בעוד שנה ייערכו הבחירות לרשויות המקומיות, ואף על פי שמתמודדים רבים עדיין לא הודיעו אם ירוצו או לא, כבר ברור כי בחלק מהערים יהיה קשה מאוד לנצח ראשי ערים מכהנים.
בדיקת "גלובס" מראה כי ב-17 ערים בארץ (כ-20%) ראשי הערים מכהנים כבר 4 קדנציות, ויש כאלה שאף יותר. 14 מהם מכהנים שנים ארוכות ברצף.
השיאן הוא ראש עיריית מעלות-תרשיחא שלמה בוחבוט, שמכהן מאז 1976. מעט אחריו ראש עיריית כפר יונה אפי דרעי, שמכהן מאז 1977. שניהם מתקרבים כבר לשיאו של אברהם קריניצי, שכיהן כראש עיריית רמת-גן במשך 43 שנים. רק כדי שנבין את סדרי הגודל, כשדרעי נכנס לתפקידו כראש מועצת כפר יונה חיו בה כ-3,000 בני אדם, ואילו כיום חיים בה כ-22 אלף. במעלות-תרשיחא היו כ-6,000 בני אדם, וכיום חיים בה כ-25 אלף.
במועצות האזוריות המצב דומה. מבין 54 מועצות אזוריות, בשש מכהנים ראשי מועצות במשך 4 קדנציות או יותר.
"נשארים מכוח האינרציה"
שר הפנים לשעבר אופיר פינס, ראש המכון לשלטון מקומי באוניברסיטת תל-אביב, סבור כי יש לשקול ברצינות להגביל את מספר הכהונות של ראשי הרשויות המקומיות בישראל.
"יש ראשי ערים נפלאים שהם אנרג'ייזרים, שהאש בעיניהם לא נכבית והלהט והעשייה שלהם היא כאילו הם ביום הראשון לעבודה, גם אחרי הרבה שנים. אבל הם לא הרוב. רבים שנשארים פשוט כי הם מספיק חזקים, וכי אין להם משהו יותר טוב לעשות. זה תפקיד מרתק וחשוב עם כבוד והשפעה. אז יש אנשים שנשארים מתוקף האינרציה".
כמה קדנציות כראש רשות הן המקסימום לדעתך?
"המחמירים יגידו שתי קדנציות, היותר סובלניים יגידו שלוש".
זה הכל?
"זה תפקיד מיוחד במינו במובן הזה שזה התפקיד היחידי בסקטור הציבורי שהוא גם מקבל ההחלטות הראשי וגם המבצע שלהן. מבחינת העוצמה, ראש עירייה בעיר שלו יותר חזק מראש ממשלה במדינה שלו.
"כשהייתי שר פנים בממשלת אריאל שרון, שרון ז"ל היה מדבר איתי כדי שאני אפעיל את סמכויותי בתחום זה או אחר. כשהייתי נכנס לישיבת ממשלה הייתי כמו הכותל המערבי וכולם היו מדביקים עלי פתקים עם בקשות. זה לא המצב ברשות מקומית. בעירייה יש מלך אחד וזה ראש העיר. כל הסמכויות המוניציפליות הן אצלו".
בכל שבוע מתלונן אצלנו ראש עיר על כך שחסרות לו סמכויות. הם אומרים שהם אפילו לא יכולים להציב תמרור בלי אישור משרד התחבורה, לשנות סיווגי ארנונה.
"הם אוהבים להציג עצמם כמסכנים, אבל זה לא אומר שזה נכון. כולם בוכים, אבל יש להם הרבה סמכויות יחסית. ואגב, זה לא במקרה. עד סוף שנות ה-70 ראשי הערים היו החוליה החלשה, היו מדיחים אותם, לא הייתה משילות מוניציפלית. ברגע שיש בחירה ישירה לראש רשות, הוא נבחר לחמש שנים והמועצה לא יכולה להדיח אותו גם כשאין לו רוב, הוא יכול לעשות הרבה דברים.
"הטענה שלי היא שיש יותר מדי משילות. זה יוצר הרבה פעמים סיאוב ומינהל לא תקין. יש גם אנשים ישרים ונקיים, אבל קשה לעמוד בפיתוי. לראש עיר בגלל הכוח העצום שלו יש פיתויים וסכנות. יום יום ראש עיר יכול ליפול על משהו כזה".
בתחום של הנדל"ן הכול לוקח הרבה זמן. בשתי קדנציות בקושי תראה את פרי עמלך.
"נכון שבכהונות ארוכות יש יותר יכולת ביצוע, אבל השינוי שנעשה בשלטון המקומי שיפר דרמטית את כושר הביצוע שלו. הן עולות לאין שיעור על יכולת הביצוע ברמה הארצית. קחי למשל את הסכמי-גג: למה הממשלה בכלל עושה אותם? כי היא הגיעה למסקנה פשוטה שאם היא רוצה להתקדם בתחום הבנייה, להורדת המחירים והגדלת ההיצע, כדאי לה שהשלטון המקומי יהיה במשחק הזה. אבל צריך להיזהר מלגלוש לשחיתות".
איך אנחנו ביחס לעולם?
"אנחנו במקום רע באמצע. תראי את הסופרנוס ואת הסדרה 'בוס'. זה לא סיפור מקומי וישראלי. החיכוך של הכסף והכוח בלי באפרים ומחסומים כמו שיש בשלטון מרכזי".
"עניין דמוקרטי של רצון הציבור"
לעומת פינס-פז, ד"ר דורון נבות מהחוג למדע המדינה באוניברסיטת חיפה סבור שאין כרגע צורך אמיתי להגביל את מספר הכהונות, וכי לראשי הרשויות הוותיקים יש דווקא יתרונות רבים.
"ראשית, ברמה העובדתית הרבה ראשי ערים שנחשבים טובים ואפילו מעולים הם ראשי ערים ותיקים שנהנים מאמון הציבור. עצם העובדה הזאת היא סיבה לא להגביל את הכהונה ולא לעשות רפורמה בתחום.
"שנית, יש עניין דמוקרטי של רצון הציבור. הגבלה על מספר קדנציות הוא הגבלה של רצון הציבור ובמדינה דמוקרטית צריך להימנע מזה.
"שלישית, יש יתרון לניסיון. להיות ראש עיר טוב זה דבר קשה. צריך ללמוד את התפקיד ולהתמודד עם האתגרים. ומי שמכהן יותר מכהונה אחת או שתיים צובר ניסיון.
"יתרון רביעי הוא שראשי רשויות כאלה לא צריכים לנהל קמפיינים יקרים, ואז הם פחות תלויים בתרומות, למשל בתרומות של קבלנים שזה פתח לצרות. יכול להיות שבעניין זה הוותק פותר אותנו מהבעיה הזו".
מצד שני, אולי יש להם מערכות מחויבות ויחסים עם בעלי עניין.
"בשורה התחתונה, אין כרגע מתאם בין מספר קדנציות למעורבות בשחיתות או לכישלונות. דווקא חלק מראשי הערים שעלו לכותרות בשנים האחרונות הם ראשי ערים שהסתבכו בשחיתות כבר בכהונה הראשונה או אפילו לפני שנכנסו לתפקיד, כמו לחיאני בבת ים וגפסו בנצרת עילית.
"יתרון משמעותי מאוד הוא האפשרות ללוות תהליכים ארוכים. אם ראש עיר פועל מתוך ביטחון שהוא בא כדי להישאר, או שלפחות יש אופציה שיישאר, זה יעודד אותו לעשות דברים ארוכי טווח. מי שידוע שזמנו קצוב עלול לפנות לדברים קצרי טווח, שזה בהגדרה פחות טוב לאזרחים".
נשמע נפלא. יש גם חסרונות לקדנציות ללא הגבלה?
"כן. זה נותן יתרון משמעותי למי שמכהן בתפקיד - קשה מאוד להתמודד מולו. ראש עיר ותיק ששולט במנגנון, שמכיר את העיר בצורה יוצאת דופן, השליטה שלו בעיר רבה מאוד, מה שאומר שהתהליך הדמוקרטי קצת נפגע. יש לו יתרון פוליטי.
"דבר שני, לראש עיר ותיק יש הרבה קשרים עם גורמים מקומיים, ולפעמים הוא יצר לעצמו מבנה כוח שקשה מאוד להביס אותו, עם בעלי עניין מקומיים. הוא מחלק טובות הנאה, משתף פעולה עם קבוצות מאורגנות וקשה מאוד לנצח אותו, לא כי הוא פופולרי אלא כי הוא יצר קואליציות חזקות מאוד. שחקן שרוצה להשקיע, לא ישחד מישהו שבעוד 4 שנים יעוף. אם את נכנסת לתהליך נדל"ני מורכב וארוך טווח, שצפוי להתנגדויות ועוד התנגדויות, אם את לא יודעת שראש העיר יהיה שם בעוד שנתיים-שלוש, לא בטוח שתרצי לשחד אותו. לעומת זאת אם זה בנאדם שנשאר לשנים, שווה להשקיע בו. אגב, זה לא חייב להיות בוטה כמו שוחד. אפשר גם לפתח הבנות לא פורמליות.
"ברמה הכללית והמופשטת יש יתרונות וחסרונות לשתי הגישות, ובמקרים כאלה - שאי-אפשר לקבוע בצורה ברורה מה עדיף, צריך להסתכל על העובדות, ואין כרגע סיבה לשנות".
