בשנה האחרונה קיימת ביקורת ציבורית נוקבת על הבנקים בישראל, בנוגע להענקת אשראי לא-אחראי לטייקונים שונים, שלימים התברר כי עסקיהם או הם עצמם נקלעו לחדלות-פירעון. הדבר אף הגיע לכדי הקמת ועדת חקירה פרלמנטרית, בראשותו של ח"כ איתן כבל, בעקבות קריסת איש-העסקים, אליעזר פישמן, שחובותיו לבנקים נאמדים בכמה מיליארדי שקלים.
הקריסה של פישמן הייתה, כנראה, הקש ששבר את גב הגמל. הציבור הרחב, ובעיקר מעמד הביניים שנושא על גבו את עיקר נטל המס בעבודה יומיומית קשה, לא יכול היה לסבול יותר הפקרות שבה דווקא לטייקונים שנוטלים ומקבלים הלוואות ענק מהבנקים עם מעט מאוד ביטחונות, הבנקים מוחלים להם על חובם, בין היתר, על-ידי "תספורות" כאלו ואחרות, כאשר הם אינם יכולים לפרוע את חובם.
הציבור לא יכול להשלים עם הסיטואציה שבה אם הגברת כהן מחדרה חייבת לבנק כלשהו 50,000 שקל, היא תהיה יותר מפוחדת מאשר טייקון פלוני שנקלע לחובות של מיליארדי שקלים, אך דאג מבעוד מועד להתארגן ליום סגריר, בין היתר, על-ידי העברת חלק מרכושו הפרטי לקרובי משפחתו.
מבחינה משפטית, כבר נקבע לא אחת על-ידי בתי-המשפט בישראל, לרבות בית-המשפט העליון, שבנק משמש כנאמן על כספי ציבור והוא מופקד על יציבות המערכת הבנקאית ועל שמירת חוסנה הכלכלי. הנגזרת של אמירה זו היא, שמחובתם של הבנקים לבחון בקפידה את השקעותיהם ולהימנע ממתן אשראי לעסק שקיים חשש ממשי, שהוא לא יוכל לפרוע את חובותיו.
ברוח הביקורת הציבורית וקריסתם של טייקונים שונים, כאשר הבנקים שהלוו להם כספים נותרו בפני שוקת שבורה, נדמה כי בתי-המשפט מדגישים גם הם את חשיבות ההתנהלות האחראית של בנקים בעת העמדת אשראי. יתרה מכך, בתי-המשפט נותנים "רוח גבית" לבנקים אשר סירבו להמשיך להעמיד אשראי לעסקים שנראה כי עתידם (הכושל) נחרץ. זאת, גם אם משמעות הדבר הייתה הפרת הסכם העמדת האשראי לכאורה בין הבנק לבין אותו עסק, שהבנק סגר לו, באופן חד-צדדי, את "צינור החמצן", הלוא הוא קו האשראי.
"רוח גבית" כזו נמצאת בפסק-דין עקרוני ומקיף שניתן באחרונה על-ידי השופטת ד"ר דפנה אבניאלי מביהמ"ש המחוזי תל-אביב (ת"א 2684-0-12). במקרה זה, קבוצת משקיעים הכוללת אנשי-עסקים מוכרים, התאחדה במטרה לנסות להבריא חברה כושלת לשיווק מוצרי אופנה. כחלק מהתוכנית העסקית שהגו המשקיעים, הוסכם בינם לבין שני בנקים שהחברה הייתה חייבת להם כספים, כי הבנקים יעניקו לחברה אשראי בנקאי נוסף, כדי לסייע בהליך הבראתה. זאת, בנוסף להזרמת כסף אישי שלהם.
המשקיעים הזרימו לחברה 20 מיליון שקל בהלוואה קצרת טווח, ובכך קיימו, לטענתם, את חלקם בהסכם שעליו דובר עם הבנקים. כחלוף זמן התברר למשקיעים, כי הבנקים מסרבים להעניק לחברה את האשראי המובטח, בתואנה שנודע להם כי המשקיעים מכרו את כל נכסי החברה, ובכך סיכלו את סיכוייה להשתקם.
כלל שיקול-הדעת העסקי - גם בבנקים
בתביעת ענק שהוגשה לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב, נדרשו הבנקים לפצות את החברה ואת המשקיעים, בסך 25 מיליון שקל, בטענה כי הבנקים ביצעו תרגיל "עוקץ בנקאי", כאשר סירבו במפתיע להעניק לחברה את האשראי המובטח, על אף שהמשקיעים קיימו את חלקם בהסכם והשקיעו בחברה סכום עתק.
מפסק-הדין עולה, כי הבנקים אכן סירבו ליתן את האשראי לחברה, אך לטענתם אין להטיל דופי בהחלטתם, שהתקבלה משיקולים כלכליים נכונים, ונועדה למנוע מ"כסף טוב" ללכת אחר "כסף רע", בחברה שרוקנה מנכסיה והגיעה למצב של חדלות-פירעון, לאחר כניסת המשקיעים לתמונה.
השופטת אבניאלי קיבלה את כל טענות הבנקים, וקבעה קביעות עקרוניות וחשובות, שלטעמי יחלחלו היטב בוועדות האשראי בבנקים השונים, וייתנו לבנקים "רוח גבית" בסיטואציות שבהן הבנק, חרף מחויבות חוזית שלו להעמיד אשראי לחברות, מגיע למסקנה כי הוא הולך לתת "כסף טוב" שיהפוך ל"כסף רע".
כך, קובע בית-המשפט כי קבלת אשראי מהבנק אינה זכות מוקנית ללקוח, וכי לבנק מוקנה שיקול-דעת עסקי לגיטימי, המתבסס על נסיבות העניין ופרמטרים שונים (בהם מצבו הכלכלי של הלקוח, מטרות המימון וסיכויי ההשבה), אם להעניק אשראי אם לאו ובאיזה היקף. עד כאן מדובר בקביעה משפטית שאינה מחדשת דבר.
אולם, וכאן קיים חידוש משפטי בפסק-הדין, בית-המשפט מחיל על החלטות הבנק את "כלל שיקול-הדעת העסקי", כלל שהוא חלק בלתי נפרד מדיני החברות, ומשמש כטענת הגנה מרכזית לדירקטורים בתביעות שבהן תוקפים החלטות שבהן הם היו מעורבים. בית-המשפט קבע, כי אף שכלל שיקול-הדעת העסקי הוא מתחום דיני החברות הרי שהוא ישים, בהשאלה, גם לסוגיית שיקול-הדעת הבנקאי של בנקים.
כך, קובע בית-המשפט כי בנק, ככל תאגיד אחר, מוסמך לקבל החלטות עסקיות והחלטותיו חסינות מפני ביקורת שיפוטית בהתמלא התנאים הרלבנטיים הבאים: האחד, ההחלטה התקבלה בתום-לב; השני, ההחלטה התקבלה לאחר עיון בנתונים ושקילת השיקולים הרלבנטיים; ותנאי שלישי, ההחלטה התקבלה מתוך רצון להגן על אינטרס לגיטימי של הבנק ושל ציבור החוסכים, שהפקידו את כספם בחזקתו.
בהתאם לדרך הילוכו של בית-המשפט בהפעלת "כלל שיקול-הדעת העסקי" על נושאי משרה בחברות ינהגו גם בבנקים. נזכיר, שהכלל הוא כי נושא משרה שקיבל החלטה תוך עמידה בשלושת התנאים הנ"ל, ייהנה מ"חזקת תקינות", ובית-המשפט ימשוך ידיו מבחינת הפעולה העסקית לגופה. בהשאלה, קובעת השופטת אבניאלי, ניתן לומר שנושאי משרה בבנק, שקיבלו החלטה תוך עמידה בשלושת התנאים הללו, ייהנו מ"חזקת תקינות", ובית-המשפט ימשוך ידיו מבחינת הפעולה העסקית לגופה.
בהתאם לכך, בית-המשפט מגיע למסקנה ומסכם את פסק-הדין, כי בסירובם של הבנקים להעמיד את האשראי, פעלו הבנקים לפי מיטב שיקול-הדעת העסקי, המוקנה להם כתאגיד מסחרי. כל התנהלות אחרת הייתה שקולה להתאבדות כלכלית, ולהמטת שואה עצמית על הבנקים ועל ציבור החוסכים, שהפקידו את כספם בחזקתם.
ונחזור לדעתי בעניין - לא בכדי ציינתי בפתח מאמרי, כי בית-המשפט נותן "רוח גבית" לבנקים בעת סירובם להענקת אשראי בשל הביקורת הציבורית עליהם. זאת, מכיוון שבסיום פסק-הדין, בית-המשפט מעיר, כי בימים אלה, שבהם נחשפים מקרים של בנקים שפעלו בחוסר שיקול-דעת עסקי נאות, או העניקו אשראי לגורמים חסרי יכולת פירעון, בימים שבהם היקף הכישלון הבנקאי הוביל להקמת ועדת חקירה פרלמנטרית לבחינת הענקת אשראי חסר תקדים ללקוח חסר יכולת פירעון, משיקולים בלתי ברורים - יש לברך על החלטתם של שני בנקים (הנתבעים בתביעה), שסירבו ללכת בעיניים עצומות אחרי קבוצת משקיעים, ולהעניק לחברה חסרת יכולת החזר וריקה מתוכן, אשראי של עשרות-מיליוני שקלים.
אני משער שפסק-הדין הזה יילמד היטב על-ידי היועצים-המשפטיים בבנקים, ובעיקר על-ידי מקבלי ההחלטות בוועדות האשראי בבנקים, כאשר הם יצטרכו לקבל החלטה (קשה, יש לומר) אם "לסגור את קו החמצן" לחברה מסוימת, שנראה כי אין יותר תוחלת להמשך קיומה. כנראה, מקבלי ההחלטות הבכירים בבנקים יעדיפו להימנע מנטילת סיכונים, אשר לימים יובילו הן לאובדן של כספי הציבור, הן לביקורת ציבורית נוקבת, ולעיתים אף לתביעות אישיות נגד מקבלי ההחלטות בבנקים מטעם בעלי מניות, באמצעות תביעות נגזרות שונות.
* הכותב הוא ראש מחלקת ליטיגציה במשרד עוה"ד זיסמן אהרוני גייר (ZAG S&W)
