלכתחילה נועדה להבטיח.
בצרפת וברוסיה המהפכה האמינה בשליחותה הבינלאומית. משיחיותה והתפשטותה הטריטוריאלית הלכו יד ביד, עד שהמהפכה הפכה כסות לאימפריה. רובספייר הוליד את בונפרט, טרוצקי הוליד את סטאלין.
מהפכת אוקטובר לא הייתה חסרת הישגים. אבל שום התקדמות אינה יכולה להצדיק מחיר דמים כזה. מהפכת אוקטובר אינה נשפטת בחומרה מספיקה מפני שהרבה ממאפשריה היו אידיאליסטים. הדמוקרטיה הליברלית, הואיל והיא מסורה להגנת האמצעים מפני המטרה, נוטה לוותר על אידיאליזם. בימים האלה, ימי נסיגתה הכמעט-כללית של הדמוקרטיה הזו, אידיאליזם לא-רצחני דווקא היה יכול לעזור.