ישיבה במליאת הכנסת / צילום: חיים צח-לע"מ
יש חברי כנסת שנוכחותם באירוע כלשהו מוסיפה לו כבוד. ויש אחרים שנוכחותם מוזילה ומבזה את האירוע. לכן לא התרגשתי יותר מדי מכך שרוב חברי הכנסת לא נכחו בדיון החגיגי לכבוד ביקור אנואר סאדאת, לפני 40 שנה. הבעיה היא שכאשר מראים אולם ריק, לא מבחינים בין חבר כנסת ראוי לבין האחרים. הריקנות היא עלבון לאדם שהקריב את חייו למען השלום איתנו.
כן התביישתי
לא התרגשתי, כאמור. אבל כן התביישתי. בפני שגריר מצרים שנכח ואף דיבר - פחות או יותר אל הקירות; בפני מנחם בגין שעשה את השלום עם סאדאת; בפני משה דיין שהיה שר החוץ של בגין, ושאר פוליטיקאים שגילו התלהבות מסאדאת ומהמהלך האמיץ שנקט. ובפני ההישגים האדירים שנבעו מהביקור, ומהסכם השלום שנחתם אחריו.
הארוחה
ובמיוחד בפני עזר וייצמן. כאשר סאדאת הגיע, הוא היה שר הביטחון בממשלת בגין, וחבר בצוות המצומצם של השרים שייצגו את ישראל בשיחות עם סאדאת. באירועים היסטוריים יש רגעים שנחרתים בזיכרון. אני זוכר את ארוחת הערב החגיגית שנערכה לסאדאת ופמלייתו במלון המלך דוד בירושלים. הדלתות היו סגורות בפני עיתונאים. אני הייתי אז הכתב המדיני של עיתון "הארץ", וסיקרתי את הביקור.
לא בלוף
ישבתי בלובי וחיכיתי שהארוחה תיגמר. השעות נקפו. הלובי התרוקן מאנשים, גם מעיתונאים. העיתון כבר היה סגור לדיווחים. אבל נשארתי במקומי, מתקשה לעזוב. היום כמעט על כל דבר אומרים "היסטורי", אבל זה היה הדבר האמיתי. המנהיג הערבי הראשון שבא אלינו לעשות שלום. זה היה בלתי נתפש. נשארתי במקום עוד שעה ארוכה. לבסוף נפתחו הדלתות הגדולות של אולם הארוחה.
פתאום שמעתי מאחורי: גולנצ'יק, בוא נשתה כוסית. זה היה עזר. פניו היו רציניות, חמורות, שלא כדרכו. התיישבנו בבר של המלון. הוא הזמין משקאות. לקח לגימה. ואז אמר: "גולנצ'יק, האיש הזה הוא אמיתי. זה לא בלוף. אוי ואבוי אם נתייחס אליו בביטול".
מחזה נדיר
זו הייתה חוויה, משום שראיתי לנגד עיני מחזה נדיר, פוליטיקאי שמקשיב ומוכן להשתכנע. כמה פעמים מזדמן לאדם בישראל לחזות באדם כזה, בין בימין ובין בשמאל? באותו לילה, לנגד עיני, מת עזר הימני הקיצוני, ונולד עזר החדש, המקשיב, המוכן לוויתורים. אחריו עשה זאת ראש הממשלה בגין, אם כי רק חלקית. הוא נטש את עמדותיו נגד נסיגה בסיני, ויתר על כל השטח, ובכך איפשר את הסכם השלום, כשהוא נעזר בתמיכתו החשובה של ויצמן.
עזר עשה כמה שטויות בחייו. אבל אלה מתגמדות לעומת העזר של ביקור סאדאת. העזר שהיה מתבייש בחברי הכנסת הנוכחיים שאינם יודעים כבוד מהו, שאינם מבינים גדולה.