רק לפני שבוע דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי מבין 14 הערים הגדולות בישראל, ההכנסה הכספית נטו למשק-בית בראשון-לציון היא הגבוהה ביותר ועומדת על 19,182 שקל בממוצע. אבל כמו ערים מבוססות אחרות, מדובר בעוד דוגמה מצוינת לעיוות המטורלל בישראל, שמצמיח עוד ועוד תושבים עשירים וערים עניות. ראשון-לציון, על שלל קניוניה ו-250 אלף תושביה, נהנית מהכנסות ארנונה בסך כולל של 802 מיליון שקל בשנה (כמחצית בערך מגיע מדירות מגורים). רק שמנגד, סך ההוצאות של העיר עמדו בשנת 2015 על (תחזיקו חזק) 2.55 מיליארד שקל. רק על חינוך הוציאה העירייה 515 מיליון שקל, על רווחה עוד 180 מיליון שקל, ועל פירעון חובות עבר עוד 340 מיליון שקל.
נראה כי במדינת ישראל, המנגנון עצמו מעודד שחיתות - מצד העיר עצמה ובהמשך גם מצד פקידיה. המרדף אחרי הכנסות לכיסוי הגירעונות השוטפים הפך מזמן את הערים לעברייניות כמעט לגיטימיות, הקורצות מדי יום ביומו לעברייני בנייה, כל עוד הם משלמים ארנונה שמנה לקופת העיר: כך למשל, עיריית פתח-תקווה נהנית ממתחם המסחר הענק והלא חוקי באדמות ירקונים; כך עיריית בני-ברק שמחה לקבל ארנונה מסחרית מקניון הרהיטים דיזיין סנטר, שבנוי כמעט כולו ללא היתרים; כך עיריית גבעת שמואל דוחה את פינוי גן הארועים היוקרתי והלא חוקי בעליל (הבאר של סבא) שהוקם על אדמותיה ועוד ועוד.
השחיתות בשלטון המקומי הפכה כמעט לתוצאה מתבקשת מול מערכת מעוותת ולא יעילה, שאף אחד לא מעז לגעת או לשנות אותה כבר 70 שנה. למעשה, רבות מהרעות החולות שיש כאן נובעות ישירות לכשל התקציבי המובנה ולאוזלת-היד שבה מתנהל השלטון המקומי. זו למשל הסיבה המרכזית לחוסר יכולתה של הממשלה לייצר במהירות היצע מסיבי של דירות חדשות, שנדרשות כדי לחולל את המהפך במשוואת ההיצע והביקוש בשוק הדיור. כאשר רשויות מקומיות מפסידות בין 4,000 שקל ל-12 אלף שקל בשנה מכל משק-בית שמצטרף לעיר, למרות הארנונה היקרה שכל אחד מאיתנו בטוח שהוא משלם בכל חודש, ברור לגמרי שהן חייבות להתנגד לכל פרויקט חדש שאמור לקום בעיר, או לחלופין הן חייבות לחפש את הכסף מעל ומתחת לשולחן, אצל השר התורן או אצל הקבלן התורן, רק כדי להמשיך לצוף.
כאן טמונים זרעי השחיתות, הן ברמה העירונית והן ברמה האישית. כל-כך התרגלנו למציאות הזו, שכבר שכחנו את דוח המבקר עב-הכרס על הרשויות המקומיות, שפורסם רק לפני שבועיים, ומצא אצלן שלל עבירות על חוקי התכנון והבנייה. אם העבריינות כמעט ממוסדת ברמה העירונית, זה כמעט מתבקש שראש העיר ובכירים אחרים ישאלו את עצמם בשלב כלשהו למה הם צריכים לאשר תוספת דירות לקבלן, תוספת ששווה לו מיליונים ושרק מסבסכת אותם כלכלית ואישית (התושבים הקיימים רק ילינו על תוספת הפקקים ועל הצפיפות בכיתות ובגנים), מבלי לקבל משהו גם לכיסם הפרטי. מבלי להפחית כהוא זה מחומרת העבירות, צריך להיות ברור שאם עשרות רבות של ראשי ערים נמצאים בשלב כזה או אחר של חקירה פלילית, ואם ממש לא מזמן יצאו מבית הסוהר 3 ראשי ערים חשובים ומוכרים (אהוד אולמרט, שלמה לחיאני וצבי בר), סימן שהבעיה היא גם בשיטה. מי שהציב את המכשול לפני אותם עיוורים אשם לא פחות בהיקף המבהיל של התופעה. על זה אמרו חז"ל: "לא עכברא גנב - חורא גנב" (לא העכבר אשם, אלא הפרצה שחיכתה שם).
הבעיה היא שהשלטון המרכזי נהנה מחוסר האונים ומהקרימינליות שמשגשגת בשלטון המקומי. כשהרשויות המקומיות חלשות - ובמדינת ישראל הקטנה יש 2,114 יישובים שונים (ערים, ישובים קהילתיים, מושבים, קיבוצים ועוד) - נוצרת כמובן תלות מוחלטת בתקציבים ובמשרדי הממשלה. תראו כמה צרות עושה לממשלת ישראל רון חולדאי, ראש עיריית תל-אביב (מסחר בשבת, פינוי שדה דב, שיקוע הרכבת הקלה ועוד), רק בגלל שמישהו נרדם בשמירה כשעיר אחת בישראל הפכה לעשירה ולחזקה יותר מדי (בתל-אביב הארנונה ממגורים עומדת על כ-25% מסך הכנסות הארנונה, והעיר נהנית ממיליארדי שקלים של הכנסות שמשלמים לה ישראלים שאת החינוך, הרווחה, הבריאות ועוד הם מקבלים בעיר אחרת). או-טו-טו תל-אביב עלולה לדרוש עצמאות כמו חבל קטלוניה.
אז מצד אחד ישנה תל-אביב העשירה והפרובלמטית, ומצד שני עוד 75 ערים עניות וכנועות, שראשיהן תלויים במידה רבה ביד המושטת של ממשלת ישראל. ממשלה שנהנית להשאיר את השלטון המקומי מבורדק וחלש (המלצות לחיזוק התקינות בשלטון המקומי הונחו על שולחן הממשלה כבר בינואר 2016, דוח ארוך שחיבר צוות בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה דינה זילבר, אבל אף אחד לא ממהר לעשות איתן דבר). במצב הנוכחי, מי שלא יתנהג כשורה יכול לשכוח מ"הסכם גג" שיבטיח לו מיליארדי שקלים מקופת האוצר לפיתוח התשתיות. מי שלא יתנהג כשורה יכול לשכוח מתחנת רכבת. מי שלא יתנהג כשורה יקבל על הראש תוכנית ענקית של הוותמ"ל - ועדת העל הממשלתית לקידום תוכניות גדולות למגורים, העוקפת את הוועדות המקומיות והמחוזיות - שתוסיף עוד אלפי דירות לעיר ותעמיק את הבור של העירייה.
ומה עם זה שהחולשה הזו של המערכת המקומית מולידה שחיתויות וקומבינות? אדרבה. זה רק מכריח את החבורה המוכשרת היושבת בירושלים לבצר את שליטתה. ככה מצד אחד אפשר לשחרר קצת סמכויות לראשי ערים (כמו בתיקון 101 לחוק התכנון והבנייה), ומצד שני להמשיך לאיים עליהם מלמעלה. כי עם כל הכבוד לערים ולנבחריהן, ועם כל הכבוד לעובדה שרק מי שמנהל את העיר יודע באמת למה היא זקוקה, אי אפשר הרי להעביר את המושכות לעניים המושחתים שם למטה.