מכונית פורמולה-1 היא מפלצת מוטורית שכל תכליתה לגמוע מסלולים במהירות בלתי שפויה. אין בה דבר זולת מנוע, שלדה, מושב ופסיכי שאוחז בהגה. מכונית פורמולה 1 מקובלת מאיצה מ-0 ל-100 ב-2.4 שניות לערך. כך למדתי.
ועכשיו אני עומד לנסות ולהתקרב לזמן ההאצה הזה. לא במכונית 1-F מטורפת, אלא באוטו שאפשר לקנות אצל הסוכן. אפילו בארץ. מכונית שאפשר לנסוע איתה לסופר, להביא את הילד לגן ואת החתול לווטרינר באותה נסיעה עצמה, ובדרך חזרה - להביא את הילד מהגן הביתה יחד עם שני חברים. צריך אמנם להיות די עתיר ממון כדי לקנות אחת כזאת, אבל היא לא מוטציה של מירוצים. היא מכונית.
בעצם, אני לא באמת עומד לעשות את זה. אני רק יושב במכונית ומורשה להחזיק בהגה. המכונית תעשה זאת במקומי. אבל לא אהיה מחוסר עבודה לחלוטין. אני אהיה אחראי לבלימה כתום המיאוץ, ולהגה - אם במקרה הוא יפתח סטייה כלשהי מן הנתיב.
אבל קודם עלי להכניס את המכונית ל-Launch Mode, "מצב שיגור": לחיצה על כפתור ספורט-פלוס, רגל ימין מועכת את המצערת, רגל שמאל (המכונית אוטומטית) דורכת בעוז על הבלם. המנוע שואג, ואז בבת אחת מרפים מן הבלם. המכונית ניתזת ממקומה כקליע של רובה, התריסריון נדבק אל הגב, הגב אל המושב, העיניים יוצאות מן האוזניים, הלב מזנק, הפה נפער, נסגר ומתחיל לצחקק כמו משוגע. 0-100 ב-2.9 שניות. כמעט!... כמעט פורמולה-1. פורשה 911 טורבו-S קוראים למכונית הזאת. 580 כוחות סוס, הנעה כפולה. גיר כפול-מצמדים. 2 2 מושבים (שניים מהם - מושבצ'יקים).
האמור לעיל התרחש במסגרת מפגן איכות מוטורי שמארגנת חברת פורשה מדי פעם. היו שם בוקסטר (הרודסטר הדו-מושבית עם מנוע במרכז המכונית) ואחיו חבוש-הגג - הקיימן. היה הקאיין, זולל השטח האלגנטי, ואחיו הצעיר והקטן יותר, המקאן. וכמובן, הפנאמרה הלימוזינית וה-911 דלעיל.
בכל אלה אפשר היה להתנסות בנהיגת מסלול מירוץ, מסלול סלאלום, נהיגה במגרש החלקה, ותרגילי התחמקות ממכשול. לא רק כדי להתרשם משלל הדגמים, אלא גם כדי לחוש את ההבדלים ביניהם. למשל, מסלול סלאלום עם 911 בעלת מנוע אחורי. ומיד אחר-כך אותו מסלול עם בוקסטר בעלת מנוע מרכזי. שתי המכוניות הללו מבריקות, וצריך להיות נהג מירוצים מיומן כדי לחוש בהבדל. ובכל זאת דומני כי הצלחתי לחוש באיזון העדיף והטבעי של הבוקסטר. ואולי חשתי כך כי אני משוחד: הבוקסטר והקיימן, האחיות הכמעט-תאומות, הן מכוניות חלומותי המוחלטות. הן כל-כך שופעות קסם, חדווה, איכות וכיף, עד כי בא לבכות מעוצם הגעגועים. למרבה הצער, טרם קנו לי אחת מהן ליום ההולדת. אולי בשנה הבאה.
גם למכוניות פורשה האחרות לא חסרה איכות, אך בנהיגה על מסלול בכל זאת מורגשים ההבדלים. הקאיין הוא ברייה די מגודלת. מניסיוני אני יכול להעיד שיכולות השטח שלו מופלגות. ללא מאמץ, הוא יביס אף את זוללי הסלעים הקשוחים ביותר. אך על המסלול מתגלה משקלו. בזכות הכוח וחוכמת התכנון הוא מהיר כשד, אך תחת לחץ המסלולי, הוא לא משאיר רושם קליל.
אחיו הקל והקטן יותר, המקאן, מרגיש כאן יותר בבית. ובכלל, המקאן הוא חבילה מוצלחת. אמנם מרחב המחיה שהוא מעניק ליושביו מאחור לא הכי נדיב, אבל הנהג חוגג. כי המקאן הוא פורשה לכל דבר. גם בחזות, וגם (כמעט) בביצועים. לא בכדי הוא אחד הלהיטים של הקונצרן. את הפאנאמרה, עלי להודות, מעולם לא הצלחתי להבין עד תום. מרגע שנולד, תהיתי על טיבו האמיתי: הוא, איך לומר זאת, קצת מיושב מדי. קצת המבוגר-האחראי-בחבורה. קצת פחות מדי הרפתקני וסוחף.
לסיום, גילוי נאות וקצת מביך: די מוזר לכתוב על מכוניות פורשה. הן כולן טובות להחריד. לא תמיד זה היה כך. היו לפורשה גם מכוניות דפוקות, ואפילו טרקטורים וציוד מלחמה מגעיל אפשר למצוא בדברי ימיה. אבל ההיצע הנוכחי (וגם זה של העשורים האחרונים) פשוט משובח. לכן אני מבקש להתנצל מעומק לבי על שפע המלים הטובות שנרשמו כאן. לעתים פשוט אין ברירה.
** הכותב היה אורח פורשה בטורקיה
