צבי זילברטל / צילום: יונתן בלום
רבים הוכו בתדהמה ב-17 במארס 2016, כששופט בית המשפט העליון, צבי זילברטל, הודיע במפתיע כי הוא החליט לפרוש מכס המשפט בגיל 65. גיל הפרישה של שופטים הוא 70, וההחלטה של זילברטל לסיים את תפקידו הרם חמש שנים מוקדם מהמקובל הייתה חריגה מאוד בנוף של מערכת המשפט. לא כולם בצמרת מערכת המשפט אהבו את ההחלטה. בכירי המערכת ניהלו עם זילברטל שיחות עמוקות כדי לנסות ולהניא אותו מההחלטה שהיא אמנם אישית, אך בעלת השלכות ציבוריות רבות. אבל זילברטל נותר איתן בדעתו. הוא פינה את מקומו והלך לביתו.
מאותו הרגע השופט זילברטל שתק. הוא מעולם לא התראיין לתקשורת, ועד היום לא חשף את הקושי הגדול שהביא אותו לפרישה מוקדמת מהעבודה בבניין המרשים בגבעת רם בירושלים, שאליו כל משפטן שואף להגיע. בראיון ראשון ובלעדי ל"גלובס", חושף זילברטל לראשונה את הסיבות להחלטה החריגה ומדבר בפתיחות רבה על עבודת השופט, תפקיד בית המשפט העליון בחברה, היחסים בין רשויות השלטון, החברה הישראלית ועל נושאים נוספים.
התמסרות של 24 שעות ביממה
אנחנו נפגשים במשרד עורכי הדין אפרים אברמזון בתל-אביב שאליו הצטרף לאחרונה זילברטל כבורר וכמגשר. זילברטל הגבוה והנראה צעיר מגילו, מקבל את פניי ומוביל אותי אל אחד החדרים שנוף העיר הלבנה נשקף ממנו. אחרי שאנחנו מחליפים רשמים וזיכרונות על עמק יזרעאל (דליה, אשתו של זילברטל היא בת קיבוץ משמר העמק), אני מנסה לברר עם זילברטל את הסיבות לפרישתו המוקדמת. ההסבר שלו חושף את העומס הבלתי אפשרי והבלתי הגיוני המוטל על שופט עליון - והעניין צריך להדאיג כל אזרח.
"ההחלטה לפרוש מבית המשפט העליון היא ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיי", הוא אומר. "זה לא שיום אחד קמתי בבוקר ונמאס לי ופרשתי. המחשבה לפרוש התבשלה אצלי זמן רב, ואחר-כך שיתפתי בה את בת-זוגי, דליה, ובהמשך גם מספר מצומצם של חברים קרובים בבית המשפט. ההחלטה לפרוש לוותה בהמון התלבטויות והמון חיבוטי נפש, משום שזאת לא החלטה שכל כולה אישית. יש לה גם היבט צבורי ואי-אפשר לא לקחת אותו בחשבון".
זילברטל מסביר כי "צריך להבין שהחלטה שלי לפרוש באה אחרי 27 שנות שיפוט בכל שלוש הערכאות, ולא רק אחרי חמש שנות שיפוט בעליון. ה'שק הזה' של שנים כל-כך רבות, הוא קיים. עוד דבר שהשליך על ההחלטה שלי זה שבית המשפט העליון בארץ הוא ייחודי מסוגו בעולם מבחינת העומס. בתי משפט עליונים בעולם עוסקים רק בדברים שיש להם השלכות רוחב אמיתיות, וזה משליך על העבודה של השופטים שפנויים לעסוק רק בדברים הגדולים באמת. אצלנו, לדאבון הלב, זה לא המצב הרצוי, רוב רובה של העבודה של העליון היא כבית משפט לערעורים רגיל. המשמעות היא דרמטית משום ששופט בעליון עוסק ביום-יום בעשרות נושאים".
- אתה לא מגזים? שופט מטפל בעשרות נושאים ביום?
"יום אחד ספרתי 140 עניינים שעברו לי מתחת לידיים. עכשיו, מתוך אותם תיקים לא היה אחד שהוא ראוי להגיע לבית המשפט העליון - לא היה תיק אחד שיוצר תקדים. כשופט עליון בארץ אתה עוסק במסות של תיקים ואתה חייב כשופט אחראי לרדת לרזולוציה הקטנה ביותר בכל תיק ולהכיר את העובדות על בוריין וגם לראות את בעל הדין מול עיניך.
"מבחינתי, זה חייב התמסרות מוחלטת לעבודה. התמסרות של 24 שעות ביממה. זה עבודה, עבודה, עבודה. אתה לא יכול להגיד: 'ערעור גזר הדין הזה הוא כבר העשירי שמגיע היום והוא לא מעורר שאלה חשובה, אז נקבל החלטה מהירה'. מאחורי כל תיק יש אדם, ואם הוא יישב 4 או 5 שנים בכלא, זה כל עולמו. זה עובר אותך יום אחרי יום, ובשלב מסוים הרגשתי שזה לא יהיה אחראי להמשיך ככה".
- לא כולם בבית המשפט העליון אהבו את ההחלטה שלך.
"אני יודע שלא כולם הבינו ולא כולם אהדו את המהלך הזה. זה יצר רעש במערכת. היו שחשבו 'למה ליצור רעש, אם אפשר לא ליצור רעש? האיש בא? שיחכה עד גיל 70, ואז לא יהיו זעזועים מיותרים'. אבל הרוב המוחלט כיבד את ההחלטה. היו שיחות נוקבות יותר ופחות עם אנשים חשובים יותר ופחות, אבל כל מי שדיברתי איתו הבין שהמסירות המוחלטת הזאת לעבודה הזאת כבר לא אפשרית לי. אני חושב שכששופט מגיע ללבטים כאלו, ציבורית, נכון שהוא יפנה מקום. התופעה ההפוכה, של שופט שחוק נותר בתפקידו כי זה לא ייראה טוב אם יפרוש - היא זו שגורמת נזק יותר גדול למערכת".
אחרי פרישתו של זילברטל התחולל מחול שדים סביב זהות השופט שימונה במקומו.
- לא כל אחד זוכה להגיע לשיפוט בבית המשפט העליון. ויתרת על הרבה כבוד, כוח ויוקרה במהלך הזה.
"לא היה לי אפילו גרם של קושי מהכיוון הזה. זה עניין של מבנה אישיות. אני לא רוצה להצטנע, אבל זה היה עבורי עול נטו, והתחושה של השחרור מהעול היא התחושה שאני מרגיש כעת".
- העול על שופט עליון גדול יותר מזה המוטל על שופט מחוזי?
"אין מה להשוות. שופט ערכאה ראשונה, בין אם בשלום ובין אם במחוזי, הוא צומח עם התיק. הוא מקבל אותו עם כריכה דקה ומנהל אותו. אני הכרתי כל סיכת שולחן בתיקים שהתנהלו אצלי. שופט עליון מקבל את התיק ואין לו מנוס ממבט מלמעלה, ממשיחות מכחול רחבות, ומהסתכלות על הבעיות העקרוניות. אצלנו, בהיותנו גם ערכאת ערעור, אתה לא יכול להישאר בספירה הזאת. אתה חייב להיכנס לזירה ממש, ואז מכיוון שהתיק לא צמח אצלך ולא השקית אותו מהיום הראשון, הכניסה הזאת לא פשוטה והיא מצריכה הרבה זמן והרבה משאבים".
- היה לך יתרון כשופט שצמח מלמטה, מבית המשפט השלום בירושלים, ועבר בכל הערכאות השיפוטיות?
"מדי פעם יש חשיבות למנות לבית משפט העליון אנשים שבאים מהחוץ, מהשוק הפרטי, מהאקדמיה, עם ראייה רעננה ואינפוט שאין למי שצמח במערכת. שופטים כיורם דנציגר, חנן מלצר שהיו עורכי דין, שלא לדבר על דפנה ברק-ארז, מני מזוז, תורמים המון ובטח שכחתי אחרים. אבל בעיניי שפיטה זה מקצוע ואני רואה את עצמי קודם כל כשופט. כשאני יושב באולם, אני לא הכי חכם שם, אני גם לא בהכרח יודע הכי טוב את כל העובדות, אבל אני מביא שני דברים שאין לאחרים: אובייקטיביות מלאה ואת היכולת לפתור סכסוך בדרך פורמלית שהמדינה ניסחה אותה בחוקיה. זה האינפוט העיקרי שלי".
- העומס על בית המשפט העליון נובע גם מהרחבת זכות העמידה של עותרים בבג"ץ, שבג"ץ בעצמו איפשר לאורך השנים.
"זו אמירה שהיא במידה רבה העמדת פנים. נניח שיש 'אישיו' ציבורי שאיזושהי עמותה מחליטה לקדם. אז הרי אין לה שום בעיה לקחת אזרח שהוא הנפגע הפורמלי ולצרף אותו לעתירה, ואז אין בכלל בעיה של זכות עמידה. זה שאומרים שהעליון הרחיב את זכות העמידה, זה הרבה דמגוגיה".
- אותי לימדו בפקולטה למשפטים שבית המשפט העליון לא אמור להיכנס לראיות בערעורים אלא לעסוק בשאלות משפטיות.
האמירה שבית המשפט העליון לא נכנס לראיות היא הרבה פעמים מהשפה אל החוץ. אני באופיי, ואולי חטאתי לתפקידי, אני מודה בזה, צריך לרדת לראיות עד הסיכה של השדכן גם בדיני נפשות וגם בתיקים אחרים - נניח כשמוציאים משפחה מביתה בגלל חוב. זה עניין של אופי ושל יכולת לסמוך על שופטי הערכאה הדיונית".
פחות מנומסים, פחות מקצועיים
- עד כמה זהות עורכי הדין שהופיעו בפניך בעליון השפיעו על גורל התיק?
"כשנכנס עו"ד שאני מעריך, זה עושה הרבה. יש עורכי דין שחושבים שהתלהמות וצעקות, זה מה שיקנה את לב השופטים - וזה בדיוק הפוך. ודרך אגב, גם עודף ביטחון של עו"ד שטוען בפניי, זה לא בהכרח דבר טוב. כשעו"ד טען עם קורטוב של היסוס זה עשה את העבודה הרבה יותר טוב, כי הדברים הם תמיד מורכבים. עורכי הדין היום הם הרבה יותר בוטים, הרבה פחות מנומסים, פחות מקצועיים, מאשר בעבר".
- וזהות השופטים שמערערים על החלטותיהם בפניך?
"יש שופטים שאתה רואה אצלם פעם אחר פעם שהם לא 'בישלו' את הדברים כמו שצריך".
- עד כמה היה לך קשה להכריע בגורלות של בני אדם?
"הפגישה של שני בני אנוש שהגורל של אחד מהם תלוי בשני היא לא מיוחדת למערכת המשפט. גם אצל רופאים וחולים זה ככה, וגם אצל מורים ותלמידים. אבל שופט טוב לא דן בתיק אלא באיש, ומאחורי כל תיק יש איש או אישה - וזה בהחלט דבר שאתה חי אתו יום ולילה.
"אחד הדברים שהיו לי הכי קשים זה מעצרי ימים של חשודים לצורך חקירתם במשטרה. השופט הזוטר ביותר צריך לפעמים תוך חמש דקות להחליט אם אדם ייכנס למעצר או ישוחרר. אני מהצד של המקלים ומאוד לא הייתי שבע רצון מהלהיטות לעצור. ישנה גם להיטות תקשורתית וציבורית. אצלנו על כל דבר קטן ממהרים לעצור, ולדעתי זאת בעיה.
"זה מתחיל במשטרה שלא משחררת חשודים ושנוח לה שמישהו אחר (בית המשפט) יקבל החלטה בסוגיית המעצר. היו מקרים שלא הבנתי למה הקצין הממונה, שיש לו סמכות לשחרר, לא לוקח את הסמכות אלא בא אלינו בתשע בערב לצורך החלטה. התשובה לתופעה הזאת היא אחת: 'כסת"ח'. לדעתי, יש הרבה מאוד חקירות שאפשר לנהל בצורה סבירה כשהחשוד לא עצור".
בעיה עם התודעה של הציבור הישראלי
- נשמע שאתה רגיש מאוד למצוקה של חשודים ועבריינים.
"אני מודה שמול חלק גדול מהעבריינים ששפטתי, הלב שלי נחמץ. עומד מולך אדם שעשה דבר נורא, אבל אתה לא יכול שלא לראות כמה האדם מסכן ומאיזה רקע הוא בהרבה מקרים הגיע. אתה לא יכול שלא לחשוב עד כמה חשוב איפה נולדת ולמי נולדת וכמה זה משפיע על החיים והמעשים ועל הגורל של כל אחד.
"לא יכולתי שלא לראות את מה שעשו לאותו עבריין בילדותו, שהפך אותו אחר-כך למפלצת. זה מאוד העסיק אותי וגרם לי גם לחשוב הרבה על ענישה פלילית ואם ענישה משיגה את מטרתה".
מאז שמונתה שרת המשפטים, איילת שקד, לתפקידה לפני כשנתיים החריף המאבק בין הממשלה והכנסת לבין בית המשפט העליון סביב סוגיית מינוי השופטים וסמכויות העליון. שקד מצהירה השכם והערב כי ברצונה למנות לעליון שופטים שמרנים ולא אקטיביסטיים כדי לרסן את כוחו של המוסד העוצמתי. בשבוע שעבר נחשפה בתוכנית "עובדה" בערוץ קשת-12 הברית שנוצרה בין שקד לבין יו"ר לשכת עורכי הדין, אפי נוה, שאיפשרה לשניים לגבש רוב בוועדה לבחירת שופטים ולשלוט במינויים לעליון ולבתי המשפט האחרים. זאת, בניגוד למצב שהיה בעבר, שבו שופטי העליון הכתיבו פחות או יותר את זהות השופטים שימונו. התחקיר גם חשף את האופן המביך שבו עורכי דין ושופטים נאלצים להתחנף לראש הלשכה נוה כדי לזכות בקידום. זילברטל, כך נראה, לא מתרגש יתר על המידה מההתפתחויות הללו.
"יש יחסי כוחות מורכבים בוועדה לבחירת שופטים, אבל אני מעולם לא ישבתי בוועדה ולא יודע מה בדיוק נאמר שם. זו לא נחלת הכלל ולא כול שופטי בית המשפט העליון בוחשים בקלחת. זה לא נכון. אלה שחברים בוועדה, חברים בוועדה".
- מה אתה חושב על השרה שקד?
"את השרה שקד פגשתי לאחר שמוניתי על-ידה לראש הוועדה המייעצת לסדר דין אזרחי. התרשמתי בצורה יוצאת מן הכלל מהיכולות האינטלקטואליות של שקד שהיא לא משפטנית בהשכלתה. תוך זמן קצר היא נכנסה לנישה הסופר-מקצועית הזאת של תקנות סדר הדין, שזה נושא שלרוב האנשים העיניים נעצמות כשמתחילים לדבר עליו. אז לשקד יש דעות ויש לה את המילה הזאת שאני כשופט לא אוהב - 'אג'נדה', והיא לא מסתירה את זה. בסדר".
- השרה שקד חושבת שבג"ץ חורג מסמכותו, ושהוא אקטיביסטי, וצריך לרסן אותו.
"אם השרה שקד חושבת שהיא תיקח אדם שמתרשמים ממנו שיש לו כיוון חשיבה מסוים ושהוא יהיה כמו חייל נאמן שלה ביושבו על כס המשפט, אז אני חושב, וגם מקווה, שהיא טועה. עד היום אנשים שהגיעו לכס השיפוט מאידיאולוגיות כאלה ואחרות, אבל אם הם שופטים רציניים, הם שופטים לפי טיבו של העניין ולא לפי האג'נדה ששלחה אותם".
- אתה לא חושש מהמתקפה של גורמים פוליטיים שונים על בית המשפט העליון?
"אני משוכנע שזה לא משפיע כהוא זה על ההחלטות שמתקבלות בבית המשפט. אני חושב שציבורית, כלפי הדור הצעיר, יש קושי עם הדברים האלה. יש חשש שדור הצעיר יקבל את (ההתקפות הללו) באופן יותר מדי מילולי.
"יש בעיה עם התודעה של הציבור הישראלי לשאלות - מה זה שלטון החוק ומה זו דמוקרטיה משוכללת ומהם היחסים הנכונים בין הרשויות. יש חלקים רחבים באוכלוסייה שאין לה מודעות להיבטים הנכונים. אני נפגש לא מעט עם קצינים וחיילים שמגיעים לסיורים בבית המשפט העליון. הרבה פעמים יש מצדם שאלות ואמירות שמעידות על חוסר הבנה או עיוות מציאות של אותם חיילים וקצינים שגורמים שונים תרמו לו".
- למשל?
"למשל, אמירה כמו 'ידוע שכל עתירות הימין נדחות וכל עתירות השמאל מתקבלות'. אני חושב שמודעות לדמוקרטיה ולערכים בסיסיים של זכויות אדם ואזרח היא לא מהצדדים החזקים של החברה הישראלית. אפשר לתת לזה הסברים שונים. באווירה הזאת צריך לפעול בית המשפט העליון. זה לא קל, אבל אני לרגע לא רואה איך זה משפיע על בית המשפט".
לשים בצד את השקפת העולם
בבג"ץ שהתקבל ב-26 באוקטובר בנושא של פתיחת עסקים בשבת בתל-אביב, שני השופטים הדתיים בעליון, נעם סולברג וניל הנדל, היו נגד פתיחת עסקים בשבת ואמרו שזו הפרשנות הנכונה של חוק העזר העירוני. לעומתם, חמשת השופטים החילונים בהרכב חשבו שיש להתיר פתיחת עסקים בשבת ודחו את העתירה. פסק הדין הזה חשף לכאורה ששקד צודקת, שהרקע האישי של השופט קובע במידה רבה כיצד יפסוק.
"רק בתיקים ספורים מאוד זה יכול להטות את הכף. יהיו פה ושם עניינים שנוגעים לגרעין עמוק, אמוני, של השופט, שהרקע האישי ישפיע על ההכרעה, אבל זה המצב החריג. בסופו של דבר אם הדין מורה לך כיוון מסוים, אתה מרים ידיים בפניו. במשפט יכולות לעתים להיות גם כמה תוצאות, אפילו בנושא של איזה עונש לתת. המנעד הוא עצום".
- הרקע האישי של כבוד השופט נעם סולברג, לדוגמה, לא משפיע על החלטותיו ופסיקותיו?
"אני מכיר את נעם מבית משפט שלום. יהיו מקרי קצה שתהיה השפעה, אבל בסך-הכול הגישה שלו היא מקצועית טהורה. השופטים יודעים לתת מינון נכון ויחסי להשקפות העולם שלהם. גם לי יש השקפות עולם בעניינים כאלה ואחרים, אבל לא פעם ולא פעמיים שמתי אותן בצד.
"לכל בן אדם - גם לשופט - יש רקע. ההוא גדל בקיבוץ וההוא במעברה והוא אשכנזי והוא ספרדי והוא חילוני והיא אישה והיא דרוזית. אתה לא יכול להעלים את זה. מצד שני, אתה לא יכול לתת ייצוג לכולם בעליון או לעשות צילום של כל הדעות השונות בעליון כאילו היינו פרלמנט".
אפרופו ייצוג, לאחרונה נמתחה ביקורת על שופט בית המשפט העליון הערבי, ג'ורג' קרא, על כך שבטקס השבעת שופטים הוא נמנע מלשיר את מילות ההמנון הלאומי, "התקווה".
"אני חושב שזה ממש לא הגון ולא ראוי כלפיו. קשה לצפות משופט שאיננו יהודי להזדהות עד כדי כך עם המלים של התקווה שהוא יצטרך לשיר אותן בקול רם. הוא מכבד את ההמנון, הוא עומד בזמן השמעת ההמנון אבל לצפות לשותפות אקטיבית זה מרחיק לכת, כל עוד אלו הן מילות ההמנון".
- אתה מגיע משכונת רחביה ונשוי לקיבוצניקית ממשמר העמק. אולי רוב המדינה היא פשוט אחרת.
"יכול להיות, אבל אני מקווה שעשיתי את עבודתי כאיש מקצוע נטו שאמון על עקרונות משפט רחבים, ובראש ובראשונה על נייטראליות מלאה. העובדה ששופט שונה ממרבית האוכלוסייה, בגוונים כאלה או אחרים, לא צריכה להשפיע על עבודתו".
- אתה מבין למה חלק מהציבור הישראלי לא יכול להזדהות אתכם?
"לא עם כל דבר צריך להזדהות. אני לא מצפה להזדהות. אני מצפה להבנה"
- השופטים מרבים לכתוב בפסקי דינם כי "השופט בתוך עמו יושב".
"אני מעולם לא השתמשתי במונח הזה - ולא סתם. אני לא חושב שזה רלוונטי להכרעה שלי. נניח שיש שאלה על משחקי כדורגל בשבת - כן או לא - אני לא חובב כדורגל. אולי זה רק עוזר לי להחליט בצורה אובייקטיבית? לפעמים זה שאתה לא 'יושב בתוך עמך', זה יתרון. תלוי בתיק. זה נכון שאם בא לפניך אדם רעב, מצופה שתהיה אמפתי כלפיו, אבל אתה לא חייב להיות רעב כדי לחוש אליו אמפתיה".
על העבודה בעליון:
"יום אחד ספרתי 140 עניינים שעברו לי מתחת לידיים, מהם לא היה תיק אחד שהוא ראוי להגיע לבית המשפט העליון... אתה עוסק במסות של תיקים ואתה חייב כשופט אחראי לרדת לרזולוציה הקטנה ביותר ולהכיר את העובדות על בוריין וגם לראות את בעל הדין מול עיניך. זה חייב התמסרות מוחלטת לעבודה של 24 שעות ביממה. אני מרגיש שירד ממני עול"
על פרישתו המוקדמת:
"אני יודע שלא כולם הבינו ואהדו את המהלך הזה. זה יצר רעש במערכת. היו שחשבו 'למה ליצור רעש אם אפשר לא ליצור רעש? האיש בא? שיחכה עד גיל 70 ואז לא יהיו זעזועים מיותרים'. אבל הרוב המוחלט כיבד את ההחלטה. כל מי שדיברתי איתו הבין שהמסירות המוחלטת הזאת לעבודה הזאת כבר לא אפשרית לי"
הקריירה החדשה: בורר ומגשר במסגרת משרד עו"ד אפרים אברמזון ושות'
לאחר פרישתו מבית המשפט העליון, השופט בדימוס צבי זילברטל החליט לפנות לשוק הפרטי ולהצטרף כבורר ומגשר במסגרת משרד עו"ד אפרים אברמזון ושות'.
משרד אפרים אברמזון ושות' הוא אחד מהמשרדים הוותיקים והמובילים בישראל, ובעל פרקטיקה רחבה ומגוונת המתפרסת על פני כל תחומי הייצוג המסחרי, המקומי והבינלאומי. המשרד נוסד ב-1985, וכיום עובדים במשרד כ-40 עורכי דין בשני סניפים - בתל-אביב ובירושלים.
השופט בדימוס זילברטל יתמקד בבוררות בתחומי המשפט האזרחי לסוגיו, וגם בגישור בעניינים אזרחיים, ובכלל זה בתחום הנזיקין והרשלנות הרפואית. את ישיבות הבוררות יקיים במשרדי אברמזון בירושלים ובתל-אביב. "את הניסיון השיפוטי שצברתי במהלך 27 שנותיי במערכת המשפט, ובהן חמש שנים כשופט בית המשפט, אני מעוניין ליישם בעולם הבוררות והגישור ולהעניק פתרונות יצירתיים לסכסוכים עסקיים", אומר זילברטל.
- למה בחרת דווקא במשרד אברמזון?
"ההיכרות שלי עם המשרד היא רבת-שנים. בתחילת דרכי עבדתי בו כעורך דין, ולאור ההערכה המקצועית ההדדית, אני שמח כעת לשתף פעולה עם המשרד ולפעול במסגרתו ליישוב סכסוכים בדרכים אלטרנטיביות".
עו"ד אפי אברמזון, מייסד הפירמה, אמר כי "אנו מתכבדים מאד על בחירתו של השופט זילברטל לפעול במסגרת משרדנו שיעמיד תשתית איכותית ויעילה לפעילותו כבורר וכמגשר. משרדנו גידל לא מעט אנשי משפט מוכרים, ועם זאת בחירה זאת איננה מובנת מאליה.
"כמשרד שמייצג, בין היתר, הרבה חברות גדולות, אנו רואים כי תהליכים משפטיים רבים עוברים להליכי גישור או בוררות, וטוב שכך, שכן יש לכך יתרונות רבים. אנחנו כמובן שמחים להמשיך להעניק את השירות המשפטי המקיף והאיכותי שלנו, ופעילותו של השופט זילברטל מהווה תוספת נכבדה לכך".
"העובדה שראש ממשלה אחד הורשע ואחר חשוד - זה דבר חמור, מצער ולא מוסיף גאווה"
השופט צבי זילברטל אמנם גדל בשכונת רחביה כמו רבים משופטי בית המשפט העליון בעבר (שכונו לעתים בלעג "כנופיית רחביה") והוא חי בה עד היום, אבל הוא ממש לא גדל עם כפית של כסף בפה. "לא הייתה שם הילה גדולה", כהגדרתו של זילברטל. הוא בן יחיד להורים ניצולי שואה. אביו ישב במחנה שבויים טרם עלייתו לארץ תוך שהסתיר את יהדותו. אמו הייתה עובדת סוציאלית, שלדברי זילברטל "עבדה כמו חמור" כל ימיה. בתחילת שנות העשרים לחייו, התייתם זילברטל מאמו ואחר-כך גם מאביו.
זילברטל והוריו התגוררו בדירה של הסבתא. הוריו כמעט מעולם לא נסעו לחו"ל, ובכלל משפחת זילברטל מעולם לא התעניינה בחומר, אלא בעיקר ברוח ובאינטלקט. זילברטל הוא קרוב משפחתם של הרב ישעיהו לייבוביץ' המנוח ואחותו נחמה לייבוביץ' המנוחה, שהרבו לבקר בבית הוריו. הוא גם קרוב משפחה של הארכיאולוג, אדם זרטל, וההיסטוריונית חוקרת התרבות, עדית זרטל.
זילברטל מעיד כי בילדותו, הוא היה נוהג לשבת ולהאזין במשך שעות ארוכות לשיחות של הלייבוביצ'ים ושאר המלומדים בביתו. "הייתי ילד די זקן. לא שיחקתי כדורגל ברחובות. היו מקרים שבהם ההורים שלי התעצבנו וממש גערו בי על זה שאני מעדיף ללמוד והפצירו בי לצאת החוצה לשחק", הוא אומר.
אחרי לימודים בגימנסיה העברית בירושלים ושירות של חמש שנים כקצין בחיל הים, כולל במלחמת יום כיפור, פנה זילברטל ללימודי ספרות באוניברסיטה העברית, ועד היום הוא חובב גדול של ספרות יפה. (אם כי הוא מעיד שההרגל לקרוא מהר, אותו רחש כשופט, מקשה עליו ליהנות היום מחוויית הקריאה). אבל די מהר הוא שינה את המסלול ללימודי משפטים והפך לסטודנט מצטיין. אחרי הלימודים, הוא התקבל להתמחות אצל נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק, עבד כמה שנים כעו"ד פרטי והתמנה לשיפוט. השאר, היסטוריה.
השופט זילברטל דן בקריירה ארוכת השנים שלו, מטבע הדברים, בתיקים רבים ומגוונים שעוררו סקרנות ציבורית אדירה וזכו לסיקור תקשורתי נרחב. קצרה היריעה מלפרט. בין היתר הוא נמנה על דעת הרוב שסברה שיש להותיר על כנה את הרשעת רומן זדורוב ברצח הילדה תאיר ראדה ועל הרכב שופטי העליון שקיבל חלקית את ערעור ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, בפרשת הולילנד, אך גם הרשיע את אולמרט בשוחד.
כשאני שואל אותו האם התקשורת משפיעה על החלטות השופטים, זילברטל שולף תשובה כמעט מזלזלת. "אני לא רוצה להישמע ציני כלפי התקשורת, אבל יש כאלו שיגידו שאם אתה שומע משהו בתקשורת, אז אולי האמת היא הפוכה. אתה יודע לקחת את הדברים בעירבון מוגבל ולא לסמוך עליהם. אני מאוד לא שבע רצון כשאני שומע שופטים בדימוס, עמיתים שלי, שמחווים דעה בתקשורת על תיקים, מבלי שהם מכירים את כל הפרטים".
- ישבת בערעור בתיק הולילנד ושפטת את ראש הממשלה לשעבר אולמרט. היום ראש הממשלה המכהן, בנימין נתניהו, חשוד בשוחד. אנחנו חיים במדינה מושחתת?
"עצם העובדה שראש ממשלה הורשע ושראש ממשלה חשוד זה דבר חמור ומצער, וזה לא מוסיף גאווה. אבל לומר שזה מלמד על הכלל? אני לא יכול לומר את זה".
- מה דעתך על משך הזמן הרב שלוקח אצלנו לנהל חקירה ולשפוט חשודים?
"אני מרגיש שיש קוצר רוח בציבור. יש דברים שמטבעם נמשכים. המציאות היא מורכבת. אי- אפשר להקריב את הכול על חשבון היעילות והמהירות. התיקים היום הם תיקים של מאות ארגזים. בסופו של דבר בני אדם עובדים על זה והם צריכים את הזמן. ישנה חוסר יעילות גם במערכת המשפט וגם במערכת החקירות, אבל אני לא יכול לומר שההתמשכות כשלעצמה היא תמיד לא מוצדקת".
- מהי הטעות הכי גדולה שעשית כשופט?
"יש לי תשובה אלגנטית - כשהפכו החלטות שלי בערעור (כשהיה שופט במחוזי או בשלום) - אז אולי טעיתי; אבל האמת היא שגם כשהפכו את ההחלטות שלי בערכאות שמעליי, עדיין חשבתי שאני צודק".
- אתה מרגיש שהשארת חותם?
"אני פוחד משופטים שיבואו ויגידו לך 'אני באתי להשאיר חותם' או 'אני באתי לקדם אג'נדה'. לא. אתה באת לשפוט, ואני באתי לשפוט. נקודה. אם שפטתי בתיק ובעל הדין שהפסיד יצא ואמר לי 'תודה', אז עשיתי את שלי".
צבי זילברטל
גיל: 65.
מצב משפחתי: נשוי לדליה, אב לשני בנים ובת, סב לנכד.
ביוגרפיה: נולד בירושלים. ב-1970 סיים את לימודיו התיכוניים בגימנסיה העברית בבירה במגמה מתמטית-פיסקלית. בשנים 1975-1970 שירת בצה"ל כקצין בחיל הים.
השכלה: ב-1981 סיים את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.
התמחות: התמחה אצל נשיא בית המשפט העליון בדימוס, אהרן ברק.
קריירה: בשנים 1983-1990 עבד במשרד עורכי דין; בספטמבר 1990 נבחר לכהונת שופט שלום בירושלים; באוגוסט 2001 מונה לשופט מחוזי בבירה; בפברואר 2012 מונה לשופט בעליון ופרש ממנו בגיל 65 ב-10 באפריל 2017.
תיקים מרכזיים בהם שפט בעליון: בדצמבר 2015 היה שותף להכרעה בערעור בתיק הולילנד, בו הואשם ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט; היה שותף לדחיית ערעורו של רומן זדורוב, רוצח הילדה תאיר ראדה; במארס 2014 דחה זילברטל ערעור שהגיש עו"ד יורם שפטל וקבע כי עליו לשלם למאזין שעמו התעמת בשידור 75 אלף שקל בגין לשון הרע; במאי 2014 דחה זילברטל (בהרכב) את ערעורו של נוחי דנקנר באשר לשליטה בקונצרן אי.די.בי, לאחר שנקבע כי דנקנר לא הציג אלטרנטיבה אמיתית להסדר החוב; ביוני 2014 דחה זילברטל את העתירה נגד מינויו של תנ"צ אפרים ברכה המנוח לראש יאח"ה; כשופט מחוזי היה שותף להרשעתו של אלי פימשטיין ברצח בתו הקטנה, הודיה קדם, ובשליחתו של פימשטיין למאסר עולם.
עוד משהו: זילברטל הוא קרוב משפחתם של האחים המנוחים, הרב ישעיהו לייבוביץ' ונחמה לייבוביץ', שהרבו לבקר בבית הוריו ובילדותו היה נוהג לשבת ולהאזין להם במשך שעות.