זאב אבלס / צילום: אליאור בן חיים
1. אפשר להניח שההודעה של בנק מזרחי-טפחות היום (ג') על העסקה הרשמית לרכישה-מיזוג של בנק אגוד, תצית עוד גל של פופוליזם, עוד קמפיין על "ריכוזיות" ועל "תחרותיות" בתחום הבנקאות, עוד אזהרות על כך שהעסקה איננה יכולה לעבור את האישורים הדרושים של רשות ההגבלים העסקיים, עוד להג שטוב לרייטינג, טוב לשלהב יצרים אבל לחלוטין מתעלם מכל העובדות. והעובדות הן שזה פשוט מביך לתלות את כל הריכוזיות הבנקאית או את התחרותיות הבנקאית על כתפו של בנק קטנטן כמו אגוד, שמעולם לא הייתה לו זכות קיום, שמעולם לא תרם לתחרותיות ומעולם גם לא יתרום (בוודאי שלא באופן עצמאי) כהוא זה לפסיפס התחרותי בשוק הבנקאות.
2. בואו נתחיל מעובדה "פיקנטית" שרק בשבילה ראוי להוציא את המיזוג הזה לפועל ולהפסיק להקשיב למקהלת המעודדות שחושבת שהשארת אגוד במתכונתו העצמאית תעודד את התחרות, תפחית את הריכוזיות בשוק הבנקאות ותתרום לצרכנים (כבדיחה, התזה הזו לא רעה).
ובכן, לעובדה הזו יש שם: זאב אבלס, יו"ר בנק אגוד, לשעבר המפקח על הבנקים. אבלס, איכשהו, נדבק כמו מגנט לכיסא היו"ר ומכהן כבר קרוב ל-20 שנה בתפקידו הרם, תופעה שאין לה אח ורע בשוק הבנקאות. הוא מונה לתפקידו בנובמבר 1999, והצליח לשרוד את התפקיד מאז ועד היום - שיא ישראלי - שאפילו מנכ"לית לאומי לשעבר, גליה מאור, לא הצליחה לשבור אותו (מאור כיהנה בתפקידה כמנכ"לית כ-17 שנה).
ההיצמדות לכיסא במשך כל-כך הרבה זמן הייתה שווה לאבלס הון תועפות. בדקתי את עלויות שכרו במהלך התקופה הזו: קרוב ל-50 מיליון שקל, כשבמרבית הזמן הוא בכלל במשרה בהיקף של 75% (עבר רק באוקטובר אשתקד להיקף משרה של 100%) - ללא ספק משרה חלומית, הרחק מאור הזרקורים של הבנקאים הבכירים של פועלים ולאומי, אבל עם פינוקים לרוב. אגב, כל המנכ"לים של אגוד בתקופתו זכו לעלויות שכר דומות ואף גבוהות יותר. וזה, כאמור, בבנק קטן עם ביצועים לא מבריקים בלשון המעטה.
אפשר להגיד הרבה דברים לא טובים על בנק אגוד: בעלי מניות שמסוכסכים בינם לבין עצמם, שלא מצליחים להיפטר מהחזקותיהם כבר זמן רב, ביצועים כספיים ירודים, שערוריית הדיילת של אליעזר פישמן שקיבלה אשראי של 50 מיליון שקל לא מפני שהיו לה נכסים נסתרים ותזרים בריא להחזר ההלוואה, תשואה עלובה לבעלי המניות, ותשואה על ההון נמוכה משמעותית מהממוצע בתחום. כל הדברים הלא טובים הללו לא הפריעו לבנק להתייחס מאוד יפה למנהליו הבכירים: הם היחידים שחלבו אותו יפה מאוד לאורך השנים.
אני מניח שמיזוג עם מזרחי-טפחות ינער כהוגן ובאופן מוצדק מאוד את כל השדרה הניהולית בבנק אגוד, כולל או במיוחד אבלס. אבל הוא הרי כבר עשה את שלו ויש לו גם סוג של מצנח זהב: מענק אי-תחרות של חצי שנה, 100% פיצויים נוספים על הפיצויים הרגילים - כלומר, משכורת אחרונה כפול כ-20 שנה, נוסף על הפיצויים לבני אנוש רגילים.
והנה אנו רואים בנק שהיה מתחת לרדאר התקשורתי כל-כך הרבה שנים, שמנהליו חגגו עליו, הופך פתאום שלא בטובתו לסמל התחרות ולסמל הריכוזיות ועסקת המיזוג הצפויה שלו עם מזרחי-טפחות מוצגת כאילו היא קבורת התחרות בשוק הבנקאות.
3. על מה מדובר פה בכלל? בנק שהתשואה על ההון שלו בשנים האחרונות הגיעה ל"שיא" של קצת יותר מ-6%, שבשנת 2016 אף הפסיד. זה בנק שנתחי השוק שלו מגרדים בקושי את ה-3% - באשראי לציבור, באשראי העסקי בישראל ובפיקדונות הציבור. זה בנק שנתחי השוק המצומקים בלאו הכי שלו הצטמקו עוד יותר לאורך השנים. זה בנק שעוד אמור לבנות מערכת טכנולוגית חדשה בפרויקט יקר. זה בנק שאין לו השפעה מהותית, אם בכלל, על שוק הבנקאות. שלא הצליח להתרומם במהלך העשור האחרון, אלא רק לדעוך. זה בנק שלא מסוגל לייצר תשואה על ההון נורמלית, בקיצור: זה בנק שאין לו זכות קיום עצמאית. ועובדה שאחרי שמזרחי-טפחות הודיע לפני כמה חודשים שיהיה מוכן לקנות אותו במחיר נמוך של 0.6 על ההון, לא קם אף אחד והציע מחיר טוב יותר.
לכן מיזוגו לתוך בנק בינוני-גדול (יחסית לפועלים ולאומי) הוא צו השעה. אם לבנק אגוד יכולה להיות תרומה תחרותית, זו רק התרומה באמצעות המיזוג לבנק כמו מזרחי-טפחות שיכול לחזק את מזרחי-טפחות מול לאומי ופועלים.
מספיק כבר עם הפופוליזם, מספיק להעיף לאוויר סיסמאות בלי עובדות: במדינה קטנה כמו ישראל, עוד ועוד בנקים חלשים ועוד ועוד מתחרים אינם מעידים בהכרח על תחרות בריאה - במיוחד עם שני בנקים גדולים דומיננטיים מאוד בנתחי שוק. עדיף לחזק את הבינוניים מאשר להנשים את החלשים בכל מחיר, רק בשביל לגלות שהם קיימים בשביל לפנק יו"רים נצחיים כמו זאב אבלס.