רוי מור. צילום: רויטרס
קרב המגע הפוליטי בין הנוצרים האוונגלים במדינת אלבמה לבין - איך לומר זאת - אמריקה הנאורה יותר החל להעלות ריח רע כבר בראשיתו. בעיצומו של מסע בחירות מיוחדות במדינה הדרומית הזו למשרת הסנטור שייצג אותה על גבעת הקפיטול, חשף העיתון "וושינגטון פוסט" קובלנות חמורות על ההתנהלות המינית של המועמד הרפובליקאי רוי מור, שעד לחשיפת ה"פוסט" קנה לו שם בעיקר כשונא הומואים/מוסלמים/רפובליקאים ממסדיים וכשופט שהציב לוח שיש שבו חרוטות עשרת הדיברות בבית-המשפט, בניגוד לחוק. אם להאמין לעיתון, מור הוא - או לפחות היה - גם חובב קטינות.
החשיפה הזו פתחה תיבת פנדורה של משטמות כבושות, דעות קדומות ושבטיות פלגנית ודרדרה את ארה"ב לנקודת מפגש טקטונית מסוכנת של קווי השבר החברתי שלה: הדרום מול הצפון, שמרנים מול ליברלים, נוצרים אדוקים מול חילונים ואתיאיסטים, התקשורת הממוסדת מול חרושת הפייק ניוז, הממסד הרפובליקאי מול הגוש הפופוליסטי הלאומני הקיצוני שגדל בקרבו עד שנפלט ממנו, גוש שונאי טראמפ מול אלה שסוגדים לו. ובשבוע שחלף היינו עדים להתווספות טיפות רעל אנטישמיות ליורה הרותחת. הממשל בן 10 החודשים של דונלד טראמפ היה ללא ספק זרז יעיל של הפעילות הגעשית הזו, אבל אם לא היתה אש בקרביים של ארה"ב, אפילו אשף ריאליטי כטראמפ לא היה מצליח להפיק עשן מצחין כזה שמקלקל עתה את האוויר האמריקאי.
"וושינגטון פוסט" - או "הסמרטוטון הינקי" על פי חסידיו של המועמד הרפובליקאי מאלבמה - תיאר בפרטי פרטים כיצד מור מישש קטינה בת 14 בביתו. זה קרה ב-1979, כאשר מור היה בן 32 והילדה - בת 14. העיתון לא ציטט מקורות אלמוניים אלא את הקרבן עצמו - ליי קורפמן, כיום בת 47, ואת אמה, ננסי וולס, בת 71. שתיהן זוהו בשמן, עם תצלומן בעמוד הראשון של העיתון. מור הוריד את חולצתה ומכנסיה - סיפרה ליי קורפמן - ואז הוא עצמו התפשט. הוא נגע בה מבעד חזייתה ותחתוניה ואז כיוון את ידה כדי שתיגע בו מבעד לתחתוניו. "רציתי שזה ייגמר, רציתי החוצה", היא סיפרה לעיתון.
גיל ההסכמה במדינת אלבמה - כלומר הגיל שבו להסכמת נער/ה לקיים יחסי מין יש תוקף משפטי - הוא 16. קורפמן היתה אפוא קטינה כאשר מור תקף אותה, לדבריה. הדעות חלוקות האם ניתן להגדירו כפדופיל. בכל זאת, שלוש נשים נוספות מסרו עדויות ל"פוסט" שלפיהן מור ביקש לצאת איתן כאשר היו בנות 16 עד 18, בהיותו באמצע שנות ה-30 שלו, אם כי אחת מהן אמרה, כי מור ניגש אליה בפעם הראשונה כאשר היתה בת 14. כולן הזדהו בשמן ושתיים הסכימו שתצלומיהן יפורסמו. בדיווחים טלוויוזיוניים רואיין עובד בקניון בעיר גדסדן - עירו של מור - ולדבריו, על מור נאסר בזמנו להיכנס לקניון בגלל העניין שהוא גילה בצעירות.
אין ספק, שמה שדחף את ארבע הנשים לחשוף את מור ב"פוסט" - והניע חמש נוספות לדווח בצינורות אחרים כיצד נפלו קרבן לתוקפנות המינית של הפוליטיקאי הרפובליקאי - היה גל ההוקעות האדיר בארה"ב של מטרידני, או עברייני, מין ע"י קרבנותיהם, אחרי תחקיר פורץ דרך ב"ניו יורק טיימס". ברוב המקרים, הטחת האשמה הפומבית סימנה את קץ הקריירה של המוקעים (לואי סי קיי וקווין ספייסי, למשל). היה סביר להאמין, שלפחות התנהלותו של מור כלפי בת 14 - על פי עדותה - היתה חותמת את הקריירה הפוליטית שלו, אבל מתברר שלא.
להיפך, הוא החל להתנהג כישו על הצלב ופלח גדול של הקהיליה הנוצרית-אוונגלית - לא רק באלבמה אלא בארה"ב כולה - חש להגנתו ורואה בהאשמות נגדו התקפה ממוקדת נגד הקהיליה ונגד ערכיה. אנשים שאמונתם בברית החדשה ובברית החדשה מכתיבה את אורח חייהם נעשו בבת-אחת לשומרי ראש אידיאולוגים של פוליטיקאי מוכתם, שלא קיים את הבטחתו לתבוע לדין את "וושינגטון פוסט" על הוצאת דיבה.
בלי כל מודעות מופגנת למצבו הנלעג, כופר מור בכל ההאשמות נגדו, מגדירן כפייק ניוז של עיתון אליטיסטי בחוף המזרחי וטוען שהוא הקרבן האמיתי - קרבן של הממסד הרפובליקאי בקונגרס שפוחד ממנו ושואף לסכל את בחירתו לסנט, ושל ליברלים נטולי אלוהים שאינם מוכנים להתיר לנוצרי אדוק כמותו להפיץ את משנתו מעל גבעת הקפיטול. וההאשמות נגדו? כל המאשימות משקרות וכולן פועלות ממניעים פוליטיים.איך זה שהן נזכרו רק עכשיו? המסר הכמעט לא חבוי שלו הוא: כופרים מגירים את דמי.
מור מעתיק כמובן דף או שניים מהספר של דונלד טראמפ, שהצליח להגיע לבית הלבן למרות שהודה במו פיו, בקלטת ששודרה בפומבי, כי הוא נוהג לחפון נשים באבריהן המוצנעים . הטקטיקה שמור משכפל בהצלחה היא הכחש ותקוף, הכחש ותקוף, וכמו כנר מיומן, נגן על האינסטינקטים השבטיים הפרימיטיביים של תומכיך. כמובן, תן תודה לתקשורת הימנית, ובמיוחד לפוקס ניוז, שעוזרת לך להרים את הנטל.
ריטואל חדש מאפיל על תפילת יום א' בכנסיה: התנהלות חילונית אדוקה בתוך הקהיליה, התנהלות שיש לה יכולת עצומה להשפיע על אמונותיהם של האוונגלים, אומרת קייטלין שייס, פעילה אוונגלית, שמתקשה להבין מה קרה לקהיליה המוסרנית שלה. במאמר דעה ב"ניו יורק טיימס" היא מסבירה מהו הפולחן הדתי החדש: צריכה קבועה, מדי לילה, של חדשות בערוצי החדשות הימניים. שון האניטי וטאקר קארלסון, מגישים פופולרים בפוקס ניוז, אינם רק ספקים של חדשות כוזבות, אלא גם כוהנים גדולים של דת כוזבת, לדעתה.
ערוץ פוקס ניוז בנה את רוי מור במשך שבועות וחודשים. רק באחרונה החל האניטי להתקפל מתמיכתו הבלתי מסויגת בפוליטיקאי הזה - אולי בגלל לחץ של חברות גדולות שמפרסמות בתכנית שלו - אבל מסד התמיכה במור נותר מוצק בקרב האוונגלים. שדרי פוקס עשו עבודה טובה מדי - טובה עד כדי כך, שהתמיכה בפוליטיקאי המששן גולשת למחוזות הסהרוריות וההזיה. הנה כמה מהסיבות שתומכי מור מעלים לתמיכתם בו:
■ הילדה בת ה-14 אשמה: "אני יודע שבנות 14 לא תמיד מקבלות החלטות טובות". (ריילי סייבנהנר, יו"ר סניף המפלגה הרפובליקאית במווז ז'נווה באלבמה.
■ התנ"ך אומר שזה בסדר: "קחו את התנ"ך. זכריה ואלישבע למשל. זכריה היה בא בימים, זקן מכדי לשאת את אלישבע ובכל זאת הם נעשו הוריו של יוחנן המטביל... או קחו את יוסף ומרים. מרים היתה בת-עשרה ויוסף היה נגר מבוגר. הם נעשו הוריו של ישו". (ג'ים זיגלר, החשב הכללי של מדינת אלבמה).
■ ומה עם הדמוקרטים?: "הבעיה היא ש'וושינגטון פוסט' ממציא סיפורים. הם התעלמו מההאשמות שהסנטור (הדמוקרטי) בוב מננדז קיים יחסים עם קטינות". (מייק סרנוביץ', עיתונאי ימני)
תומכי מור קוראים עתה תיגר אפילו על הממסד הרפובליקאי ועל הסיעות הרפובליקאיות בסנט ובבית-הנבחרים שנעשו בחודשים האחרונים אויבים מרים של האוונגלים.
הדילמה של המפלגה הרפובליקאית היתה פשוטה: התנערות ממור עלולה להביא לניצחון המועמד הדמוקרטי באלבמה, התפתחות שעד לפני כמה שבועות פשוט לא נראתה הגיונית. אלבמה היא מדינה רפובליקאית. נקודה. אבל עובדה היא, שבשבועיים שחלפו נהנה המועמד הדמוקרטי לסנט ביתרון של כ-10% בסקרים. ניצחון דמוקרטי באלבמה יכווץ את הרוב הרפובליקאי בסנט בוושינגטון משניים לאחד. מצב מסוכן מאוד מבחינת הרפובליקאים כאשר באופק מסתמנת הצבעה גורלית על החוק לקיצוצי מס לעשירים. מצד אחר: המשך התמיכה הרפובליקאית במור יזהם את המפלגה בכתם שיהיה קשה למחותו.
בסופו של דבר עשו הרפובליקאים את הצעד הנכון וקראו למור לפרוש מהמירוץ. יתר על כן, הם הצהירו, שאם מור ייבחר הם ינקטו צעדים פרוצדורליים למניעת השבעתו. (טראמפ שומר על שתיקה). טוב ויפה, אבל ה"בגידה" הרפובליקאית במור - כך מגדירים תומכיו האוונגלים את התנתקות הרפובליקאים ממועמדם - העמיקה את התהום בין שני המחנות.
למעשה, לאוונגלים יש עתה רק בעל ברית אחד בחזית התמיכה במור הנרדף - סטיב בנון ותנועת הימין האלטרנטיבי (אלט-רייט) שהוא עומד בראשה. התנועה הזו הכריזה כבר מזמן מלחמה על הממסד הרפובליקאי, לרבות המחוקקים הרפובליקאים בשני בתי הקונגרס.
ואל תוך הביצה הזו, הזליפו באחרונה אלמונים טיפות ארס, שנועדו לעורר שדים אנטישמיים רדומים ולנצל את האיבה המסורתית של דרומיים ל"ינקים" - הצפוניים שניצו במלחמת האזרחים - ולעיתונות הליברלית בחוף המזרחי, בעיקר "וושינגטון פוסט", שחשף את חיבת הקטינות של מור.
וכך, בימים האחרונים מקבלים תושבי אלבמה מסרים טלפוניים מוקלטים אוטומטיים. על הקו: ברני ברנשטיין, עם מבטא ניו-יורקי כמובן, כתב "וושינגטון פוסט", שמחפש נשים עם "לכלוך" על מור. הוא מוכן לשלם על "לכלוך", אם כי לא יותר מדי. וכן, העיתון יפרסם בלי בדיקות רבות מדי. הנה תכסיס אנטישמי קלסי, כפי שציין אתמול ג'ונתן ווייסמן, עורך ב"ניו יורק טיימס", במאמר דעה בעיתונו. מישהו עם שם יהודי, שעובד בעיתון ליברלי בצפון השנוא, מוכן לשלם (אבל לא יותר מדי; זכרו: יהודים הם קמצנים), כדי לפזר לכלוך. כל הסטריאוטיפים האנטישמיים שניתן להצית בקריאת טלפון ממוחשבת אחת.
תנועת האלט-רייט מנסה להתנער כל הזמן מהקונוטציות האנטישמיות שלה. שגריר ישראל בוושינגטון, רון דרמר, וראש ארגון ציוני אמריקה, מורט קליין, הם מליצי יושר של בנון ותנועתו. בהחלט ייתכן, אפוא, שטפטוף ארס אנטישמי לקמפיין הקדחתני של מור אינו קשור לאלט-רייט. מצד אחר, האוונגלים הם ידידים מובהקים של ישראל (השלמה) מקדמת דנא. זו ידידות שטיפח בשקידה ראש הממשלה, בנימין נתניהו. ובכן, מי מנסה לעורר שדים אנטישמיים באלבמה? תעלומה היא.