יאיר נתניהו שרה נתניהו ובנימין נתניהו / צילום: חיים צח - לע"מ
1. אומרים שתמונה שווה אלף מילים, ובמקרה של המסמך המצורף כאן, שנחשף השבוע באתר "השקפה", הוא שווה הרבה יותר. השנה: 1964. הכותב: מנחם בגין ז"ל. אז באופוזיציה, ולימים, עם המהפך של 1977, גם ראש הממשלה. הנמען: אזרח בשם יצחק אילון, ששלח לו מתנה לביתו. בגין מודה לאזרח במילים חמות אבל מוותר על המתנה בנועם ובנימוס. "אבקשך גם להבין כי בקשתי והחלטתי זו, איננה באה חס וחלילה לפגוע ברגשותיך ואני מעריך מאוד את טוב לבך כלפיי...", כותב לו בגין, ומסיים במשפט רלוונטי מאוד: "אבל בסופו של דבר, הערכת חבר לרעהו אינה זקוקה לתשורות מיוחדות".
2. אי-אפשר שלא לדלג מיד לפרשת המתנות של ראש הממשלה בנימין נתניהו מארנון מילצ'ן וממיליארדרים אחרים. ממרחק של יותר מ-50 שנה, הנורמות השתנו, היחס לכסף השתנה, הרדיפה אחריו התעצמה, והביאה איתה את אובדן הערכים והבושה. המשפט שבו סיים בגין את מכתבו לאזרח, "הערכת חבר לרעהו אינה זקוקה לתשורות מיוחדות", מדגיש זאת במיוחד, תהא התוצאה המשפטית בפרשת המתנות אשר תהא - עבירה על חוק המתנות, הפרת אמונים ואף שוחד.
נתניהו ובני משפחתו העלו את ההדוניזם לדרגה קיצונית. הם הגדילו לממדים חריגים את ההגדרה של הדוניזם, שלפיה התכלית והסיבה של כל מעשה אנושי הוא התשוקה להנאה. הרדיפה אחר הנאות ותשורות נעשתה כביכול בעיניים עצומות לרווחה, בלי טיפת בושה, בלי טיפה של ערכים, בלי טיפה של רגישות. אבל אובדן הערכים והבושה הזה לא התחיל בנתניהו וכנראה גם לא ייגמר בו. הוא התחיל אצל ראשי ממשלות קודמים כמו אהוד אולמרט, אהוד ברק ואפילו שמעון פרס - כל אלה אהבו מאוד את הכסף הגדול ואת החיים הטובים. כל אחד בסגנונו ובדרכו, אבל זו אותה תאוות הנאות חסרת גבולות. כשאתה אזרח פרטי, זה בהחלט מובן. כשאתה ראש ממשלה או נושא תפקיד ציבורי בכיר אחר, זה סיפור אחר לגמרי - סיפור שצריך להיות בו סט מינימלי של ערכים ביחס לכסף. הם נעלמו לגמרי.
3. עם הכסף הגדול באים המתווכים, ובמקרה הזה - עורכי דין. כל ראשי הממשלה האחרונים טיפחו סביבם משרדי עורכי דין פרטיים שטיפלו בענייניהם, ובמקביל הם פרחו ושגשגו. אצל נתניהו אלה היו דוד שמרון ויצחק מלכו; אצל שמעון פרס ז"ל זה היה עו"ד רם כספי. אצל אהוד ברק זה היה גיסו ושותפו לעסקיו דורון כהן, משרד הרצוג-פוקס הנאמן, ואפילו אלדד יניב, שהיום נלחם בכל התופעות שהוא ייצג בעבר; אצל אהוד אולמרט זה היה בעיקר אלי זהר ואורי מסר; אצל אריאל שרון ז"ל אלה היו דב ויסגלס ויורם ראב"ד. מדוע ראשי ממשלה צריכים ליווי צמוד של משרדי עורכי דין פרטיים? ראשית, כי החיכוך הצפוף עם כסף גדול תמיד מייצר בעיות ותמיד צריך את עזרתם של המתווכים בחילוץ מכל צרה שתבוא, ושנית - החיכוך עם כסף גדול מייצר פוטנציאל עסקים לעורכי הדין, החברים של ראשי הממשלה. כלומר, יש כאן מפגש אינטרסים.
4. החיבה של ראשי ממשלה לכסף הגדול, למיליארדרים, היא די טבעית. אנשים נוטים להעריץ אנשים שעשו הרבה כסף. הבעיה העיקרית בכך היא לא הפגנת החיבה היתרה, השאיפה להתחכך במיליארדרים או אימוץ גינוני המלכות והחיים הראוותניים שלהם, אלא אימוץ התפיסות שלהם. כשהחיכוך נעשה צפוף מדי, ראשי ממשלות נוטים לאמץ את התפיסות הכלכליות של המיליארדרים, את התפיסה שמקדשת הון הרבה יותר מעבודה, את התפיסה שמעדיפה מסים נמוכים על הון יותר מאשר מסים נמוכים על עבודה.
החיכוך הזה שווה הרבה מאוד כסף למיליארדרים, שלא אוהבים לשלם הרבה מסים. עורכי הדין ורואי החשבון שלהם יעשו הכול כדי שהם ישלמו כמה שפחות מס על ההון שלהם, כולל שיט ביאכטה במשך רוב ימות השנה. ארנון מילצ'ן מכיר ודאי את הפטנט הזה.
5. מי שחושב שמילצ'ן התחבר לנתניהו או ליאיר לפיד כדי לקבל עזרה עם הוויזה שלו או למען ערוץ 10 - כדי להשיג הקלות או לקבל עזרה במכירתו למיליארדר אחר, לן בלווטניק - אינו מכיר את ההיסטוריה במלואה. ראשי מדינה, לא רק בישראל, נמשכים לכסף הגדול של המיליארדרים והאחרונים נמשכים לראשי הממשלה בגלל הכוח השלטוני, שבתורו מייצר להם הטבות באמצעות אימוץ תפיסותיהם. היחסים בין מילצ'ן למדינת ישראל הם במישור הזה בדיוק. ה"רומן" הזה כולל שמפניות וסיגרים מצדו, והטבות מס במאות מיליונים, אם לא מיליארדים, מהצד האחר - והכול בחקיקה מוסדרת, שעוברת ברשויות המתאימות.
6. בתחילת השנה הרחבתי כאן על חוק הפטור ממס לתושבים חוזרים שנחקק לפני כעשור ("הפטריוט פיני רובין ומתנות המס הנדיבות ליהודי העולם העשירים, "גלובס", ינואר 2017). תזכורת: במסגרת חגיגות ה-60 למדינה וכחלק מהרצון לעודד עלייה ולהחזיר ישראלים ארצה, תוקנה פקודת מס הכנסה כך שהורחבו הפטורים ממס הניתנים לתושב ישראל לראשונה וחוזר ותיק. תושב חוזר שעמד בקריטריונים בתיקוני החוק, קיבל פטור ממס (אפס מס!) למשך 10 שנים על כל הכנסה שמקורה מחוץ לישראל. הפטור מקיף את מכלול ההכנסות, האקטיביות והפסיביות, שהיו לתושבים החוזרים. בקיצור, למיליארדרים ש"עשו עלייה", כביכול, הפטור הזה היה שווה זהב, הרבה זהב. אחד מהם היה מילצ'ן. בברנז'ה העסקית אף כינו את החוק הזה "חוק מילצ'ן". מליץ היושר של החוק, בנימוקים פטריוטיים, היה פיני רובין, פרקליט שמנה וסלתה. הטיעון המרכזי היה: עדיף שהכסף הגדול יהיה פה ולא בחו"ל. בקיצור, מדינת ישראל בנתה למיליארדרים מסוגו של מילצ'ן מעין מקלט מס לעשר שנים עם פטור גורף.
ראש הממשלה בתקופת החקיקה היה אהוד אולמרט. שרי האוצר בתקופת גיבוש החוק והחקיקה: אברהם הירשזון ורוני בר-און.
7. בסופו של דבר, זה מה שקורה כשכוח שלטוני פוגש את כוח הכסף הגדול, בין שהוא של כסף פרטי של מיליארדרים ובין שהוא כסף גדול של חברות עשירות - הטבות מס הולכות וגדלות. יש תחרות עולמית לא מידתית מי ייתן להם יותר הטבות מס כדי לזכות בהשקעות שלהן. היחסים האלה כוללים, בין היתר, "מתנות" לפוליטיקאים - בין שאלה סיגרים ושמפניות ובין שאלה תרומות לקמפיינים פוליטיים. כל התשורות הללו הן מעין "שלח לחמך על פני המים". המטרה הגדולה היא חוקי המס, בישראל כמו גם במדינות אחרות. לא פעם חוקי המס נכתבים לעשירים ומתוקנים למענם ולמען החברות העשירות. בדרך כלל, אלה יחסי תן-קח שמתנהלים במסגרות החוקיות, עם המתווכים (עורכי הדין) המתאימים. כל אחד גוזר את הקופון שלו.
למרבה הצער, אפשר רק להתגעגע לאנשים כמו מנחם בגין שהאמינו שהערכת חבר לרעהו אינה זקוקה לתשורות מיוחדות. היום הכול מתבסס על "תשורות". חוקיות ולא חוקיות.
eli@globes.co.il