הבניין ברחוב הרצל בתל אביב / צילום לפני: אדריכל דורון מינין צילום אחרי: אייל תגר
מי שרוצה להגיע למרכז ת"א מכיוון דרום ותקוע בפקק האינסופי ברחוב הרצל, לא יכול לפספס את מבנה המגורים הישן שחודש לאחרונה בגדה המערבית של הרחוב. הבניין המקורי קצת סתמי, אבל השיפוץ המוקפד של המבנה, התכנון של התוספת והבחירה בחומרי גמר אחרים לחלק החדש, יוצאי דופן על רקע רצף החזיתות הישנות והחדשות, מושכים תשומת-לב ושובים את העין.
עד שנת 1948 הייתה שכונת פלורנטין שייכת מוניציפלית של העיר יפו. מזרחית לרחוב הרצל היה ממוקם שוק קטן (באזור רחוב אלוף בצלות), שבו שיווק את תוצריו הקצב סנדר (מרדכי) טרייביש, שהיה גם הבעלים המקוריים של המבנה ברחוב הרצל 100, והיה לו, בחצר האחורית של הבניין, בית חרושת לנקניקים בשם "הגיינה". טרייביש היה אביהם של האדריכל זלמן עינב ושל אנשי העסקים שמואל ועזריאל עינב (על שמו נקרא מרכז עינב של עיריית ת"א), שלא במקרה עשו את עיקר הונם מיבוא בשר מדרום אמריקה.
המבנה המקורי, שלא ידוע מי תכנן אותו, נבנה בגרסה הוורנקולרית של הסגנון הבינלאומי,
שמזכירה מבנים מנדטוריים בשדרות ירושלים או ברחוב יהודה הימית ביפו: קו בניין אפס (אין גינה קדמית), אין רווח בין הבניינים ובחלק האחורי יש חצר גדולה ובה מבנה מלאכה. קומת הקרקע היא תמיד מסחרית וגבוהה, ומעליה מתנשאות שלוש קומות ובהן דירות שלהן מרפסות צרות. האדריכלות עצמה פשוטה מאוד, כמעט סתמית ותמיד סימטרית.
האדריכל דורון מינין מאודו אדריכלים, שערך את תיק התיעוד ואחראי גם לתוספת העיבוי והקומות, ביקש לשמור על המבנה הקיים. הוא עיבה אותו עם תוספת מדורגת בחלקו האחורי, מכיוון מערב, והוסיף עוד שתיים וחצי קומות מלמעלה - הכל לפי התב"ע המקומית שמקורה עוד בתקופת המנדט הבריטי. במגרש בשטח של כ-300 מ"ר הוא הצליח להכניס 28 יח"ד בגדלים משתנים (בין 35 ל-80 מ"ר), בהחלט מקור להשראה כשמדברים על צורך בציפוף איכותי. אין מקום חניה לכלי רכב, כי היזם העדיף לשלם כופר חניה.
אדריכלית רינת מילוא ממחלקת שימור במנהל ההנדסה של עיריית ת"א=יפו מבקשת להדגיש שמדובר בפרויקט יחודי מבחינת שיתוף הפעולה בין היזם, האדריכל והעירייה. המבנה לא נכלל ברשימת השימור של עיריית ת"א (תוכנית 2650 ב') אך הוא נכלל בסקר שימור שנערך בשכונה ובתקופה שבה נדון לא היה לו תוקף סטטוטורי (תב"ע): "הרעיון של שימור מרקמי הוא להציל את הערכים של השכונה והמסחר המיוחד והארקרים. כל מיני דברים שאדריכלים לא מייצרים", אומרת מילוא. במקרה זה היזם, חברת אסיאג-חי, גילה נכונות לשמר את המבנה, אף על פי שלא היה חייב לעשות זאת: "מדובר ביזם שהוא לא סטנדרטי. הוא הבין את הערך של השימור ואת זה שהדירות נחשקות יותר".
שימור ללא אשליות
בשונה ממבנים אחרים שבהם התוספות החדשות הן שכפול של הקיים הישן, האדריכלים ביקשו כאן להדגיש את התוספת על ידי שימוש בחומר אחר. במקרה זה מדובר בחיפוי של לוחות HPL (פורמייקה עבה) בגמר עץ. הניתוק בין הישן לחדש מבהיר באופן שאינו משתמע לשני פנים שמדובר בבניין שעבר אופרציה של התחדשות. "הגימיק", שנותן לבניין סוג של חינניות הוא השימוש בזכוכית בגוון כתום תפוז במרפסות. בקומות העליונות מדובר במעקה, ובתחתונות לחציצה שמאפשרת חלוקה של המרפסות ההיסטוריות.
האדריכל מינין מדגיש שמה שחשוב לו זה ההתאמה לקונטקסט: "אנחנו מנסים להתייחס ברגישות גבוהה להקשר, למקום, לבניין ולשוני שלו. בהרצל 100 הנפחים של המרפסות בחלק העליון של התוספת מתכתבים עם הפרופורציות של החזית בחלק התחתון. החיפוי והזכוכית הצבעונית נותנים למבנה כותרת".
הגישה האדריכלית לתוספת למבנים לשימור בעיר ת"א אינה קבועה וטוב שכך: בגל הראשון של שימור המבנים, באמצע שנות ה-90, האדריכלים תמיד הדגישו את החלק החדש. כך למשל, במבנים המוקדמים של גידי בר אוריין (גאולה 3) וגדי הלפרין (בן יהודה 8). בפאזה היותר מאוחרת, משהו השתנה וניתן לראות מבנים נמוכים שהקומות שלהם שוכפלו והם התנפחו כלפי מעלה, או לצדדים, בצורה שטשטשה את מתאר המבנה המקורי ושיבשה את ההגיון האדריכלי המקורי של הבניין. כך למשל בבית לשכת רואי החשבון ברחוב מונטיפיורי 1, שתכנן אמנון בר אור, או בבית מגורים ברחוב נחלת בנימין פינת רחוב גרוזנברג, בתכנון יניב פרדו. המוטציות המנופחות נראות תמיד מאומצות וגדולות מדי למגרש, לרחוב ולעיר.
מה שיפה בבניין שאודו תכננו ברחוב הרצל, זה שהאדריכלות שלו צנועה ולא מעמידת פנים. האדריכלים לא ניסו לייצר אשליה שמדובר בישות אחת, כביכול אורגנית. לא הייתה להם בעיה להראות שיש בניין ישן ומעליו תוספת. אין כאן תחכום או חדשנות מיוחדת, ובכל זאת, על רקע המבנים המשומרים המנופחים והמפונפנים של שדרות רוטשילד והאדריכלות הבינונית של שכונת פלורנטין המשתקמת, זה עובד.