קבוצות הווטסאפ של בני ה-70 בערו אתמול, שבת בצהריים. "קבוצת המטיילים של חיימק'ה" ו"חברי האוטובוס של שורל'ה" העבירו זה לזה בלהט קובצי וידאו של פניו המיוזעות של אלדד יניב דחוסות בעיוות עדשת מצלמת הנייד לתוך המסגרת של הסמארטפון. המשקפיים השחורים העגולים דבוקים כמעט לתוך המסך, כאילו הוא נמצא איתם בערב שירה. "באמת צריך להגיע. כדי שזה יקרה צריך להגיע, לא מספיק רק לשתף ולהפיץ את הסרטון. אתם חייבים להגיע", אמר להם יניב היישר לתוך צלחת המרק וקערית החמוצים. "כל הפייסבוק מלא באנשים שמציעים הסעות, תמצאו טרמפ ותציעו לאחרים לקחת אותם. תודיעו לכל המשפחה".
כולם באים, כולם באים, הם אמרו זה לזו בקבוצות. בארוחת הצהריים, סביב השולחן של סבתא וסבא בפתאי תל-אביב או במושב בשפלה, הנכדים דחפו את האף לתוך הניידים והסבתות רקמו תוכניות. הולכות להפגין, כל החברות.
האפיון המדויק של המפגינים בפתח-תקווה במהלך כל שנת 2017 ובתל-אביב בחודש האחרון של השנה, ניכר בכל אחת מן ההפגנות. לא צעירי תל-אביב ההיפסטרים, לא נוער, אפילו לא צעירים משכילים או סטודנטים. לא דומה להפגנות אוהלי רוטשילד של מחאת קיץ 2011. הפעם אלה הם עורכת הדין סיגלית קסלר, העיתונאית לשעבר חנה קים, העסקן-עו"ד-לשעבר-יועץ-ראשי-ממשלה אלדד יניב, הפעיל מראש העין אייבי בנימין ואב הבית המפורסם ביותר במדינה, מני נפתלי.
בהפגנה, אשר דילגה לראשונה מכיכר גורן בפתח-תקווה אל מתחת לבניין שבו הכריז ראש הממשלה דוד בן-גוריון על הקמת המדינה, ברוטשילד 16, הנואמים המרכזיים התאימו בול לסוג המפגינים. ראש המועצה לביטחון לאומי לשעבר, עוזי ארד, ומקורבו של יו"ר מפלגת העבודה, אלוף פיקוד צפון לשעבר ומפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, עמירם לוין.
ההמונים שהציפו את המתחם למרגלות בית דיזנגוף שמעו, אך התקשו לראות את ארד ולוין על הבמה הנמוכה והצפופה. במעלה שדרות רוטשילד כבר בקושי ניתן היה לשמוע את הנאומים. השניים נאמו במיקרופון, כששקט סביבם, אך קולם לא הרעים את השדרות. ארד אמר להמוני הבאים: אינני מורגל במעמד מן הסוג הזה, אך התרגשתי בדרכי לכאן כשראיתי את נחילי האדם.
לסוג האווירה הזו, של הדור המבוגר שחרד ממה שמתרחש לנגד עיניו, ניתן להוסיף שני אירועים ממהלך השבת: האחד, ביום שישי בצהריים, מול בית ראש הממשלה, התכנסה קבוצת מוחים קטנה. ביניהם, עם שלטים ותחושה כבדה בלב עמד גם כרמי גילון, ראש השב"כ בשנים 1995-1996. השני, בשבת, באירוע שבתרבות במודיעין. כל מי שיצא אי-פעם בשבת ב-11:00 בבוקר לאולם עירוני מקומי מכיר את המפגשים המושכים קהל מבוגר, חילוני, משכיל. כך גם אתמול במודיעין, כאשר יו"ר הקואליציה דוד ביטן ישב על הבמה ותחת הנחייתה של העיתונאית דפנה ליאל (חדשות 2), החלה מהומה ומחאה. צפייה ב-20 דקות הווידיאו מאפשרת הצצה לנפשם של אנשי מודיעין. מגיבים, קוראים קריאות ביניים, צועקים על הבמה "מושחתים". אנשים שמאסו בכרסום בשלטון החוק.
הפגנות 2017 הן של הדור הבוגר. זה קהל מצביעים שלא ילך לישון באוהל בשדרה, אך הוא מעורב ומשפיע. בין השאר ניתן היה לראות אמש ברוטשילד את השופטת בדימוס סביונה רוטלוי והשופטת בדימוס הילה גרסטל, כל אחת בנפרד.
האם האנשים האלה יגיעו שבת אחרי שבת כפי שקורא להם אלדד יניב? קשה לדעת בשלב זה. מצד שני, כמות האנשים שהגיעה לשדרות רוטשילד הייתה בעלת השפעה מהירה על קבלת ההחלטות של הממשלה ביום ראשון בבוקר. חוק ההמלצות נתקל ביותר מדי קירות, מתוך הקואליציה וגם מן הרחוב. הוא נבלם לעת עתה.
אחת השאלות שנשאלו במהלך סוף השבוע הייתה האם דווקא חוק ההמלצות הוא שמשך את ההמונים לרחובות. האם זה מה שרצו המוחים ברוטשילד, שהחוק הזה ירד מהפרק והם ישובו לבתיהם החמימים בפרברים? ניכר שלא רק החוק הזה הוציא אותם החוצה. ההפגנה הייתה נגד מכלול של דברים: מספר החשודים המקיפים את ראש הממשלה (דוד שמרון, שלמה פילבר, ארי הרו, אבריאל בר-יוסף, דוד שרן), היותו של ראש הממשלה חשוד בפלילים שנחקר מספר רב של פעמים, הזלזול במערכת אכיפת החוק וההשתלחויות בשופטי בתי המשפט. הכל ביחד, חבילה אחת. חוק ההמלצות היה רק המניע הכי טרי, אבל המחאה הזו של אנשים בוגרים הגיעה אתמול אחרי תקופה ארוכה של תחושת מועקה.
