מסעדת פו/ צילום: איל יצהר
את רוב שנות חיי העברתי ועודני מעביר בצפון תל אביב. 24 מתוכן ביליתי בבית הוריי (כן, אני מאלה) ברחוב אוסישקין, ממש מול מועדון השייטים הוותיק. בדרך לבית הספר התיכון עירוני ה' עברתי כל בוקר במעלה רחוב ירמיהו מול מקום מוזר בעל חלונות ויטראז' עבים וכהים. לפני דלת הנחושת שלו עמד תמיד גבר מסתורי, לבוש בז'קט לבן, שיער השיבה שלו מסורק למשעי ובידו סיגר שמן. מין מסייה ריק מקזבלנקה באמצע תל אביב. האמפרי בוגרט לעניים.
האיש הזה היה אמיל גטלן, והמקום האפלולי מאחורי גבו היה מסעדת "קסבה", מראשונות מסעדות הגורמה בתל אביב, ובאותן שנים רחוקות גם אחת היחידות שבהן. יחד עם "אלהבמרה" של כריסטיאן זרדז' - אלו זמנים, איזה שמות - זהרה קסבה כיהלום בודד בלב השממה הקולינרית של אז. רק רוזנים ושועים אכלו בה. אנשים רגילים לא העזו אפילו לחלום על זה. מדי פעם, כשמסייה אמיל לא עמד על המשמר, הייתי תוחב את ראשי לחלל האפלולי ומתבשם בריחו האקזוטי.
לימים, כשלמדתי לבשל בבית הספר למלונאות תדמור, סיפר לנו ניסים סגן המנהל, שכשעבד בקסבה כטבח, היה מר גטלן דוחף את ראשו לחלון הוצאת המנות ומכריז שעכשיו נכנס למסעדה אורח חשוב במיוחד. הוא היה מכריז כך על כל סועד, סיפר ניסים בחיוך.
ופעם אחת, יחידה ומיוחדה, אפילו אכלתי בקסבה, עם אורח חשוב שבא לאבי. האוכל הצרפתי הקלאסי של קסבה היה, ובכן, מיושן מאוד. אבל אכלתי בקסבה. ולמה נזכרתי בכל זה? מפני שלפני כמה ימים אכלתי שוב בקסבה. טוב, לא ממש. קסבה, ששרדה ארבעים שנה (!) נסגרה לפני שנים, וגם מסייה גטלן המקסים הלך לעולמו כבר בשנת 2003, אבל במקום שבו שכנה מככבת כבר כמה וכמה שנים סושייה ענקית וצוהלת בשם פו (Fu), שלפחות בעין בלתי מזוינת נראית כמו מקום מצליח במיוחד.
פו היא כאמור מקום גדול והומה אדם, בדיוק מהסוג שאינו מבטיח לכאורה להיות סושייה, או מסעדה יפנית אנינה סטייל יאקימונו נניח, אלא מקום הממלא צורך זריז של, למשל, תיכוניסטיות חובבות סושי או של עקרות בית משועממות ואמידות. טוב, גם של תיכוניסטים ועקרי בית.
כדי להוכיח זאת, לטעמי השמרני לפחות, אין כאן אפילו בר ארוך שמאחוריו מחכה לך סושי מאסטר יפני (או לפחות תאילנדי), כשמגבת סמוראים כרוכה סביב מצחו ומבטו צונן ומרוחק והוא חותך לך בשקט ובמקצוענות פרוסות דקות ומסותתות של אינטיאס או דג ים אחר. יש פה רק מטבח גדול ומלא טבחים, ורק מקצתם אסייתיים, המנפיק מנות, לא רק סושי, בקצב מסחרר כבר מחצות היום.
סושייה בלי ויטרינת דגים היא Turn off גדול מבחינתי. אבל מה לעשות. התיישבתי על הבר הרגיל, נטול הדגים, והזמנתי עסקית סושי כדי לבדוק מה יודעים לעשות כאן. לפני הדגים הנאים קיבלתי לפי בחירתי מהמגוון המוצע כמנה ראשונה גם מרק טום יאם תאילנדי, או כפי שהדגיש הברמן "מיני טום יאם". בצדק הדגיש. כי לא רק שהמנה הייתה קטנה מאוד, וזה דווקא התאים לי, אלא נטולת כל פירות ים כפי שאמורים להיות בה וכפי שהובטח. ואולי לא הובטח? בתפריט הרגיל, לא של העסקיות, כתוב שיש במרק מולים, קלמארי ושרימפס. בשלי היו בעיקר פטריות וחצאי עגבניות שרי (אגב, לאיזה צורך?). הנוזל עצמו היה טעים למדי, וכך גם האטריות השקופות שצפו בו. ובכל זאת, איזה שרימפ או שניים ואולי גם דיונון היו משמחים אותי מאוד. כזה אני.
עכשיו הגיע מגש הסושי. שלושה רולים של טונה, שלושה של שרימפס, ארבעה "אינסייד-אאוט" (אורז בחוץ, כאן הוא קושט בשומשום שחור, ואצה בפנים) של סלמון ואבוקדו, ושתי תלוליות אורז מכוסות האחת בנתח סלמון עירום והשנייה בנתח טונה. כל זה לווה בשלושה רטבים מאוד לא קלאסיים, לפחות לא לסושי. כלומר, מילא הטריאקי או הספייסי מיונז, שעליו כבר שמעתי שהוא כוכב גדול בסושיות ארצנו (בפו יש אפילו רולים עם... גבינת שמנת, ירחם השם) אבל רוטב כוסברה וגרגר נחלים? למה? בשביל מה?
לא חשוב, ממילא לא נעזרתי בהם, ולשמחתי גם לא הייתי צריך. הסושי היה מספיק טוב, כלומר הוא היה בסדר. כלומר הוא היה עוד סושי, כמו מיליונים אחרים בתל אביב. צבעוני, משמח, מקושט וגם די טעים. או לפחות לא מעליב. שום דבר לכתוב עליו הביתה אומנם, אבל גם לא כזה שיעצבן מי שאינו נודניק מושלם כמו כמה מהקולגות שלי.
כדי להיות בטוח שאני צודק ושמדובר אכן במקום שגרתי למדי, נתתי עוד צ'אנס והזמנתי מנה מהמיוחדים. שישיית רולים (שוב, נדיב לאללה) של צלופח מעושן ואבוקדו עטופים בסלמון ומקושטים בביצי סלמון כתומות זרחניות שכאלה. גם זה היה בסדר גמור. לא יותר, לא פחות.
פו אינה, כאמור, יאקימונו. אבל גם לא ציפיתי. אם אתם מבינים ומקבלים את זה, לא תסבלו כאן. אני אמשיך להתגעגע למסייה אמיל. אבל זה כאמור סיפור אחר לגמרי.
כדאי להכיר
מולים. צדפות המול השחורות, אלו שהובטחו, אבל נעדרו מהטום יאם שלי, הן כבר מזמן לא פריט אקזוטי במטבחי מסעדות תל אביב, ואפילו בחנויות הדגים שלה. אם אתם משיגים כאלה, וזה כאמור די פשוט, נסו לחמם היטב מחבת ברזל כבדה ואז להניח בה חופן צדפות מולים, וכשהן נפתחות (ומי שלא נפתחת, זרקו לפח) פזרו בנדיבות פלפל שחור זריז והגישו. כמה פשוט, ככה טעים.
פו
פרטים: ירמיהו 32, תל אביב, טל' 03-6051000. א'-ש' 12:00-00:00
מחירים: עסקית סושי - 79 שקל, טוויסטר מאקי (בחיי שכך קוראים כאן לרולים של הצלופח) - 54 שקל, בקבוק בירה יפנית קירין - 28 שקל
השורה התחתונה: טוב