"ועכשיו אני יודעת ששום גבר לא ישנה אותי. אף אחד לא יגרום לי לשכוח מי אני. אף גבר לא שווה את זה, אני לא אתן להם את התענוג. לא אאמין שוב לשקרים שלהם, למחמאות, לחנופה. למדתי את הלקח. הפנמתי אותו. עדיף לי להיות לבד". [מתוך "לאסוף את השברים", מאת אילת סווטיצקי]
קשה להבין איך אמזון עוד לא אימצה בחום את הפרסומת הפארודית שהכינה תוכנית הבידור סאטרדיי נייט לייב (SNL) למכשיר הקינדל, קורא הספרים האלקטרוני של החברה. בפרסומת נראות אימהות בסיטואציות שונות, המנסות לקרוא את "חמישים גוונים של אפור" ובכל פעם "נתפסות" בידי בני משפחה ולא יודעות מה לעשות מרוב בושה. ההיגיון פשוט: אם יהיה לך קינדל, אף אחד לא יידע מה את קוראת. על היכולת של SNL לבטא שינויים חברתיים באמצעות פרסומות-דמה נכתב לא מעט (הסופר המנוח דיוויד פוסטר וואלאס התייחס לכך בסיפורו הקצר, My Appearance); ואכן, נדמה שיש קו ישיר שעובר בין המערכון הזה, ששודר לפני כארבע שנים, לבין השגשוג של הרומן הרומנטי היום. לקו הזה קוראים בושה. ואך טבעי, שבזמנים שבהם המרכיב המרכזי בהעצמה נשית הוא הצורך להפסיק להתבייש (ע"ע: קמפיין metoo#), ישוב אל השוק הז'אנר שהיה מכונה פעם בזלזול "רומנים למשרתות".
צריך להגיד מיד ש"חמישים גוונים של אפור" הוא אומנם סממן של התופעה, אבל שהוא גם ממש לא מייצג את הז'אנר עצמו, של ספרות נשית רומנטית, שאין לה כמעט דבר וחצי דבר עם האירוטיקה הזולה ש"חמישים" מתיימר לייצג. אדרבא, לפי הסופרת והפובליציסטית אבירמה גולן ("הארץ"), יש בפריחה הנוכחית אפילו מידה מסוימת של חזרה לשמרנות. "זה יושב כמו כפפה ליד לעידן שלנו", היא אומרת. "מצד אחד, המהפכה סביב תפיסת ההטרדות המיניות ומצד שני, חזרה מאסיבית לשמרנות הבורגנית. ככל שמדינת הרווחה מתפרקת והחברה נבהלת ממה שקורה, ככה יש חזרה למשפחה, לאהבה רומנטית".
בארצות הברית זו כבר עובדה מוגמרת, שאף זכתה לסיקור בסרט הדוקומנטרי "אהבה בין הסדינים" (שודר בערוץ 8 של הוט). לפי הנאמר בסרט, מדובר בתעשייה המגלגלת מיליארדי דולרים בשנה בארצות הברית (75 מיליון אמריקאים קראו לפחות רומן רומנטי אחד ב-2015 לבדה), והמפרנסת קהילה בת מאות כותבות.
בארץ, הקהילה צנועה יותר, 40 סופרות, אבל אין ספק שהיא תתפתח. בין כוכבות הז'אנר בארץ אפשר למצוא את דנה לוי אלגרוד (מוציאה את הספרים שלה בעצמה במסגרת חברת דנה לוי אלגרוד בע"מ); את לינדה מזרחי (הוצאת אדל והוצאת יהלומים); את ענבל אלמוזנינו (שותפה בהוצאת "U ספרות שנוגעת"); את אילת סטווטיצקי (הוצאת אהבות); אורית פטקין (הוצאה עצמית) וליליאן סלמה נחום (הוצאת ליליאן סלמה נחום). רובן הספיקו כבר להוציא בין חמישה עד עשרה ספרים ולכבוש יותר מפעם אחת את רשימות רבי המכר ורוב הספרים יוצאים בהוצאה עצמית, למעט אילת סווטיצקי, שספריה רואים אור בהוצאת "אהבות", הוצאה ייעודית לז'אנר.
"היום כבר לא מחביאים את הרומנים הרומנטיים על המדפים האחוריים בחנות", אומרת סווטיצקי. "נשים כבר לא מתביישות לגשת ולהרים את הספר, לקחת אותו לקופה. יש בזה אמירה נהדרת בעיניי. מהצד השני יש את הקוראים האלקטרוניים, שבאמצעותם נשים יכולות לקרוא כל ספר מבלי שמי שיושב מולן ברכבת ידע מה בדיוק הן קוראות".
"הדיגיטלי לא מפיל אותי", גולן מסייגת. "מה שכן מעניין פה, זה שברוח הזמן והתקופה יש ניצול של כל הכלים של פרסום-שיווק-מיתוג. היום, הכותבת ואורח החיים שלה לא פחות חשובים מהספר שלה. חלקן גם נראות בעצמן כמו הדמויות בספרים האלה: מטופחות, מתאימות לסיפור. ויש כמובן את הסצנה של ההשקה, שכשהספר יוצא, אלפי נשים מחכות לו בהתרגשות מאוד גדולה".
מבחינתה של גולן, להגיד שהעידן הדיגיטלי העצים את הז'אנר יהיה נכון בערך כמו לומר שעלייתם של המחשב האישי ומעבד התמלילים יצרו שכבה חדשה של כותבים. זה אולי נכון מספרית, אבל בשורה התחתונה, בלי כישרון, לא יעזרו כל מתקני האיות האוטומטיים שבעולם. "האמצעים השתנו, אבל המיומנות היא אותה מיומנות", אומרת גולן. "אילו הייתי יודעת לכתוב ככה, בטח הייתי מוציאה ספר אחד כזה. אבל לא כל אחת יכולה לכתוב ככה. ויותר מזה, צריך גם לדעת לשווק. כל הסופרות של הז'אנר מאוד חיות את העולם הכלכלי והשיווקי. הן מוציאות לבד, משווקות לבד, יצרו מעצמן מותג".
"הבנתי שהפעם הגיע הסוף. הרפיתי את הגוף. שניות אחרונות של חיים. הבזקי ילדות ובגרות. לא פחדתי. החבטה על המים נדמתה לי כפיצוץ חותכני. חשתי שהמצולות חוטפות אותי אליהן. הצלחתי להביט על גופי שעדיין היה כלוא בחגורות. ללא אומדן של מרחק, למרחוק, קרוב, אולי קרוב מדי עלתה אבוקת אור. הרגשתי איך נקבוביות העור סופחות לעצמן מים, מלח. אולי הבנתי שהמסוק התפוצץ. דממה." [מתוך "גבריאל", מאת ענבל אלמוזנינו]
הסופרות | "זה פשוט יצא החוצה"
קוראות וקוראים יקרים, הנה רגע היסטורי: לראשונה זה שנים, אני הולכת לעשות שימוש בקלישאה העיתונאית "היא לא ציפתה/קיוותה/חשבה ש...", ותהיה לזה הצדקה. העובדה שאף אחת מהסופרות החדשות שהתראיינו לכתבה באמת לא חשבה, בחלומותיה הפרועים ביותר, שתמצא את עצמה כסופרת, שלא לדבר על הז'אנר הספציפי הזה, מוזכרת כמעט בכל אחד מהסיפורים שלהן.
קחו את דנה לוי אלגורד. בת 39, נשואה ואם לשניים ממבשרת ציון, מרצה לתקשורת ולממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה. לוי אלגורד כתבה ופרסמה בשלוש השנים האחרונות תשעה ספרים, ובימים אלה, אחרי שסדרת "תשוקות" שלה (הכוללת חמישה ספרים), תורגמה לאנגלית ונכנסה לרשימת רבי המכר של אמזון, היא מתמקדת בכתיבת רומן שהיא מכנה "אפל".
"החלום להיות סופרת מעולם לא עבר לי במוח לרגע", היא אומרת. "למדתי ממשל ודיפלומטיה בבינתחומי ולפני עשור התחלתי להרצות שם. יום אחד, אחרי הצונאמי בתאילנד, אמא שלי סיפרה לי על מישהו שירד לצלילה וכשעלה גילה שכל האי נחרב. הסיפור הזה התיישב אצלי ובמשך חמש שנים הייתה לי בראש התחלה של עלילה. יום אחד, אחרי שהכנסתי את הילדים למסגרות, חזרתי הביתה, פתחתי את הלפטופ ולא הפסקתי לכתוב. בערבים הייתי עוצרת לתחקר על המקומות: מפות, שיחות עם סקיפרים. סיימתי ספר של 400 עמודים בארבעה שבועות. זה היה בשבת בצהריים, שמרתי את הקובץ, הסתובבתי לבעלי והודעתי לו: זה הולך להיות רב מכר".
"יום אחד ישבתי על המחשב וזה פשוט יצא החוצה", אומרת גם לינדה מזרחי, 35, נשואה ואם לשניים, המתגוררת בבאר יעקב. בחמש השנים האחרונות פרסמה חמישה ספרים. ספרה "בין המילים" תורגם לאנגלית ויעלה בקרוב לאמזון. "במקצועי אני קוסמטיקאית, ואם כבר היו לי שאיפות כתיבה, זה היה לכתוב תסריט. יום אחד פשוט חשבתי לעצמי, שאולי במקום לכתוב תסריט אתיישב לכתוב ספר. וככה זה קרה".
"אף פעם לא חלמתי להיות סופרת וגם לא קראתי הרבה בצעירותי", אומרת אילת סווטיצקי, נשואה ואם לשלושה מקיבוץ יגור, שעבדה כמזכירה במוסך ו"בשלל עבודות בקיבוץ" עד שהוציאה ב-2013 את ספרה הראשון באופן עצמאי. "לפני כחמש שנים נתקלתי במקרה ב'חמישים גוונים של אפור' ומשהו קרה לי. היה שם איזה ברז שנפתח אצלי ופשוט התיישבתי להקליד בלילות. זה היה בעיקר בשבילי, תהליך ריפוי שעברתי עם עצמי, שבו עיבדתי את החוויות שלי לתוך הדמות שיצרתי. לא חשבתי שיום אחד הטקסט הזה יהפוך להיות ספר, בטח לא טרילוגיה. הוצאתי את זה כספרים דיגיטליים וקידמתי אותם בפייסבוק. הקהל נבנה לאט. לא היו אז קבוצות של עשרות אלפי נשים, והעולם של קריאה דיגיטלית כמעט לא היה קיים. ב-2014 הזכויות של הטרילוגיה נרכשו על-ידי הוצאת 'אהבות'. מבחינתי, זה היה המהלך הנכון, כי לא הכרתי את עולם הספרות וזו הייתה נחיתה רכה לתוכו". בינתיים הוציאה סטווטיצקי תשעה ספרים ובחודש הבא יוצא ספרה הראשון באנגלית.
"כשהילדים שלי היו קטנטנים, התחלתי לכתוב להם ספרי ילדים ושמתי אותם במגירה אחד אחרי השני", מספרת ענבל אלמונינו, בת 42, נשואה ואם לשניים, המתגוררת באילת, שהוציאה את ספרה הראשון בינואר 2016. "יום אחד פשוט התחלתי לכתוב ספר לבוגרים ועזבתי את זה לכמה שנים. בגיל 39 עברתי איזה משבר קטן והלילות היו קצת לבנים. אז התיישבתי, וזה פשוט קרה, ואחרי כמה חודשים מצאתי את עצמי עם כתב יד. התחלתי לגשש באינטרנט, למצוא עורכת ספרותית, לשונית, עריכה. ואז גם התחלתי להגיש להוצאות ולראות אם הדבר הזה יכול באמת להיות ספר. באתי עם אפס ציפיות, הספר התקבל להוצאה, יצא, ונוצר באזז. הספר השני עשה שיפטינג ותפס את מרבית חיי, עד שהבנתי שאני צריכה להתעסק רק בזה. זו בחירה מתוך מקום של הגשמה עצמית ואמונה והכרה ביכולת שלך. זו בחירה מודעת והחלטתי לעשות שינוי קטן בחיים, שהפך לגדול".
"אני לא מאמינה שספר יכול להגיע מהמחשב ללב של כל-כך הרבה קוראות אם זה לא אותנטי, ואם זה לא נכתב בכישרון ומצליח להניע את הקוראות לחוויית הקריאה", אומרת גולן. "אני מתעבת את התעשייה של סדנאות הכתיבה, עשיתי את זה בעצמי תקופה, והפסקתי. זו חוכמה אמריקאית שמגדירה כתיבה כמקצוע, עם מיומנויות שצריך ללמוד. כך, בעצם, תעשיית סדנאות הכתיבה מבטלת לחלוטין את הכוח העצום של היצירה האותנטית. כתיבה היא בהחלט מקצוע, עם כללים, והמון שלבים של משמעת עצמית, אבל זו מלאכה במובן הזה שאי אפשר ללמד אותה אלא ללמוד אותה משני דברים: 1. הרבה מאוד קריאה 2. תוך כדי כתיבה ולימוד של העבודה עצמה. במובן הזה, אם מישהי מוכשרת, שום דבר לא יעצור אותה. זה שזה בהיררכיה הספרותית לא ספרות עילית, אז מה? אף אחת מהן לא מתיימרת לכתוב משהו לפרס נובל. הן הכי הגונות במשחק הזה. במובן הזה, אין שום הבדל בין מה שעובר סופר מהסוג של עגנון לבין מה שעוברות כותבות כאלה, ובתחומים מאוד פנימיים של הרגש".
"אני לא מבינה את רגשות האשם הדפוקים שאני מרגישה כלפיך, הרי לא אמרתי שום דבר שהוא לא נכון. אתה לא מגיע לקרסוליים שלי ולעולם אבל לעולם לא תגיע כי אתה ערס מסריח שבגיל שלושים עדיין גר בבית של ההורים ותקוע במאפיה מסריחה ששייכת לדוד שאתה שונא. הרי אחרי הכל, מה יכולת להשיג בכלל בתור אסיר משוחרר?". [מתוך "שונאת לאהוב אותך", מאת ליליאן סלמה נחום]
ההפקה | אחווה נשית
אחד המאפיינים המרתקים של התופעה הזו הוא שמדובר בתעשייה נשית, לא רק של כותבות וקוראות, אלא גם של הוצאות לאור, שיווק, עיצוב והפצה. "מדהים לראות את התחום מתפתח בכזה קצב מסחרר, ועדיין נשלט ברובו על-ידי נשים שכותבות לנשים, הוצאות לאור שמנוהלות על-ידי מו"ליות, מעצבות גרפיות ומעצבות כריכות", אומרת אילת סווטיצקי. "אני לא חושבת שזה מקרי, אנחנו פשוט מדברות באותה שפה".
דנה לוי אלגרוד משתפת חוויה סמלית למדי: "כשחיפשתי מוציא לאור לספר הראשון שלי, נפגשתי עם אחד המפיצים הגדולים בארץ, שהסכים להפיץ את הספר והסביר לי שאקח בחשבון שצומת ספרים וסטימצקי ייקחו 60%, הוא עוד 20 והעלות של ההפצה עליי. יצאתי משם נורא מדוכדכת, וחשבתי שלא יכול להיות שאין אופציה אחרת, והחלטתי לנסות לשווק אותו בעצמי. הקמתי אתר מכירה משלי ועמוד פייסבוק, ותוך חודש-חודשיים זה נהיה כמו אש בשדה קוצים. ביוני 2014 הוצאתי את המהדורה הראשונה של הספר ב-500 עותקים שנגמרו תוך שנייה. עד היום, אני עושה את הכול עם חברות: יש לי חברה שהיא סוכנת שלי לאירועים, חברה שאחראית על תקציבים וחברה שאחראית על ההזמנות הטלפוניות - הכול בהתנדבות. אנחנו הוצאה לאור עצמאית לגמרי. הקוראות שלי הן המשווקות, השגרירות, הן הכול".
- איך האופרציה עובדת?
"ברגע שסיימתי לכתוב את הסיפור, נועה טל עורכת את כל הספרות, ועריכה לשונית, אחר כך הגהה, וחברה מעמדת, ובית דפוס, ויש לי חברה שמגיעה פעם בשבוע להוציא משלוחים לכל הארץ. אחרי הצהריים אני אמא במשרה מלאה ובלילה אני יושבת לכתוב עד חמש בבוקר. הבת שלי יושבת ואורזת את הספרים וכולם מתגייסים לזה, וכשיש את ההצפה של אלף משלוחים של מכירה מוקדמת - הבית שלי הופך למפעל, כל הגיסות והחברות עם המדבקות של הכתובות".
למרות האמור לעיל, ואף על פי שרוב הכותבות הן נשות קריירה, עוד ממד שמעיד שכבר לא מדובר ב"חצר האחורית" של הספרות, הנרטיב השוביניסטי של הרומן הרומנטי עדיין דומיננטי. "קודם כול, יש פה בלבול מסוים וצריך להבין שאנחנו בעצם חיים בתקופה מאוד מורכבת מנקודת המבט הפמיניסטית", אומרת גולן. "נכון, הכותבות הן נשים חזקות, חלקן עורכות דין רופאות, שעזבו קריירה מזהירה למען הכתיבה, או שהן כותבות במקביל. אבל העובדה שיש יותר נשים עצמאיות כלכלית או בעלות מקצוע, לא הצליחה לחצות את גבולות התודעה של השוויון בין המינים. אחד הביטויים המובהקים של הבהלה של הנשים מהדיסוננס הזה, הוא לחיות את המורכבות של העצמאות שלהן, בעולם שאיכשהו מעדיף להתנחם במודל הישן. בכלל, לנוסטלגיה יש היום רייטינג גבוה מאוד. ככל שהעולם נעשה מורכב יותר, מבלבל יותר, קשה יותר - ככה ההתרפקות על עבר מדומיין עובדת יותר טוב. וכמובן, ככל שחיי המשפחה בעולם הניאו-ליברלי תובעים מנשים מאמצים על-אנושיים כדי לשרוד בתוכו, ומעמידים אותן בדילמות מורכבות מאוד בזוגיות שלהן ובאימהות שלהן - כך יותר קל להן להתנחם במודלים הישנים האלה של אישה קטנה שנסחפת אחרי הגבר שלה. זאת נחמה נהדרת".
- ובכל זאת, הרומן הרומנטי היום נע יותר לכיוון הצד המשכיל, לא?
"לא. העובדה שחלק גדול מהנשים הן בעלות מקצוע, מיומנות, חריפות, חכמות וחזקות, לא הופכת את הטקסטים שהן כותבות למשהו שהוא חלק מעולם ההשכלה. כי התוצאה היא בסופו של דבר טקסט עממי מאוד, שאם אנחנו בוחנים אותו לפי אמות מידה ספרותיות, אז הוא שייך לז'אנר עממי".
- אז למה דווקא עכשיו הז'אנר העממי הזה מקבל מקום הרבה יותר גדול?
"משתי סיבות: הראשונה היא שההיררכיות קורסות. עולם הספרות והאמנות מבוסס על היררכיה חזקה: ברור מה גבוה ומה נמוך וברור מי קובע את הטעם. אבל היום ההיררכיה הזו קרסה בספרות, באמנות, בפוליטיקה ואפילו באקדמיה. אם בארצות הברית בחרו בנשיא כמו טראמפ ובצרפת בחרו מועמד יפיוף בן 30 ומשהו שאף אחד לא ידע עליו שום דבר, ברור שהקריסה צריכה לקרות גם בתחומים אחרים. לא יכול להיות שכל התרבות האנושית המערבית משתנה באופן כל-כך מהפכני ובספרות יישמרו ההיררכיות.
"הסיבה השנייה היא שרוב העולם המערבי נע בתוך המערכת הניאו-ליברלית, שמודדת הכול רק בכסף. אם את עושה משהו ולא הצלחת לתרגם אותו לכסף, אין לו משמעות. אני לא מאלה שבוכים על תרבות הרייטינג, זו כבר עובדה בחיינו, אבל תרבות הרייטינג היא תוצאה שהמדד היחיד בה הוא כסף. אם בחורה שהייתה קודם פרסומאית, עורכת דין או רופאה, כותבת בלילה בזמנה החופשי רומן אחרי רומן שמדבר למאות אלפי נשים, והן קונות את הספר ברגע שהוא יוצא, והיא עושה מזה המון כסף - בעולמנו אי אפשר להתווכח עם זה".
ההוצאה | מהי ספרות טובה?
ורד רווה שמואל (47) וגלי אבני גילאור (42) הן שתי הנשים (בנות דודות) שעומדות מאחורי הוצאת "אהבות", שהוקמה ב-2013 במיוחד עבור הז'אנר. לפני כן, אבני גילאור הייתה מורה לחינוך מיוחד ומטפלת באמנות, ורווה שמואל קרימינולוגית במשטרה, שעברה לאחר מכן לנהל מוקדי שירות של חברת סלולר ולבסוף עשתה הסבה לנטורופתיה.
- איך הגעתן לזה?
רווה שמואל: "חברה שעבדה בסטימצקי הכריחה אותי לקרוא את 'דמדומים' ונטרפתי מזה. אני נורא אוהבת ערפדים ופנטזיה והייתי הריונית וזה ניגן על כל המקומות הנכונים. כשסיימתי את הסדרה התחלתי לחפש דברים דומים ובארץ לא היה שום דבר רלוונטי. חיפשתי בחו"ל ונחשפתי לפורומים מטורפים, עולם שלם, של נשים בחו"ל שחיות את הפנטזיה על בסיס יומיומי. פתחתי את הוצאת 'ענתות' (שנסגרה מאוחר יותר) שהייתה ממוקדת פנטזיה; ואז הגיע 'חמישים גוונים של אפור' וזה היה מבחינתנו המומנטום להקים את 'אהבות'".
- נשים כבר לא מתביישות ברומנים כאלה?
"יש לזה הרבה רבדים. הראשון הוא שכולנו חיות בעולם שבו הרוב הוא נשים, אבל הסטנדרטים הם גבריים והם הוטמעו בנו. יש הרבה נשים שהיו יכולות להתחבר לזה, אבל הן תפוסות בהסתכלות על מה טוב ומה רע בספרות. יש נשים שגם בכלל לא רוצות לגעת בחלקים האלה כי הן פוחדות ממה שזה יעיר אצלן".
- עד כמה מאתגר לנהל הוצאת ספרים קטנה?
"הבעיה של שוק הספרים בארץ היא ששולי רווח של ספר כאן הם מאוד צרים להוצאה ולסופרים. גם שולי הרווח של החנויות. יש כאן שוק פרוץ שאף אחד לא מרוויח ממנו. פעם היה חוק הספרים, טוב או רע, הוא לפחות הסדיר משהו, אבל כשהשוק חופשי לגמרי אז הגדולים תמיד מרוויחים. זה לא נאמר בהאשמה, אבל להוצאות קטנות עצמאיות, שלא משויכות לגופים גדולים, אין תמיכה ממשלתית, ומצד שני אנחנו עומדים בפני אותם חוקים כמו הגופים גדולים, ויש כאן חוסר איזון".
"למה אני לא יכולה להתעלם ממנו? למה הוא חסר לי כשהוא לא כאן? חזות שאי אפשר לעמוד בפניה עם אישיות שמעוררת בי חלחלה. או שאולי את החלחלה אני המצאתי כדי לא להיפגע? איך הוא מסוגל להתייחס ככה לנשים? ולמה הן מוכנות לסבול את זה? אני רוצה להיות שלו, אני רוצה להיות איתו אבל פוחדת. אני פוחדת להפסיד משפחה ויותר מכל פוחדת להפסיד את עצמי". [מתוך "לורי", מאת אורית פטקין]
הקהילה | בגוף ראשון
התחום אומנם בחיתוליו אצלנו, אבל מספיק לראות מה קרה פה במונחים כמותיים כדי להבין עד כמה הז'אנר סוחף אחריו מאות אלפי קוראות, שלא מסתפקות רק בקריאה, בשיתופים, בהמלצות ובציוצים מאסיביים, אלא גם תורמות את דעתן להתפתחות העלילה.
"לא במקרה רוב הספרים בז'אנר כתובים בגוף ראשון", אומרת אילת סווטיצקי, "אנחנו חוות את הסיפור יחד עם הגיבורים, ואז מדברות עליו עם חברות, ואז כותבות עליו בקבוצה בפייסבוק. הספר נשאר איתנו והוא הופך להיות חלק מהעולם שלנו גם כשהוא כבר על המדף. לטעמי, זה משהו שייחודי לז'אנר, וזה מה שמבדל אותו מספרים אחרים כמו גם הקשר האישי שבין הסופרות לקוראות".
"החלטתי שאני לא מתחבאת מאחורי הספר אלא מתחילה ללכד את קהילת הקוראות", מוסיפה דנה לוי אלגרוד, שבנוסף לעמוד הפייסבוק שלה הקימה גם קבוצת פייסבוק סגורה רק עבור הקוראות שלה. "בהתחלה היינו מאה נשים. היום יש שם 2,700. לכל השקה מגיעות יותר מ-350 קוראות. אחת מביאה את השנייה וזה נהיה סוג של מועדון".
גם לסופרת לינדה מזרחי יש קבוצה סגורה, "כולן נשים, בנות 20-50, מכל המקצועות, מכל הארץ. אני מפנקת אותן בהצצות לקטעים מהספרים לפני הפרסום, מתייעצת איתן לגבי הכריכות ולגבי הכותרות. כשאני באמצע תהליך של כתיבה, אני כל הזמן שואלת, מתייעצת ומעלה קטעים מתוך הספר. כל פוסט כזה מקבל המון לייקים ותגובות. יש גם המון דתיות וחרדיות שקוראות בסתר".
גם למחברות עצמן יש קליקה משלהן: "יש לנו קבוצה, 'סופרות משלנו'", אומרת מזרחי. "אנחנו מדברות שם כל הזמן, מקטרות, משתפות. פרגון כזה לא תראי באף מקום אחר. חלק מאיתנו בעלות הוצאות לאור, כך שיש בינינו הסכם שאנחנו לא מדברות על ספרים שאנחנו מתכוונות לרכוש, אחרי הכול, זו תחרות".
לולי בקרמן והדר אלגלי מנהלות את קבוצת הפייסבוק books Lover, שהוקמה לפני ארבע שנים. כיום חברות בה 1,072 נשים. "רק באפליקציה הדיגיטלית שלי יושבים 300-250 ספרים, ובמודפסים בבית אין לי מספר", אומרת בקרמן. "אני קוראת ספר ביומיים. רוב הבנות בקבוצה קוראות בקצב הזה. יש הרבה נשים שמספרות שהן מסתובבות עם הספר בתיק, קוראות בכל רגע שהן יכולות".
- כמה שעות ביום את משקיעה בזה?
"למעלה מארבע שעות. במהלך היום קצת פוסטים, בערב עונה על שאלות, בודקות סטטוסים, בודקות אם לאשר חברויות".
"כששואלים אותי למה אני לא מקצה כסף לפרסום, אז אני עונה שזה לא כי אני לא צריכה, אלא מפני שהרשתות החברתיות כל-כך חזקות", אומר לוי אלגרוד. "כשאני מעלה משהו, או משתתפת בתחרות בבלוג כזה או אחר, אני אפילו לא צריכה לבקש שישתפו, ואני מחזירה להן אהבה בכל הזדמנות שיש לי. זה עולם מטורף ואני לא מבינה סופרים שלא כמהים לזה".
- מתפרנסים מזה כאן?
"בהחלט, זו פרנסה מאוד-מאוד יפה. אני מאוד מרוצה. זה כמו משכורת מנכ"ל. את לא יכולה להרוויח כשאת תחת הוצאה ונכנסת לרשתות. סופרים שבוחרים בחירה כזו, אני מכבדת אותה ומעריכה אותה, אני בטוחה שהם מאוד שמחים על ההזדמנות שהיצירה שלהם נחשפת בפני כל-כך הרבה אנשים, אבל אני לא הסכמתי. אם אני יוצרת, יש לי זכות להרוויח על היצירה שלי. נכון שזה חוסך ממך את כל העבודה הקשה, אבל לא תרוויחי, ואין לאחרות את הידע השיווקי שלי היה. את צריכה להכיר את העולם השיווקי הזה, איך לפרסם בפייסבוק ואיך להקים קהילה. כשהתחילה ההצפה, חששתי מאוד שזה ישפיע על המכירות שלי, אבל הקהל שלי הצביע ברגליים כי כשאני פותחת מוקדמת, הכול נמכר ואני יכולה להיות רגועה".
"מאז שהוצאתי את הטרילוגיה הראשונה שלי, אני עוסקת בכתיבה במשרה מלאה", אומרת אילת סווטיצקי. "הקיבוץ מתייחס אליי כיזמית, ולשמחתי נתנו לי את ברכת הדרך והיוו עבורי גב כלכלי חשוב. בזכות הקיבוץ הייתה לי היכולת להדפיס מהדורות גדולות ולהוזיל את מחיר ההדפסה וחוויתי פחות דאגה כלכלית בתחילת הדרך כי הפרנסה שלי לא הייתה תלויה במכירות".
"אחרי שפרסמתי את הטרילוגיה, פנו אליי המון כותבות בפייסבוק וביקשו שאקרא, אחווה דעה, ביקשו עצה", אומרת לינדה מזרחי. "בהתחלה קראתי המון, הצעתי להן לפתוח הד-סטארט (מימון המונים), אף על פי שאני בעצמי לא עשיתי את זה. פתחתי את הוצאת יהלומים, הוצאתי שם 20 ספרים, ומשם חשבתי גם לתרגם רבי מכר מחו"ל ופתחתי הוצאה גם של חו"ל, 'אדל', שעד היום תורגמו בה 20 ספרים. כיום אני מוציאה כל חודש בין שניים לשלושה ספרים".
- מדובר בסכומים שנעים בין אלף ל-4,000 דולר עבור זכויות יוצרים.
"נכון, בסוף זה מסתכם באלפי דולרים כי יש פה מלחמה על ספרים טובים. אני לא חושבת שאי פעם מישהו שילם 12 אלף שקל לזכויות של ספר, אין ספק שזה התחום הכי רותח היום. אם אני נכנסת למשא ומתן עם הוצאות, אני אף פעם לא מפסידה, כי אני מתאבדת על זה. זה חייב להיות שלי. מהמקומיים את רוכשת את כתב היד, ומשקיעה בו את הכסף בעריכה ובכריכה והסופרים מקבלים אחוזים. היום, כדי להוציא ספר בישראל, צריך לפחות 30 אלף שקל, אז ההוצאה משקיעה את הכסף ומפרישה לסופרים אחוזים. המינימום הוא 8% ויש גם הוצאות בוטיק קטנות שמפנקות גם ב-20%. ההוצאות הגדולות לא יתנו אף פעם יותר מהמינימום".
- מה קונים יותר? כחול-לבן או חו"ל?
"זה תלוי. רב מכר מחו"ל בהכרח יכניס יותר מרומן של סופרת מקומית מתחילה. לעומת זאת, סופרת מקומית ותיקה תיתן לו פייט, כי הקוראות לא ימנעו מעצמן את שניהם".
