גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

עידן הדמגוגיה: מתי החלטנו לוותר סופית על האמת

מפוליטיקאים, דרך הפייק ניוז ועד לשיחות הסלון - בכל פעם שמנסים לשכנע באמצעות חשיבה רציונלית ועובדות יבשות, זה נידון לכישלון ■ האם האנושות ויתרה סופית על העובדות?

רטוריקה / צילום: רויטרס
רטוריקה / צילום: רויטרס

"האמת הטהורה והפשוטה היא לעיתים נדירות טהורה ואף פעם לא פשוטה. החיים המודרניים היו משעממים להחריד אילו הייתה כזו" [אוסקר ווילד, "חשיבותה של רצינות", מערכה ראשונה]

נתחיל בתיקון עוול היסטורי: הקרדיט ל"פייק ניוז" ול"עובדות אלטרנטיביות" אינו שייך בלעדית לדונלד טראמפ ולאנשיו. הוא שייך, באופן מכריע ומשמעותי הרבה יותר מכפי שהיינו רוצים להכיר, לכולנו. בשלב כלשהו, וקשה מאוד לשים את האצבע מתי זה קרה, עובדות הפסיקו לעניין אותנו. נכון, התופעה הזו קיימת פחות או יותר מהרגע שהאדם התחיל לדבר, ועברה קפיצת מדרגה עם עלייתן של תעשיות הפרסום ויחסי הציבור בתחילת המאה העשרים, אבל בשנים האחרונות הגישה הזו, של "לעזאזל העובדות", עברה גם לוויכוחים ולדיונים בין בני אדם. ופה זה מתחיל להיות קצת מסוכן - לא מפני שאין משמעות לעובדות, אלא כיוון שאנשים טובים, עם טיעונים חזקים, עדיין מנסים לשכנע באמצעות מחשבה לוגית, באמצעות האמת הטהורה, המשעממת, כפי שכינה אותה אוסקר וויילד, ואז הם מפסידים את המערכה ומפנים את מקומם לצעקנים, לשקרנים, למסלפים ולמסיתים.

בפסיכולוגיה קוראים לזה "חשיבה מונעת", או "הנמקת מוטיבציה" (Motivated Reasoning). מדובר בתופעה שבה המניעים הלא מודעים שלנו, התשוקות והפחדים שלנו, מעצבים את הדרך שבה אנחנו מפרשים מידע. יש לנו צורך להגן על הרעיונות שאנחנו מאמינים בהם, ואנחנו מאוד רוצים שהם ינצחו. כל מידע אחר, לא משנה כמה הוא מבוסס, הוא האויב שאנחנו שואפים להפיל. אדרבא, כשמציגים בפנינו עובדות הסותרות את מה שאנחנו מאמינים בו, לעיתים קרובות אנחנו נתבצר בעמדתנו עוד יותר (רובנו, כמובן; יש יחידי סגולה שיודעים להקשיב), ואנחנו עשויים להידרדר לשפל הטיעונים הקלושים ביותר, ואף להגיד דברים שאנחנו לא באמת מאמינים בהם, רק כדי לא לרדת מהעץ.

כדי להבין עד כמה התופעה הזו שגורה ושזורה ביומיום שלנו, נסו להיזכר מתי בפעם האחרונה הצלחתם לשכנע את הצד השני באמצעות היגיון בריא, עובדות ואמת. מתי בפעם האחרונה הצלחתם לנהל שיח שאינו מבוסס רק על רטוריקה של רגש, התלהמות, שפת גוף. והכי חשוב: מתי בפעם האחרונה שיניתם עמדתכם ביחס לנושא כזה או אחר, באמצעות עובדות.

לא צריך ללכת רחוק: נסו לחשוב, למשל, איפה בסולם הפחדים שלכם נמצא הפחד ממוות או מפציעה כתוצאה מאירוע טרור, ואיפה על הסולם הזה נמצא הפחד מתאונת דרכים קטלנית. הסטטיסטיקה ברורה: ההסתברות לתאונת דרכים קטלנית גדולה פי כמה מההסתברות למוות באירוע טרור, אבל אנחנו עדיין עולים על הכביש כמעט בלי חשבון. זה פשוט עניין הישרדותי: אם נתחשב בעובדות היבשות בנוגע לסכנות סביבנו, אנחנו פשוט לא נצא מהבית. למה בכל זאת אנחנו מפחדים מטרור יותר מאשר מתאונות דרכים? אחת הסיבות לכך היא עידן תקשורת ההמונים, וההתחזקות האדירה של התקשורת הזו בשנים האחרונות.

באחת התוכניות המוקדמות של הפודקאסט "פריקונומיקס רדיו", הסביר מומחה לסטטיסטיקה כי לפני עידן התקשורת, אנשים לא היו מפחדים כמעט בכלל מחטיפות של ילדים - כי הם פשוט לא ידעו עליהן. אם ילדה הייתה נחטפת ביוטה, אף אחד לא היה שומע על זה בנברסקה. היום, כאשר מספר החטיפות ירד באופן משמעותי, הפחד הזה קיים שבעתיים, כי כל מקרה כזה מגיע כמעט מיד לכל בית בארצות הברית, ולעיתים גם מחוצה לה.

דוגמה נוספת היא הפחד מכרישים לעומת הפחד - הלא קיים כמעט - ממוות במהלך משחק פוטבול. אף על פי שיש חמישה מקרי מוות בשנה במשחקי פוטבול בארצות הברית, וזה מספר זהה למקרי המוות מתקיפות כריש, אנשים לא מדמיינים שהם עלולים למות במהלך משחק כזה. למה? כי מקרי המוות, ללא יוצא מן הכלל, אירעו בליגות הנמוכות (מכללות, תיכונים). אם מקרה מוות היה מתרחש באחד ממשחקי ליגת ה-NFL, הליגה הנצפית ביותר בעולם, המצב היה משתנה פלאים.

עכשיו צריך להרחיק לכת יותר: אנחנו יודעים, וזה יודגם בהרחבה בהמשך, שאנשים לא משתכנעים באמצעות עובדות. השאלה היא אם לא הגיע הזמן לשנות פרדיגמה, ולהבין שאם רוצים לקדם נושאים מסוימים (כמובן שזה לא חל בוויכוחים מדעיים), נדרשים אמצעים אחרים פרט לעובדות. נכון, זו מחשבה מסוכנת, אבל כשחושבים על כך שלעיתים העובדות הופכות כלי נשק של בעלי אינטרסים (מחקרי "בריאות" מטעם חברות מסחריות; סטטיסטיקות ששופכות את התינוק עם המים; יריבות בין מכוני מחקר; אינטרסים של ממשלות; וכמובן - סקרים), אולי הגישה הזו יכולה דווקא לקדם את השיח במקום לשתק אותו. אולי, אם אנשי האמת יתחילו להבין שהאמת עצמה לא יכולה לשכנע, השקרנים יצליחו פחות?

אל תזלזלו ברגשות

"הוויכוח היה מלא בקטנוניות ובדווקאנות, הצורות הביתיות של תקיפה צבאית... הזעם של שנינו היה עצום, אבל כל מה שיכולנו להפיק היו כל מיני עקיצות ועקיצות-נגד... לא הצלחנו לנצל את החורים בהגנות, ונדמה שלוויכוח היו חיים פנימיים משל עצמו, כוח נפרד מהנושאים שעלו בו. היו התפרצויות, היסוסים, הרמת קול, צחוק, חיקויים, רגעים שבהם היא ואני התאמצנו לזכור מה הדבר הבא שאנחנו רוצים להגיד. היה קצב, היה טווח. אחרי כמה זמן זה הפך להיות המניע היחיד בוויכוח, למתוח אותו עד לגבולותיו הטבעיים".

התיאור הרגיש הזה (בעיבוד קל), של ריב בין בני זוג, מתוך ספרו של דון דלילו, "השמות", מציג את אחת הבעיות המשמעותיות ביותר בנוגע לוויכוחים - עיקרון ההתנצחות. על-פי העיקרון הזה, גם בני אדם סבירים, שיתחילו ויכוח כדי להקשיב, ללמוד, להציג עמדה, לשכנע, בסופו של דבר עלולים להגיע למצב שבו הם מטפסים על עצים במריבה שקיבלה חיים משל עצמה. קל וחומר לאנשים שפשוט אוהבים לריב. בנקודה מסוימת, אם לשאול מספרו של רוברטו בולניו, "2666", לעיתים קרובות "אנחנו מבלבלים בהירות עם עקשנות".

"מה שהכי מפחיד במוטיבציה מונעת זה עד כמה שזה לא מודע", אומרת ג'וליה גאלף, חוקרת ומייסדת-שותפה של "המרכז לרציונאליות יישומית", בהרצאתה ב-TED (זמינה ברשת עם כתוביות בעברית). "השיפוט שלנו מושפע מאוד, באופן לא מודע, מהרצון שלנו שאחד הצדדים ינצח. זה קיים בכל מקום וזה מעצב את דרכי החשיבה שלנו על הבחירות שלנו, על מערכות היחסים שלנו, איך נחליט כיצד להצביע, מה אנחנו מחשיבים כהוגן או כמוסרי. אנו יכולים לחשוב שאנחנו אובייקטיבים ובלתי משוחדים ועדיין להרוס בסופו של דבר את חייו של אדם חף מפשע".

מבחינתה של גאלף, אין לזה קשר לחוכמה, לידע או לאיי-קיו, אלא לרגשות ולדפוסי חשיבה המושרשים בנו מילדות: "אנשים סקרנים, למשל, נוטים יותר להקשיב למידע חדש ולהסתקרן כשהם נתקלים במשהו שמנוגד לציפיות שלהם. הם לא חושבים שזו חולשה לשנות את דעתך והערך העצמי שלהם כבני אדם לא קשור לעד כמה הם צודקים או טועים בנושא מסוים".

פה גם טמון אחד הפתרונות, אליבא דגאלף: "אם אנחנו באמת רוצים לשפר את השיפוט שלנו כיחידים וכחברות, מה שאנחנו הכי זקוקים לו אינו הדרכה נוספת בלוגיקה או רטוריקה או הסתברות, או כלכלה, על אף שדברים אלה הם בעלי ערך; מה שאנו בעיקר צריכים זה לשנות את הדרך שבה אנו מרגישים. ללמוד איך להרגיש גאווה במקום בושה כשאנו מבחינים שאולי טעינו בקשר למשהו. אנו צריכים ללמוד איך לחוש מסוקרנים במקום הגנתיים כשאנחנו נתקלים במידע שסותר את האמונות שלנו. כי בעצם, למה אנחנו הכי מייחלים? להגן על העקרונות שלנו? או אולי לראות את העולם באופן ברור ככל האפשר?".

לשכנע את המשוכנעים

"אם חשבנו שאחרי תקופת ההשכלה והמהפכה המדעית אנחנו בעידן שהדרך לדון באי הסכמות היא בעובדות ובלוגיקה, הרי שבשנים האחרונות מקור הסמכות הוא לא מדע ותהליך לוגי, אלא אמונה באדם כזה או אחר", אומר גריג דוידוביץ', מנכ"ל RGB מדיה, שעוסקת בפיתוח עיתונות וניו מדיה. "הרי מה שאנחנו יודעים על מה שקורה בעולם ניזון ב-99.9% מדברים שאנחנו לא רואים בעיניים. התהליך שבו מידע עובר סינון ומופץ לקהל הרחב הוא על-ידי שומרי הסף, שבאופן היסטורי-קלאסי, הם מקצועיים, עיתונאים, למשל. אבל היום אנחנו עדים שגם ההמון הוא שומר סף. אם בעיני עורכים ועיתונאים ידיעה מסוימת היא לא נכונה ולא ראויה להתפרסם, יש מספיק אנשים במדיה החברתית שיפרסמו אותה ויהפכו אותה לוויראלית. אני מכנה את זה 'דמוקרטיה גולמית'".

- וזה טוב או רע?

"אני אשיב לך בניסוי שעשו בעיתון הגרדיאן ב-2015, כשבבריטניה התקיימו הפגנות על רקע העוני ברחבי המדינה: הם ביקשו מטוויטר את כל הציוצים שעסקו בנאומי הפוליטיקאים, ויחד עם קבוצת אקדמאים שהקימו ניתחו את הטוויטים - אם הם נכונים או שקריים. את הנכונים סימנו בירוק ואת השקריים סימנו באדום והחלו להריץ אותם מחדש בפיד. לאורך זמן קרתה תופעה מדהימה: הירוק גבר על האדום, כלומר האמיתיים ניצחו והשקריים נכחדו. זה מרחיק לכת, כי הרי ברשת החברתית מי שמחליט איזה מידע חי ואיזה מת זה ההמון. והנה שומר הסף, שהוא ההמון, מצליח לעשות עבודה לא רעה בכלל, בצורה אוטומטית, ובורר את האמת מהשקר. נדמה שיש גורמים שמעוניינים לנטרל את הכוח של ההמון לברור את האמת, והגורמים האלה מוציאים אותנו החוצה משיח של עובדות לשיח של אמונה: האם את מאמינה לטראמפ או האם את מאמינה לניו יורק טיימס. זה כמו לשאול האם אתה מאמין בישו, באלוהי היהודים, או בנביא מוחמד'".

דוידוביץ' מביא דוגמה נוספת מהשנים האחרונות, שמגבירה את עידן הפוסט-עובדות: דיווחים מותאמים אישית. הוא מדגים זאת באמצעות מאמר שפרסמו שני עיתונאים שוויצרים במגזין DAS, תחת הכותרת Trump Knows You Better Than You Know Yourself. המאמר הביא שיטה שפיתח פרופ' מייקל קוזינסקי מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת קיימברידג'. הוא ניתח את הלייקים שגולשים נותנים ברשתות החברתיות, והצליח לבנות פרופיל אישיותי על סמך הלייקים האלה.

"הוא גילה שככל שיש לך יותר לייקים פומביים בפייסבוק, היכולת שלו לחזות יותר טוב את מה שאת הולכת לעשות היא גדולה יותר מהיכולות שלך לדעת איך תפעלי", אומר דוידוביץ'. "החברה הזו הוציאה בשביל הקמפיין של טראמפ למעלה מ-170 אלף מסרים שונים, והיא גם פעלה בקמפיין הברקזיט. אני מייצר לכל אחד את המסר הנכון כדי להשפיע עליו ישירות".

"פייסבוק לא ממציאה כלום", מסכים ד"ר יובל דרור, דיקן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל. "היא משדרת לכיוונך את המידע שימצא כן בעיניך. שני אנשים שיכולים לגור אחד מול השני, דלת מול דלת, יקבלו נקודת מבט שונה לחלוטין, לפעמים הפוכה ממש, על אותו אירוע. האלגוריתם של פייסבוק בנוי כך שהניוז פיד רוצה לשמח אותי, כדי שאחזור אליו כמה שיותר. לכן הוא מהדהד לי את המידע שאני מאמין בו ואת החברים שלי שמאמינים באותו הדבר. וכך נוצר ביני לבין אנשים אחרים חוסר הסכמה בסיסי לגבי מה קרה ואנחנו פחות ופחות מסכימים על עובדות. למעשה, אנחנו צועדים בהדרגה לתוך עולם שבו התשתית הכי בסיסית של השיח כבר לא נמצאת בהסכמה, ומרגע שאנחנו לא מסכימים על נקודת המוצא של הדיון, הדיון הוא בלתי אפשרי ואז השיח הופך להיות קיצוני ואמוציונלי".

- זה רק יחמיר, אתה אומר.

"זה תלוי אם יהיה שינוי בטכנולוגיה של גוגל ושל פייסבוק; ותלוי גם ברמת המודעות של האנשים שצורכים את התכנים. זה תלוי גם במודעות של אנשים. בשאלה אם הם יכולים להבין שהם חיים בתוך חדרי תהודה, שבתוכם כולם יגידו לי שאני צודק, וברגע שהם נפגשים עם הצד השני, שמציג עמדה שמעולם לא נתקלו בה, שהיא מנותקת מהמציאות שאותה הם חווים, הם אפילו לא יודעים מה לעשות איתה".

"זו פשוט נטייה טבעית של המוח", מתמצת גלעד דיאמנט, המקדיש בשנים האחרונות חלק ניכר מזמנו לקידום חשיבה ספקנית מדעית בישראל. בנוסף לכתיבת בלוג התחקירים "חשיבה חדה", הוא מנהל את קבוצת הפייסבוק באותו השם, שחברים בה כבר כ-22 אלף גולשים. בקיץ 2014 יצא לאור ספרו "חשיבה חדה - בין מציאות לאשליה".

"המוח", מסביר דיאמנט, "מלקט פרטי עובדות שמחזקים את דעתו ומתעלם או מחליש או בביקורתיות יתרה למה שלא מתאים לתמונה שלו. המוח לא עובד סימטרית. אם הוא באמונה מסוימת, נדרש הרבה מאמץ כדי שהוא ישנה את דעתו. כדי לצאת ממעגל הקסמים הזה שבו אנחנו מתבצרים בעמדותינו, צריך קודם כול להיות מודע לזה ולנסות בפועל להפריך את דעתנו האישית. הבעיה היא שאנשים לא מנסים, אלא מחפשים רק את מה שמחזק את עמדתם".

- וזה משהו שמתגבר בעידן המדיה החברתית.

"ברור. תחשבי על זה ככה. אם פעם שמועה הייתה נעצרת בגבול הכפר, היום בלחיצת כפתור היא אש בשדה קוצים. אם אני חושב שלטאות שולטות בעולם, פעם היו צוחקים עליי; היום אני מוצא עוד 500 אנשים שחושבים כמוני ומבחינתי יש קונצנזוס חברתי. התקשורת משתפת עם זה פעולה - כי רוצים רייטינג, ובשביל רייטינג צריך דם, ובשביל דם צריך ויכוחים, ובשביל זה צריך סיבות להתווכח - ואז גם איפה שאין על מה להתווכח יוצרים ויכוח מדומה. לכאורה, יש שני צדדים לכל סוגיה, בעיקר בעניין של דעות, אבל בעניין של עובדות זה לא תמיד נכון. האם העולם עגול או לא? אין הרבה מה להתווכח על זה. אני חושב שיש משהו בגישה הפוסט מודרניסטית שמעורר זילות של ערך האמת".

הכול בגלל האליטות

"ההגדרה הכי אלגנטית לדמגוגיה היא שאני מייצר טענה אסתטית והקהל חווה אותה כטענה ותפיסה לוגית, כי אנחנו מגיבים לטענה שנשמעת יפה כטענה נכונה", מסביר הפילוסוף ד"ר מיכה גודמן, מחבר הספר "מלכוד 67" (הוצאת כנרת זמורה ביתן דביר), שהפך בעל כורחו להוכחה כמעט חד-משמעית שכל אחד מתבצר בעמדותיו. "כשם שיש נושאים אסתטיים ויש אנשים אסתטיים, יש גם טיעונים אסתטיים. אבל אם האמנות אמורה לגעת ביפה, והשיחה והמדע אמורים לגעת בנכון, באמת - אז השיחות הפוליטיות, הדתיות, והעסקיות היום מתחילות להיות יותר דומות לאמנות מאשר למדע. הדברים מרשימים, מעוררי השראה ויפים, אך לא תקפים לוגית ולא נכונים. בני אדם לא מסוגלים לנהל דיון שמבוסס על עובדות ועל דיונים. אנחנו מנסים להפנט אחד את השני, לטשטש את חושי הביקורת אחד של השני באמצעות המוח שמטשטש בין היפה והנכון".

- אבל זה תמיד היה קיים, לא?

"כן, אבל ככל שטווח ההקשבה שלנו פוחת, כך המעבר מלוגיקה לאסתטיקה גובר, והמדיה מקצרת את הטווח שבו אנחנו מקשיבים. כדי לבנות טיעון תקף אני צריך 10 דקות - לקחת את כל ההנחות, לחבר ביניהן וליילד את המסקנה. זו פעולה לוגית שלוקחת רבע שעה. אבל לבוא עם וידוי אישי, חושפני, או לתקוף מישהו אישית, לוקח שתי דקות, ועל תמונה לוקח שתי שניות להסתכל ולהגיב. כמובן שהכי טוב זה להגיד דברים שמבוססים על עובדות וטיעונים באופן אסתטי, שאינו מסתיר את התוכן אלא מצביע עליו, משקף אותו".

- איך נבדוק את עצמנו?

"אצלי זה פשוט: אם אני מסיים הרצאה של מישהו ולא יכול לשחזר מה הוא אמר, אלא רק מה חוויתי כשהוא דיבר, זה אומר שהוא הצליח להמיר לוגיקה באסתטיקה - וזו הדמגוגיה".

יוני כהן אידוב, אלוף העולם בדיבייט לשנת 2010, הוא מומחה מדופלם לאמנות השכנוע. כיום הוא יועץ להעברת מסרים ומייסד מרכז כהן-אידוב לדיבייט ולרטוריקה. לדבריו, לשכנוע יש מרכיב אחד מהותי שאנשים רבים לא נותנים עליו את הדעת: שייכות.

"על-פי ההגדרה הקלאסית של אריסטו, רטוריקה מתבססת על רגש ושפת גוף, תוכן, עובדות, לוגיקה ואתוס, אבל גם מי הדובר, האישיות. היום הייתי אומר שזה הולך הרבה יותר לפי האתוס של מי הדובר. שפת הגוף של טראמפ, למשל, לא טובה יותר מכל אחד אחר, למעשה גרועה יותר, ומבחינה רטורית הוא דובר גרוע משכמו ומטה וברור שעובדות הן לא הצד החזק שלו; אבל לפי כל המחקרים שנעשים בימינו, טראמפ מייצג את מה שבוחריו תופסים כקבוצה שלהם. גם בישראל, כשהרבה אנשים, אובייקטיבית, נפגעים ממדיניות הממשלה הנוכחית, הם עדיין אומרים 'רק ביבי', כי הם תופסים את נתניהו כמשחק בקבוצה שלהם, אל מול הקבוצה שהם שונאים, האליטות".

"חלק מהעובדות מופקות על-ידי מוסדות מסוימים, כי הרבה פעמים בצדק או שלא, המוסדות האלה מזוהים עם ידע של אליטות", מסכים פרופ' דני פילק, מחבר הספר "פופוליזם והגמוניה בישראל" (הוצאת רסלינג). "יכול מאוד להיות שברגע שיש תחושה שאליטות השלטון אינן מייצגות את העם, משבר האמון הזה מקרין לתחומים אחרים, ואז לא מעניין מה כתוב בתקשורת ומה שמדענים אומרים.

"חלק מהעניין אולי זה שיש פה דרישה עמוקה יותר של דמוקרטיזציה, של ידע בשני המובנים: ביזור הידע, אבל גם מנגנונים של יצירת הידע. יש תחומים שבהם יותר ויותר מקובל לשתף את הציבור בתהליך יצירת הידע ולא רק בהפצתו. בבריאות הציבור, למשל, יש היום מחקרים שמשתמשים בשיטה שבה חלוקה למושגים נעשית בצורה של בריינסטורמינג של הקהילות, שמייצרות את הידע יחד עם החוקרים. או במדעי הסביבה, שאנשי קהילות מסוימות לוקחים על עצמם תפקיד פעיל באיסוף נתונים ועיבוד המידע. שם אני משוכנע שרמת אי האמון תהיה פחותה, כי אנשים הם חלק מהדבר הזה, וזה לא מגיע מקבוצה שבה ייצור הידע מעוגן מתוך הדרה של קבוצות אחרות".

אפליקציה לניהול דיונים

הדוגמאות שמביא פרופ' פילק, של שיתוף הציבור בתהליך הפקת הידע, מצטרפות לשורה של ניסיונות להציל את תרבות הדיון באמצעות אותה הטכנולוגיה שמקשה עליה. סיפורה של חברת co-play הישראלית מראה שהנושא אולי עדיין נמצא בחיתוליו, אבל הוא גם מוכיח שיש צורך ורצון לשנות. מייסד החברה, ד"ר חגי פולקמן, מסביר כי מדובר באפליקציה שמארגנת את הדיונים באופן דיגיטלי, סכמטי, כך שיהיו יעילים ככל שניתן. "קשה מאוד לנהל שיח מתורבת בפורום הכולל למעלה משבעה אנשים", הוא אומר. "המערכת שלנו מבוססת על מחקרים שבחנו את יכולת האינטליגנציות הקולקטיבית של סטודנטים, ומצאו שהאינטליגנציה של הקבוצה לא בהכרח שווה לסכום האינטליגנציות של אנשי הקבוצה".

- תן דוגמה.

"למשל, אינטילגנציה רגשית, שחסרה מאוד בקבוצות דיון - בעיקר במקרים שיש בהם נוכחות נשית מועטת או ללא נשים בכלל; פרמטר אחר הוא היכולת של הקבוצה להתנהל. קבוצה שבה מישהו דומיננטי הגיע לתוצאות פחות טובות מאשר קבוצה שבעצם לכל אחד היה ביטוי".

- לחשיבה רציונלית אין משמעות?

"ברור שכן, אבל הרבה פעמים הדיון הוא משולב רגשות, לעיתים חיוביים, אך ברוב הזמן של כעס ופחדים, שמשפיעים על החלטות. סובייקטיבית, הרבה פעמים יש בתוך קבוצה המון שיפוטיות. אם מישהו אומר דעה מסוימת שהיא לא מקובלת ולא לפי המיינסטרים, הרבה פעמים זה מונע מהקבוצה לחשוב מחוץ לקופסה".

- ואיך האפליקציה שלכם אמורה לסייע בזה?

"היא בנויה כך שהנוכחים בדיון לא יפחדו להביע רעיונות סובייקטיביים, שלאו דווקא מתיישרים עם הקו העובדתי ה'יבש', המיינסטרימי, המוסכם. במקרים כאלה אין מקום לשיפוט, כי זו אינטואיציה ולא עובדה. בנוסף, כדי לייצר הרמוניה ויכולת של הקבוצה להתחבר באינטליגנציה רגשית, יש לנו סוג של תיוג, שפועל בסבב שבו כל אחד מדבר מהלב. הדיון אצלנו מחולק לקטגוריות: אפשרות לדבר רציונלי, אפשרות לייצג עמדה אובייקטיבית, אפשרות להביע עמדה סובייקטיבית, על בסיס אינטואיציה, ומקום לדבר על בסיס הרגשות".

- שלבי פיתוח?

"האפליקציה הזו בעבודה שנתיים. אנחנו בשלבי דטא, בוחנים אותה בכל מיני מקרי קצה ובקרוב מאוד אנחנו אמורים להשיק אותה".

סיבה נוספת לאופטימיות היא העובדה שיש קווים אדומים שכאשר חוצים אותם, הציבור, או שומרי הסף האחרים, מרגישים את זה. דוגמה טובה אפשר להביא מהתגובה לכתב התביעה של שירה רבן, עובדת לשעבר במעון ראש הממשלה שהתלוננה על התעמרות מצד אשת ראש הממשלה שרה נתניהו. עורכי דינה של רבן ניסו, באופן לא כל-כך אלגנטי כנראה, להפעיל את שיטותיו הרטוריות של ראש הממשלה נגדו, ובכתב התביעה כינו את העובדת "שפחה", ברמיזה ברורה לסדרה המצליחה "סיפורה של שפחה". הרעיון היה שאם העובדות לבדן לא יעזרו לבנות את הטיעון, אולי השימוש בשפה יעזור, אף על פי שמבחינה עובדתית ברור שאין שום קשר בין מצבה של העובדת, יהיה קשה ככל שיהיה (לפי גרסתה), למצבה של הגיבורה בדיסטופיה האכזרית "סיפורה של שפחה". אלא שבמקרה הזה היה שומר סף, השופט, שהגיב כך: "כשקראתי את כתב התביעה הרושם שנוצר היה שהוא נועד לאוזניים אחרות ולא להליך המשפטי הזה... הכינויים שבהם אתם מכנים את העובדים, למה זה צריך להיות?... תיאורים בתביעה לא שייכים להליך המשפטי ולא ארשה זאת".

אידוב, אלוף הדיבייט, מביא דוגמה נוספת: "במהלך הפריימריז למפלגה הדמוקרטית, כשהילארי קלינטון ביקשה מהגולשים להביע באמצעות אימוג'ים את תחושותיהם על החוב הכלכלי שלהם - זה חזר אליה כמו בומרנג, כי היא רידדה את השיח לרמה בלתי נסבלת".

- אז איפה עובר הגבול בין טיעונים עובדתיים לבין הצורך בשימושים רטוריים?

"פשוט אסור שזה יהיה דיכוטומי. אם רגש ישחק מול לוגיקה, הרגש ינצח, אבל אם יהיה שילוב בין רגש ולוגיקה, השילוב הזה ינצח. דוגמה מצוינת היא ברני סנדרס: פוליטיקאי שבאופן יחסי הצליח יותר מטראמפ, הגיע מנקודת התחלה של כלום, אפס, למצב שהוא לא רחוק מלנצח את הילארי בפריימריז, והיום לפי הסקרים הוא הפוליטיקאי הכי פופולרי בארצות הברית.

"סנדרס דיבר לאורך כל הקמפיין רק בעובדות ובמספרים, אבל עשה את זה ברגש בלתי רגיל, בכעס ובזעם על המצב הכלכלי, על העשירים. הצעירים תופסים אותו כמי שמשחק עבור הקבוצה שלהם נגד העשירים והאוליגרכים והתוצאה של רגש קבוצה שלנו עובדות ולוגיקה, הביאו אותו להיות הפוליטיקאי הכי פופולרי במדינה. בלוס אנג'לס, למשל, הוא מילא אצטדיון ב-27 אלף צעירים. זה היה מדהים לראות איך הם בולעים כל מילה של סבא בן 70, שמדבר עובדות ומספרים".

- עד כמה המדיה מרדדת את השיח שלנו?

"חד משמעית כן, אבל אני חושב שיש בזה גם משהו טוב. כיוון שהוא כל-כך רדוד, עכשיו הוא מתחיל לגרום לצימאון למשהו אחר, פחות רדוד. אנחנו לא בתחתית של הרדידות, אבל אני צופה שככל שנרדד יותר, אז גם תגובת הנגד תבוא ותתגבר".

10 ויכוחים היסטוריים

סוקרטס נגד המדינה | המאה ה-5 לפנה"ס

היסטוריונים מחלקים את הפילוסופיה היוונית ל"לפני סוקרטס" ו"אחרי סוקרטס", ומקומו בפנתיאון של הפילוסופיה המערבית מובטח לנצח, אבל ההוגה המפורסם היה גם טרחן בלתי-נלאה שהרגיז הרבה מאוד אנשים. את הרעיונות שלו, שהובאו דרך כתביו של אפלטון, סוקרטס אף פעם לא הביע באמצעות הטפה, אלא דרך דיאלוגים עם חבריו: בן-שיחו של סוקרטס היה מציב תזה, וסוקרטס היה מפריך אותה באמצעות שיטה של שאלה (סוקרטס) ותשובה (בן-שיח) עד למצב שבו בן-השיח נותר ללא מענה ("א-פוריה" ביוונית). הדבר הזה הפך אותו לפופולרי מאוד, עד כדי כך שהממשל זימן אותו למשפט על "השחתת הנוער", לא לפני שניתנה לו ההזדמנות להשתמש ביכולותיו הרטוריות כדי להציל את עצמו. זה לא עבד וסוקרטס נידון למוות, אולי מפני שבנאום ההגנה שלו הוא הציע שהעונש יהיה ארוחות חינם במשכן המועצה המפואר של אתונה.

קיקרו נגד מארקוס אנטוניוס | 43 לפנה"ס

מרקוס טוליוס קיקרו, מהנואמים הגדולים ביותר של הסנאט הרומי, היה גם מורה דגול של תורת הנאום. לפי קיקרו, על מנת לשכנע נדרשים "חמישה קאנונים": המצאה, ארגון, סגנון, זיכרון ומסירה. אלא שחרצובות לשונו, שהביאו אותו למעמדו, היו גם הסיבה למפלתו, כאשר יצא נגד מארקוס אנטוניוס לאחר הרצח של יוליוס קיסר (קיקרו היה יו"ר הסנאט, ואנטוניוס, יורשו של קיסר, היה הקונסול). בסדרה של 14 נאומים, המכונים Philippicae, קיקרו השחיר את דמותו של אנטוניוס ובסופו של דבר גרם להגדרתו כאויב המדינה. שנים לאחר מכן, כאשר היוצרות התהפכו וידו של אנטוניוס הייתה על העליונה, קיקרו הוצא להורג. לפי ההיסטוריון דיו קאסיוס, ראשו הוצב בשערי הפורום - כשסיכת זהב נעוצה בלשונו.

היהודים נגד הנוצרים | המאה ה-13

בשנת 1263, לאחר משפט שדן את התלמוד כולו כאשם ("משפט פריז") וספריו נידונו לשריפה, הרגישו יהודי קטלוניה נרדפים והגיעו אל ארמונו של המלך חיימה הראשון (בתמונה, בציור מהמאה ה-16), לעימות מול ראשי הממלכה והכנסייה. על הפרק היו השאלות הבאות: האם המשיח כבר בא? בין שבא ובין שלא - האם ישו הוא המשיח? האם למשיח כוחות על-אנושיים או סמכויות גבוהות משל מלאכים? את היהדות ייצג הרמב"ן, והוא עשה זאת כל-כך טוב, עד שזכה לשבחים רבים מהמלך ואף לתגמול כספי. זה לא הפריע לדומיניקנים להכריז על ניצחון - וכתוצאה מכך הרמב"ן גורש מספרד והגיע לירושלים.

אוקהם נגד החפרנים | המאה ה-14

העיקרון הפילוסופי המיוחס לנזיר האנגלי וויליאם מאוקהם אינו נוגע ישירות לתורת הנאום, אלא נועד לשמש מדענים ופילוסופים (אז המקצועות האלה היו אותו הדבר) לבנות תזה מדעית ביתר קלות. יחד עם זאת, ייתכן שהכלל הפשוט שלו מיושם דווקא בעידן הטוויטר והסינקים ברדיו ובטלוויזיה. באופן פורמלי, הכלל מנוסח כך: אין להרבות בישויות יותר מכפי הצורך (ומכאן דימוי התער, שנועד "לגלח" טיעונים מיותרים). כאשר מחילים את הכלל הזה בוויכוח, הכוונה היא שההסבר הפשוט ביותר, ולפיכך גם הקצר ביותר, הוא תמיד המנצח. (בתמונה: פרט מתוך ספר הלוגיקה של אוקהם, MS Gonville and Caius College, Cambridge)

בנדיק ובאטריצ'ה (שייקספיר) | המאה ה-16

הדיאלוגים השנונים בקומדיה "מהומה רבה על לא דבר" (בתמונה: הגרסה מברודויי, 1959) מהווים הוכחה לכך שוויכוחים נועדו לא רק לשכנע אנשים, אלא שהם גם בידור מצוין. הנה דוגמה קטנה (בתרגום דורי פרנס מאתר "שייקספיר ושות'"):

באטריצ'ה: אני מתפלאת שאתה עדיין מדבר, סניור בנדיק. אף אחד לא מתייחס אליך.

בנדיק: מה, גברת בוז היקרה שלי! את עוד חיה?

באטריצ'ה: בוז יכול למות כשיש לו אוכל מזין כמו סניור בנדיק? גברת אדיבות בכבודה ובעצמה תערוק לצבא הבוז אם אתה תתייצב לפניה.

בנדיק: אז גברת אדיבות היא סוכנת כפולה. אבל זו עובדה חד-משמעית שאני אהוב על כל הגברות, חוץ ממך; והלוואי שרק יכולתי למצוא אצלי בלב שאין לי לב מאבן, כי בחיי שאני לא אוהב אף אחת.

באטריצ'ה: ברכה גדולה לנשים - אחרת הן היו קורבן להטרדות של מחזר מסוג חזיר. תוד*ה לאל ולדם הקר שלי, בעניין הזה אני כמוך. אני מעדיפה לשמוע את הכלב שלי נובח על עורב מאשר לשמוע גבר נשבע שהוא אוהב אותי.

בנדיק: שאלוהים ישאיר את הוד-גבירתיותך בדעתך, כדי שאדון זה-או-אחר יחסוך לעצמו מראש פרצוף שרוט.

באטריצ'ה: שריטות לא יכערו אותו יותר, אם זה פרצוף כמו שלך.

בנדיק: את מאלפת תוכים מאלפת.

באטריצ'ה: מוטב לשון ציפור מפה של בהמה.

וולטייר נגד לייבניץ | המאה ה-18

ב-1710, לאחר מחקר מעמיק ועבודה לוגית מפרכת (שאותה ביסס מוקדם יותר בספרו על "המונאדות", מעין יחידות אטומיות שמרכיבות את בסיס היקום), הכריז הפילוסוף הגרמני גוטפריד וילהלם פון לייבניץ (משמאל, בציור מאת Christoph Bernhard Francke) כי העולם שלנו הוא "הטוב ביותר האפשרי מבין העולמות". להוגה הצרפתי השנון וולטייר (מימין, בציור מאת Maurice Quentin de La Tour), לא נדרש הרבה כדי להפריך את התזה: הוא כתב ספרון סאטירי בשם "קנדיד", מעין גרסה מודרנית, משעשעת ואכזרית מאוד לאיוב התנ"כי.

אמריקה נגד האבולוציה | 1925

במדינת טנסי ב-1925, הוראת האבולוציה בבתי הספר הייתה אסור. האיגוד האמריקאי לחירויות האזרח ידע שיהיה קשה לשכנע את האמריקאים דרך מאמרים בעיתון, אז קברניטיו חיפשו מורים שיסכימו ללמד את החומר האסור ויואשמו, כך שאפשר יהיה להעמיד את כל הנושא למשפט. מורה צעיר בשם ג'ון סקופס (בתמונה, בצילומו של Watson Davis, השייך לסמית'סוניאן) נעתר לבקשה, והמשפט שחל בעקבותיו הפך למבחן של נאורות, הקשבה והיגיון.

וויליאם פ. באקלי נגד גור וידאל | 1968

באחת השנים המסעירות ביותר בהיסטוריה האמריקאית, כשהאלימות הפוליטית עלתה על גדותיה, הגיעו שני רטוריקנים דגולים - העיתונאי וההוגה השמרן וויליאם פ. באקלי (מימין) והסופר הליברל גור וידאל (משמאל) - לשורה של עימותים אינטלקטואליים כדי להראות שאפשר לעשות פוליטיקה בלי לכלוך. זה לא קרה: הוויכוחים ביניהם הפכו יותר ויותר אישיים, מלאי עלבונות שלא היו מביישים את דונלד טראמפ, אבל תמיד שנונים וחדים, במה שהפך את הצמד להופעה הכי טובה בעיר.

ליבוביץ נגד ישראל אלדד | 1981

לאחר הפיגוע הקשה במעלות, הגיעו אל העיר פרופ' ישעיהו ליבוביץ (בתמונה), שייצג את השמאל ופרופ' ישראל אלדד, שייצג את הימין, לדיון בתיווכו של ד"ר (לימים פרופ') מנחם ברינקר. הנושא שנבחן היה הטעון ביותר בתולדות ישראל: הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הקהל, שהורכב בעיקר מתושבי העיר האבלה, הציג שאלות וטענות שהיוו את הבסיס לדיון מרתק ובעל רלוונטיות גם היום. האירוע תועד בסרטו של יגאל בורשטיין, "ליבוביץ במעלות", ושודר בערוץ הראשון. בסופו נשמע ליבוביץ אומר: "דומני שיש אי-הבנה לגבי מושג ההבנה. מושג ההבנה תופס רק במדע. במציאות החברתית, הפוליטית, המוסרית, הערכית, מכריע הרצון להבין". הסרט זמין במלואו לצפייה ביוטיוב.

ג'ון סטיוארט נגד ביל אוריילי | 2012

לקראת הבחירות בארצות הברית, בין הנשיא דאז ברק אובמה למועמד הרפובליקני מיט רומני, נפגשו מגיש "הדיילי שואו" ג'ון סטיוארט הליברל ומגיש "דוח אוריילי" בפוקס, השמרן ביל אוריילי, לעימות השיא בין הדמוקרטים לרפובליקנים, שהאפיל על העימותים "האמיתיים" בבחירות. ניכר שהשניים נהנו מהוויכוח, שהתפרס לפני כן על שורה של עימותים כאשר כל פעם אחד אירח את האחר בתוכניתו, וזו הייתה אחת ההוכחות החותכות לכך שלעיתים, כדי לשמוע את האמת, צריך לפנות אל הסאטירה.

עוד כתבות

קרקע חקלאית בגדרה. מה האינטרס הציבורי? / צילום: תמר מצפי

לפי הייעוד, בזמן החכירה או בהפקעה? הקרקע שהובילה למחלוקת של מיליוני שקלים

המדינה הפקיעה 35 דונם בגדרה מבעלי קרקע פרטיים וביקשה לשלם להם 1.6 מיליון שקל בהתאם לשווי הקרקע לפי הייעוד שבו רכשו את הקרקע ● אלא שבעלי הקרקע דרשו פיצוי של 24.5 מיליון שקל לפי הייעוד של הקרקע בזמן המכירה – תעשייה ומסחר ● מה קבע ביהמ"ש?

נשימה / צילום: Shutterstock

מחקרים מגלים: איזה איבר עשוי להחליף את הריאות

למה אנחנו מקבלים "דום נשימה" בכתיבת אימייל, איך בדיקה פשוטה מנבאת מי יתעורר מתרדמת והאם אף אלקטרוני יוכל לאבחן מחלות רק מלהריח את הבל הפה שלנו? חוקרי נשימה וריח מגלים עד כמה מורכבת הפעולה הכי אגבית שאנחנו עושים ● וגם: לא תאמינו איזה איבר עשוי להחליף את הריאות כמקור לחמצן

בודקים את המיתוס. עכבר וגבינה / צילום: Shutterstock

אל תציעו לחתול ולעכבר חלב ומוצריו

אחת לשבוע המדור "בודקים את המיתוס" יעסוק בעיוותים היסטוריים מפורסמים, מדוע נוצרו, וכיצד הם משפיעים עד ימינו ● והשבוע: הדימוי של התזונה המועדפת על היריבים המרים נוצר מתנאי החקלאות והאחסון של ימים עבר

פרויקט ''תלפיות החדשה'' בירושלים / צילום: יח''צ

תושב חוץ רכש 7 דירות בירושלים. כמה הוא שילם?

הדירות נקנו בפרויקט "תלפיות החדשה" וכולן בנות 4 חדרים ● המחיר הממוצע של דירה בעסקה הגיע ל־3.86 מיליון והמחיר למ"ר הגיע לכ־38.5 אלף שקל ● הפרויקט מוקם על סמך תוכנית מ־2014, שכוללת פארק פנימי גדול, שדרה מסחרית ושטחים משותפים

מוצרי חלב / צילום: איל יצהר

המשק עמוק בקרב על החלב, אבל המוצר הזה ממילא בירידה

שינוי בטעם, עלייה ברמת החיים ומחסור כרוני שוחקים את מעמדו של קרטון החלב המסורתי ● מנגד, הגבינות המיובאות מציגות ביקושי שיא, אף שהן יקרות במאות אחוזים מהעולם - מה שיוצר לחץ להגדלת המכסות הפטורות ממכס במטרה לבלום את התייקרותן

משמרות המהפכה באיראן / צילום: ap, Vahid Salemi

נשיא איראן במסר למעצמות: "לא נרכין ראש בפניהן"

דיווח: מדינות המפרץ נערכות לעימות צבאי באיראן ● עוד מדינה אירופית קוראת לאזרחיה לעזוב את איראן ● מטוסי קרב של חיל האוויר תקפו אמש מפקדות של ארגון הטרור חיזבאללה במרחב בעלבכ שבעומק לבנון - על פי דיווחים לבנוניים, בהפצצות נרשמו נפגעים רבים ● דובר צה"ל: "עוקבים אחרי ההתפתחויות וערים לשיח הציבורי על איראן" • המשחתת האמריקנית "מהן" מקבוצת התקיפה של פורד נכנסה לאזור ● עדכונים שוטפים

נתנאל גבעתי / צילום: סימן טוב סרוסי

המגורים אצל ההורים, השיפוץ שהסתבך וההשקעה ב-13 דירות

נתנאל גבעתי רק בן 37 ומאחוריו כבר שורה ארוכה של עסקאות, בהן 13 בארצות הברית ● בראיון לגלובס הוא מספר על טעויות שעשה בדרך ואיך קנה שלוש דירות באינדיאנה בלי לבקר שם

בנק לאומי / צילום: כפיר סיון

פיצוי של עד 3,000 שקל בשנה: המהלך החדש של בנק לאומי

הבנק מבטיח החזר של עד 3,000 שקל ללקוחות שתיק ההשקעות שלהם יציג תשואה שלילית ב־2026 ● ההטבה פתוחה למצטרפים חדשים וללקוחות קיימים שמרחיבים את היקף ההשקעה שלהם

מטה בנק ישראל בירושלים / צילום: בר לביא

בניגוד לקונצנזוס: האנליסט שמעריך שבנק ישראל יוריד מחר את הריבית

למרות הערכות כי ריבית בנק ישראל תישאר מחר ללא שינוי, ישנן גם הערכות של אנליסטים בשוק הסבורים כי הריבית בכל זאת בדרך להורדה נוספת השבוע ל-3.75%

כותרות העיתונים בעולם

תרחיש האימה של טראמפ: התגובה האיראנית שעוצרת מלחמה

גלובס מגיש מדי יום סקירה קצרה של ידיעות מעניינות מהתקשורת העולמית על ישראל • והפעם: תקיפה באיראן לא תהיה קלה לביצוע כמו המבצע האמריקאי בונצאולה, השאלות הפתוחות שנשארו לטראמפ, ואיך עשויה להיראות המלחמה מול איראן? • כותרות העיתונים בעולם

עמית אסרף / צילום: עומר הכהן

הילדות בטורקיה, החלום שהתנפץ ואקזיט הענק שרשם השבוע לפני גיל 30

"ישבנו בבית קפה, ועלה הרעיון ליצור תוסף זדוני. עשר דקות אחרי ההתקנה, מאות ארגונים בעולם רצו שנעזור להם. חברות ענק ביקשו את המוצר. OpenAI הפכה ללקוח הראשון" ● שיחה קצרה עם עמית אסרף, מייסד-שותף ומנכ"ל סטארט-אפ הסייבר KOI

נגיד בנק ישראל, פרופ' אמיר ירון / צילום: יוסי כהן

מהפך: ההסתברות להורדת ריבית צנחה באחת. זו הסיבה

הערכות בשוק התהפכו לקראת החלטת הריבית מחר ● בתחילת השבוע שעבר ההסתברות להפחתה עמדה על 80%, אך רוחות המלחמה באיראן טרפו את הקלפים

הצ'אטבוט של קלוד / צילום: Shutterstock

אנתרופיק עושה זאת שוב: כלי ה-AI החדש שהפיל את מניות הסייבר

ההשקה של "קלוד קוד סקיוריטי" עוררה חשש מפגיעה בענף והובילה לירידות חדות במניות קראודסטרייק, קלאודפלייר וזיסקלר ● גם הישראליות התרסקו, ביניהן סנטינל וואן וג'יי פרוג ● כעת, בשוק חלוקים אם מדובר באיום ממשי או בירידה חדה מדי ביחס להיקף המהלך

המשרוקית. עו''ד עמית חדד / צילום: איל יצהר

איך ייתכן שעמית חדד מייצג כל־כך הרבה מסביבת נתניהו?

לא פעם הטיפול המשפטי בפרשות שסובבות את רה"מ בנימין נתניהו מתנקז לידיו של אותו עורך דין ● הכללים אוסרים כל מצב של ניגוד עניינים, אבל האם יש בכלל מי שמפקח? ● כך התגלגל המקרה של עו"ד עמית חדד - עד שהביא להתפטרות של בכירה בלשכת עורכי הדין ● המשרוקית של גלובס

חיה קינד / צילום: שירן קמר

מנכ"לית החברה שרכשה 40 דירות בבניין שנפגע מטיל: "הזדמנות שלא תחזור"

מנכ"לית קרן הריט אבו פמילי, חיה קינד, רואה במגמת הורדת הריבית סימן חיובי לסקטור השכירות לטווח ארוך, שנפגע קשות בשנים האחרונות, וקוראת למדינה לעשות יותר: "לא נעשו פעולות גדולות מספיק" ● בראיון לגלובס היא מספרת כי היא מזהה שהדור הצעיר כבר לא רואה בבעלות על דירה צעד מחייב

בנימינה גבעת עדה / צילום: דוברות המועצה

מועצת בנימינה־גבעת עדה מזהירה: "תוכנית המתאר תייצר גירעון מצטבר של עשרות מיליונים"

התוכנית מגיעה לסבב שמיעת ההתנגדויות השני - עם יותר מ־1,400 התנגדויות שהוגשו לה, ובראשן זו של המועצה: "התוכנית מכפילה את יעד האוכלוסייה, בלי מנגנון כלכלי תומך" ראש המועצה: "לא מתנגדים לצמיחה, אלא לצמיחה לא מאוזנת"

פרטיות באינטרנט / אילוסטרציה: Shutterstock

ייצוגית נגד מימון ישיר בגין הפרת פרטיות: "הכול מהכול חשוף לטיקטוק"

לפי הבקשה לתביעה הייצוגית, קוד פיקסל שחברת מימון ישיר הטמיעה באתר שלה אוסף מידע של גולשים ומעבירו לטיקטוק - וזאת ללא ידיעתם וללא הסכמתם להעברת המידע ● ההערכה היא שזו הסנונית הראשונה בגל התביעות שצפוי לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 13 לחוק הגנת הפרטיות

אילוסטרציה: Shutterstock, Skydive Erick

רוצים לשמור על מוח חד? אלה השרירים שאתם צריכים לפתח

מחקרים מראים כי שרירים חזקים, וספציפית שרירי הרגליים, נמצאים במתאם עם קוגניציה משופרת באמצע ובסוף החיים – גם מעבר לקשר שלהם לכושר גופני אירובי

נשיא ארה''ב דונלד טראמפ והמנהיג העליון של איראן עלי חמינאי / צילום: ap, Alex Brandon, khamenei.ir

בכיר אמריקאי: מוכנים למו"מ עם איראן ביום שישי

ההזדמנות האחרונה לאיראן: "כדי שזה יקרה - רוצים מהם טיוטה בתוך 48 שעות" ● מחאות מצומצמות יותר, אך העולם נושא עיניים: גל ההפגנות החדש באיראן ● הסנאטור גרהאם: בסביבת טראמפ מייעצים לו שלא לתקוף באיראן ● שגריר ארה"ב בישראל נשאל אם לישראל זכות על שטחי מדינות ערב: "הם יכולים לקחת את הכול" ● דיווח: משמרות המהפכה מקדמים כוחות לגבול עיראק ● עדכונים שוטפים

יקי דוניץ / צילום: ויקיפדיה

"פגיעה במפעל חיים ובמוניטין": יקי דוניץ תובע 100 מיליון שקל מקרן JTLV

חודש וחצי אחרי שחיסלה את החזקתה ביזמית הנדל"ן דוניץ, קרן ההשקעות נתבעת בידי היו"ר לשעבר, שטוען כי עמדה לו זכות סירוב ראשונה, וכי המכירה הסבה לו נזק כבד ● JTLV :"הקרן תדרוש לפצותה בגין הנזקים שייגרמו לה כתוצאה מתביעת סרק זו"