יור הליכוד בנימין נתניהו וברקע תמונתו של מנחם בגין / צילום:רויטרס Baz Ratne
אחד האנשים ששוחחו עם ח"כ בני בגין, אחרי שסירב להצביע בעד חוק ההמלצות, אמר לו כי הוא בעיניו השריד האחרון לרוח הממלכתית שנשבה בליכוד בעבר. זו שכיבדה את מערכת אכיפת החוק ונתנה אמון במוסדות המדינה. "זו הגדרתך", הפטיר בגין ומיהר לנתק מגע. בגין העדיף לשדר שהוא מקבל בהכנעה את החלפתו בוועדת הפנים שדנה בחוק ההמלצות. את מקומו מילא יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, שנחקר השבוע באזהרה במשטרה במסגרת חקירת השחיתות בעיריית ראשל"צ. ביטן, מאדריכלי הצעת החוק, נחשב כמי שיודע תמיד איך להצביע באופן שישרת את ראש הממשלה. מבחינתו של בגין, מדובר בצעד לגיטימי כלפי ח"כ שחורג מהמשמעת הסיעתית. ומעבר לזה, לא היה כלום, כי אין כלום. לא איומים ולא רמיזות. שום דבר שמצריך את הצגתו כקדוש מעונה, כמו שבחרה להציג התקשורת.
בגין, שהוצנח לרשימת הכנסת כמינוי אישי של נתניהו, עלה תאנה שאולי נועד לקרוץ למצביעי הימין חובבי טוהר המידות, זכה אומנם בציבור הרחב לאהדה על צעדו הדון קישוטי, אבל בקרב מי שמקיפים את ראש הממשלה, הוא נתפס כמי שלא ידע להחזיר טובה תחת טובה. הרי לא היה לו שום סיכוי להגיע לכנסת לולא השריון של נתניהו. אז ככה גומלים לראש הממשלה? "בני בגין - איפה הבעיה שלו?", שואל ומשיב מישל בוסקילה, חבר מזכירות הליכוד מאשקלון, "שהוא לא נבחר על-ידי המתפקדים. ראש הממשלה הדביק אותו לכיסא, כי הוא היה טוב לו. ועכשיו הוא לא זורם עם ראש הממשלה. תזרום, זה חלק מהמשחק, אין מה לעשות".
על השאלה היותר מורכבת - בכמה מנדטים, אם בכלל, תעלה לליכוד ההתנכרות לגישה של דינוזאור כמו בגין - ימין מדיני שמקבל בהכנעה את תכתיבי הדמוקרטיה ושלטון החוק - היו הדעות חלוקות בקרב אנשי הליכוד שרואיינו לכתבה זו. חלק טענו שליכוד 2017 שמיוצג על-ידי ביטן-דודי אמסלם ואורן חזן, שינה פניו עד כדי כך, שהאלקטורט שתמך בבגין ושכמותו, כבר מזמן זלג למקומות אחרים. אחרים טענו, שהליכודניקים סותמים את האף ומצביעים לליכוד, למרות הכול. ובכלל, ככה זה תנועה פוליטית, תמיד יימצאו בה טיפוסים מכל הסוגים, ואין סיבה לחשוב שפעם היה יותר טוב. המינון השתנה? גם זה לא בטוח. פשוט פעם לא הייתה מצלמה בכל סלולרי ועמית סגל לא היה יושב לך על הווריד, אז הכול היה הרבה פחות מתועד, והרבה יותר מכובד. אבל רק למראית עין.
ותיקי הליכוד שירואיינו כאן בהמשך תומכים בדרכו של בגין, אבל גם הם מודים שהם עולם הולך ונעלם. למרבה ההפתעה, הם משליכים את יהבם על הליכודניקים החדשים, שיחזירו את רוח חירות של פעם לשורות התנועה. ואילו דור הביניים, כפי שמעיד בוסקילה, מאמין שאם אנשים כמו בגין היו יורדים לשטח, היו גם לדעות כמו שלהם חיילים נאמנים.
"יש תומכים לדעות כמו של בני בגין", מצהיר בוסקילה, "אבל מחנה שיעבוד בשבילו - אין לו, ולכן לא שומעים אותם. פוליטיקה זה 24/7. אתה לא יכול להיות בפוליטיקה בלי לשים בגדי עבודה ולרדת לשטח - ללכת לחתונות ולבר מצוות, לעשות מפקדים. אם אין לך כוח לזה, אז עזוב, לך תיהנה מהילדים והנכדים. הבעיה של פוליטיקאים מהסוג של בגין ומרידור היא שהם לא הכינו עתודה. הם כנראה חשבו שמספיק לרוץ על אדי הדלק של ההורים שלהם. אבל זה לא עובד יותר, בטח לא אצל צעירים שלא מכירים אותם ואת ההורים שלהם. הם צריכים להבין שנסיכים יש רק באנגליה ובאגדות. הילדים של דוד לוי הבינו את זה, כי הוא השריש לילדים שלו שאם הם רוצים פוליטיקה, הם צריכים לעבוד. זה גם לא מספיק שהתקשורת מביאה אותך לאייטמים, השטח צריך את תשומת הלב האישית שלו".
"קדימה הייתה רק קצה הקרחון"
אז כמה מנדטים שווים אנשי הליכוד שעדיין מתרפקים על רוח ז'בוטינסקי? האם הם מהווים כוח אלקטורלי שיגרום לנתניהו לשריין לתואמי בגין - בהנחה שיימצאו כאלה - מקום גם בבחירות הבאות? או שתם עידן, ובליכוד של היום, אנשים כאלה מהווים בעיקר נטל בשעת משבר? הפרסומאי גיל סמסונוב, שליווה כמה ממערכות הבחירות של הליכוד, מעריך שהליכוד אולי הפסיד שני מנדטים של אשכנזים מאוכזבים, אבל הרווח שהביא איתו השינוי הדמוגרפי בליכוד - שבעקבותיו מילאו את השורות מזרחיים, דתיים ועולים מחבר העמים לשעבר, גדול מההפסד. לדבריו, "הליכוד עדיין מייצג את פני העם, רק שהעם כבר לא מורכב מאשכנזים ותיקים".
סמסונוב, מחבר הספר "הנסיכים" (הוצאת דביר), שמשרטט את התהליכים שהביאו את הליכוד להנהגת המדינה, מתאר את התהליך שבעקבותיו נדדו המנדטים של "בני השבט הימני הלבן" למרכז ולשמאל. "פרישתם של רבים מנסיכי הליכוד לקדימה ב-2005, היוותה רק קצה קרחון של תופעה רחבה הרבה יותר, שעד אז נעלמה מן העין. הזליגה של השבט הימני הלבן למרכז, ובדורות הבאים גם לשמאל.
"נתחיל מזה, שהשבט הלבן הימני שהורכב מלוחמי המחתרות, ותיקי תנועת החירות, הצטמצם באופן טבעי עם השנים. אנשים הלכו לעולמם, ודור ההמשך של אותם פעילים גדל בסביבה מתונה הרבה יותר מהוריהם. אני לא מדבר בשלב הזה על חברי הכנסת הנסיכים, שחיו עדיין בצל הוריהם והיו תלויים בוותיקי המפלגה כדי להתקדם בחיים הפוליטיים, אלא לשכבה הרחבה יותר של אנשים שהוריהם היו פעילי ליכוד. אנשים שגדלו בשכונות של מעמד הביניים, שהתפתחו עם השנים להיות שכונות מבוססות כמו רחביה, שיכון ותיקים ושיכון דן. חברי הילדות שלהם, קבוצת ההתייחסות שלהם, הייתה אשכנזית, חילונית וליברלית, ובאופן טבעי הם הרגישו נוח להצטרף לשבט הלבן של המדינה. משם הדרך שלהם למפלגות המרכז והשמאל הלכה ונעשתה קצרה".
- והליכוד לא קרץ להם מספיק?
"זה תהליך שהתחיל בבחירות העדתיות והאלימות של 1981 עם נאום הצ'חצ'חים של דודו טופז. המזרחים הצטרפו בענק לליכוד והאשכנזים התחילו ללטוש עיניים למפלגות מרכז. ב-1984 קרץ להם עזר ויצמן. שיבוצם של ביבי נתניהו, דן מרידור, בני בגין, רוני מילוא ואהוד אולמרט בהנהגת הליכוד אחרי בחירות 1988 השאיר אותם בליכוד ומילא אותם תקווה. אבל מלחמת המחנאות הרחיקה אותם שוב, וכשהיה גנרל בראשות העבודה שנראה להם מספיק ביטחוניסט ופטריוט, כמו יצחק רבין ב-1992 או אהוד ברק ב-1999, הייתה גם זליגה שלהם לעבודה, שלא נראתה להם כמו בגידה".
- ואחריהם הגיעו גם חלק מהפוליטיקאים?
"נכון. תראי את אהוד אולמרט, ציפי לבני, רוני מילוא, דן מרידור. מתישהו בשנות החמישים לחייהם הם יצאו לעצמאות. ההורים שלהם מזדקנים והולכים לעולמם, מה שמאפשר להם לצאת מהצל שלהם ולהתחיל לפתח דעות עצמאיות. וכשההורים ומרכז הליכוד מאבדים מכוחם עליהם, הופכת התקשורת שמסקרת אותם להיות יותר ויותר דומיננטית בחיים שלהם. מי שהעלה את דן מרידור לגדולה זה נחום ברנע (עיתונאי ידיעות אחרונות), לא מרכז הליכוד. גם ההשפעה של בנות הזוג שלהם הייתה משמעותית. הם התחתנו עם נשים, כמו עליזה אולמרט וליאורה מרידור, שאתבטא בזהירות ואומר, שכנראה לא הצביעו ליכוד כל החיים. ייתכן שגם הם עצמם, אחרי שראו את המציאות בעיניים של ח"כים ושרים, פיתחו עמדה לכאורה יותר בוגרת וריאליסטית. ואם תקראי ראיונות עם הבנים שלהם, תראי שאלה הלכו עוד יותר שמאלה".
- השינויים הדמוגרפיים שאתה מתאר יצרו ליכוד אחר.
"בחירות 2015 מבטאות את התהליך היטב. הדתיים הלאומיים, הרוסים והקהל המזרחי הופכים להיות שלושת הקהלים המשמעותיים בליכוד. אתה נכנס למרכז הליכוד ורואה בעין בלתי מזוינת שזה מרכז דתי ומזרחי, אין כמעט אשכנזים במרכז, ואין ספק שגם הרשימה לכנסת מושפעת מזה".
לניתוח הזה שותף גם הסוציולוג ד"ר נסים ליאון מאוניברסיטת בר-אילן, שחקר יחד עם אורי כהן תהליכים שעברו על הליכוד: "כבר בשנים של לפני מהפך 77', החל גיוס של מזרחיים לליכוד, מתוך הבנה שבלעדיהם יהיה קשה להפוך למפלגת שלטון, וחירות תישאר כמו שניסח ד"ר יוחנן באדר, 'זרם של בני אדם מיוחד, דק ואציל, שתמיד הולך נגד הזרם, אבל לא מגיע להנהגת המדינה'. הגיוס הזה יצר קואליציות חדשות במרכז הליכוד. היטיב לבטא את השינוי הזה עזר ויצמן, שהתייחס (בתקופה שהיה בחירות) לדומיננטיות שצברו יוצאי עדות המזרח ועיירות הפיתוח במרכז המפלגה. 'פתאום אני רואה את השקמיסט שלי קובע לי מה לעשות ואיך להתנהג', הוא נשמע מתלונן פעם".
- גזעני משהו.
"'הליכוד הלבן' מגיב לא טוב לתהליכי המזרוח וההדתה שעברו על מרכז הליכוד עם השנים. איך זה מתבטא בקלפי? אני מניח שחלקו עדיין מצביע ליכוד, אבל בשקט. מי שיכולה ליהנות מהמצב הזה היא מפלגה כמו יש עתיד שממש בונה את עצמה כליכוד לבן. הליכוד, אם את זוכרת, הגדיר את עצמו תמיד כתנועה לאומית ליברלית, ובדיוק על הדגשים האלה מבססת עצמה יש עתיד. היא הולכת חזק על 'הלאומי' בעוד שהליכוד הקצין ימינה והחליף את הלאומי בלאומני".
"אולי הפריימריז לא מתאימים"
על סניף צפון-מזרח של הליכוד ברחוב יהודה מכבי שבתל אביב, מתלוצצים הצעירים ששם עוד מתווכחים באיזו מחתרת היה יותר טוב להיות. ותיקי הליכוד מצפון ומרכז תל אביב שמאיישים את הסניף, לא נשמעים כמי ששוקלים לפנות ליש עתיד בקרוב. מצד שני, הם מגלים פתיחות מפתיעה למציאות המשתנה. כמו שאומר יו"ר מועצת הסניף, הלל הרמן, כלכלן שפרש לגמלאות: "אף אחד מאיתנו לא כזה נאיבי כדי לחשוב שמה שהיה הוא שיהיה. פעם היו זמנים אחרים, עם אנשים כמו דן מרידור, בני בגין ועוזי לנדאו, אבל הזמנים האלה לא יחזרו. חלק גדול מנציגי הליכוד שנמצאים היום בכנסת שונים מהם, והתנועה הלכה ימינה יותר ובצורה קיצונית יותר".
- אז הרמת ידיים?
"מה פתאום. אני שייך לקבוצה בת אלף איש מכל הארץ, שנקראת המייסדים, שכשמם כן הם - ותיקי התנועה, מעל גיל 65, אידיאליסטים. אנחנו לא מחפשים ג'ובים, ולא כיסאות, לא תפקידים וכיבודים. אני לא מכיר אדם בגוף הזה, עד כמה שדעתי משגת, שעזב או שוקל לעזוב את התנועה. תשאלי אותי אם אנחנו חושבים שהכול בסדר? לא הכול בסדר. יש לנו חוש ביקורת עצמית ואנחנו מסתכלים ומשווים, ומנסים להיאבק על מה שחשוב לנו. אף אחד מאיתנו לא משלה את עצמו שנצליח להחזיר את הדברים למצב שהיה. אבל, וכאן בא האבל הגדול, נכנסו לתנועה מעל עשרת אלפים חברים שנקראים הליכודניקים החדשים. אנחנו בקשר איתם ומאמינים שהם רציניים ויכולים להביא שינוי".
- אתם באמת בונים על הליכודניקים החדשים? חלקם לפחות מבקש לעצב מחדש את הליכוד, בזמן שבקלפי הוא יצביע בכלל למפלגה אחרת.
"אין ספק שחלק מסוים מתוכם בא לליכוד כגיס חמישי, אבל אפשר לבדוק את זה. אני, למשל, מתנגד לצרוף חברים לליכוד דרך האינטרנט. אני רוצה להשתמש בטכניקה הישנה והטובה שבה צריך להחתים על טופס בקשת ההצטרפות שני חברי ליכוד מוכרים, שאומרים שהם מכירים את המבקש ושהוא מתאים לרוח התנועה. גם לא כולם גיס חמישי. יש אנשים ישרים והגונים בקרבם עם רוח חדשה ומודרנית, שמסוגלים להחזיר את הליכוד למצבו הקודם. חלק ניכר מהם ממוקם מהמרכז ימינה ויכול להוות קונטרה לגורמים קיצוניים שנכנסו לליכוד. אני אדם ימני, ערכי וריאלי. כואב לי מאוד היחס לבית המשפט ולמוסד הנשיאות ובכלל לדמוקרטיה. אנשים צריכים להבין שאם נלך בדרכים קיצוניות, זה רק יזיק".
גם חדוה שפיגל, מורה בפנסיה מאותו הסניף, תולה בליכודניקים החדשים תקוות. "גדלתי בבית רביזיוניסטי", היא מספרת, "מגיל עשר אני בליכוד. אחרי שביבי חזר מהאו"ם, את חוג הבית הראשון הוא עשה אצלי. הליכוד שלי זה הליכוד של בני בגין, דן מרידור ומיקי איתן. ואני בעד פתיחת השורות לליכודניקים החדשים - גם אם הם יצביעו בקלפי למפלגה אחרת - בשם הסיכוי שהם יכניסו רוח טובה יותר למפלגה וימתנו את הליכוד שהלך קצת יותר מדי ימינה. הם כבר הכניסו לכנסת את יואב קיש, שרן השכל, אמיר אוחנה ויהודה גליק, שהראו שהם פרלמנטרים מצוינים".
- מה דעתך על היחס שספג בני בגין בעקבות חוק ההמלצות?
"עצוב לי. אני בטוחה שביבי עדיין רוצה אותו, בתור נציג של הליכוד האמיתי והישן. אולי צריך שתהיה מסננת טובה יותר לבחירת הח"כים. אולי הפריימריז לא מתאימים לתקופה שלנו. תראי את יאיר לפיד, אז הוא לא דמוקרטי, אבל הוא בוחר את הרשימה שלו בפינצטה. אם ראש הממשלה יבחר את חברי הרשימה כמו לפיד, אז אולי יהיו לנו עוד כמה בני בגינים".
- יש במפלגה מי שתופסים אותו כמי שבגד בנתניהו, כך שספק אם בבחירות הבאות יהיה אפילו בני בגין אחד.
"בגין הוא לא הראשון ולא האחרון שהוחלף בגלל משמעת קואליציונית", מתנערת שפיגל, "אז כל הסיפור שזרקו אותו, הוא לא ממש נכון. הרבה פעמים מחליפים חברי ועדה כדי שיצביעו כמו שצריך".
- דוד ביטן ודודי אמסלם לא הגזימו באגרסיביות שבה קידמו את החוק?
"התקשורת עושה להם עוול. קחי את יריב לוין, אחד השרים הכי מוצלחים שיש. הוא הולך בכל הכוח נגד בית המשפט העליון, הרבה יותר מאמסלם ומביטן, אבל ממנו לא עושים צחוק. אולי כי אבא שלו זכה בפרס ישראל (פרופ' אריה לוין) ובגין היה הסנדק שלו. אז יכול להיות שיש כאן גם משהו גזעני".
- תסכימי איתי שרוחות חדשות מנשבות בליכוד.
"ואיזו רוח יש במפלגת העבודה? הייתה שלי יחימוביץ' ופתאום אבי גבאי, שהוא אחר לגמרי. למה את לא שואלת את חברי העבודה - אם אתם סוציאליסטים, איך זה שאתם מצביעים לאדם שהרוויח הרבה כסף ונהיה קשור לדת? הדור שלי נותר נאמן לליכוד. זה נכון שמפריע לי חוסר ההדר הז'בוטינסקאי שבא לידי ביטוי בדרך ארץ, בכבוד לאנשים ותיקים ממך, בכבוד למוסדות המדינה, לדגל. אבל אני לא מעלה בדעתי להצביע למפלגה אחרת".
"האמצע לא רלוונטי"
הליכודניקים החדשים אולי עוד ישנו פעם את פני המפלגה, אבל התחזית היותר ריאלית, להערכת בכירים לשעבר בליכוד, היא הקצנה של העמדות הקיימות. "מי שמביא את המנדטים לליכוד, זה לא הליכוד, אלא נתניהו, ולכן חלק מהח"כים מאמינים שבזה שהם עוזרים לביבי, הם עוזרים בעצם לעצמם להיבחר שוב", אומר אחד מהם. "גם בגלל שהמצביעים ירצו לעזור להם כי הם שמרו על נתניהו והיו נאמנים לו, וגם כי נתניהו חזק מביא לליכוד גדול וחזק ולסיכוי גבוה יותר להשתחל לכנסת".
- ולעזור לנתניהו פירושו להשתלח במערכת אכיפת החוק, הנשיאות והתקשורת?
"האסטרטגיה של ביבי היא לא לחפש את המרכז ואת המשותף. נתניהו מעדיף בסיס כוח שבנוי על הימין ועל והדתיים. אלה הבריתות שהוא מקיים ואלה בעיניו השותפים הטבעיים. יצחק שמיר, למרות שבא מהלח"י, רצה ללכת יחד עם המערך, כי הבין את משמעות האמצע. מבחינת נתניהו, האמצע לא רלוונטי. עבורו, התחרות היא לא על הנהגת המדינה אלא על הנהגת הימין. הוא מניח שהנהגת הימין תוביל בהכרח לראשות הממשלה, כי מבחינה דמוגרפית, ישראל נוטה יותר ויותר ימינה. הבעיה היא שבדרך הוא גם רומס ערכים שפעם היו של כולנו, בלי קשר לימין ושמאל.
"הדמוקרטיה, למשל, לא רשומה על שם השמאל. לכולנו יש אינטרס שתהיה פה מדינה דמוקרטית. פתאום הדמוקרטיה הפכה להיות מזוהה עם מרצ, זה אבסורדי. גם זכויות אדם ושלטון החוק הם נושאים שחשובים גם לאנשי ימין. בראש האגודה לזכויות האזרח ישבו גם אנשים כמו רות גביזון, שלא מזוהה עם השמאל, אבל נתניהו באמצעות מקורביו הפך אותה לסניף של מרצ".
- כנראה שזה משתלם לו.
"בוודאי. כמו שמשתלמת לו הכתישה היומית במהדורות החדשות בשמונה בערב. לא סתם הליכוד נשאר בסקרים עם 28-25 מנדטים, גם אחרי שנתיים של חקירות משטרה שחגות סביב נתניהו. הדיווחים האלה מציירים את נתניהו כקורבן ותומך בו כל מי שחש קורבן בעצמו. רבים מבוחרי הליכוד החדשים לא רוצים את הנבחרים שלהם מחובקים עם התקשורת ומדברים פוליטיקלי קורקט, אלא להיפך - הם רוצים אותם בעימות עם התקשורת ועם מוסדות המדינה. התקשורת נתפסת בעיניהם כשמאלנית וככל שלועגים לך יותר בתקשורת, אתה מרוויח אצל אותם בוחרים יותר קרדיט.
"פעם, אף אחד לא תקף את מערכת המשפט, היום זה בון-טון לגיוס קולות. זה הפך להיות דבר שחלק מהציבור אוהב. ואם צריך להמר מי לא יהיה ברשימה הבאה של הליכוד לכנסת, אז דווקא אלה שמפחדים לקלקל את היחסים עם התקשורת ושומרים על תרבות דיבור, עתידים למצוא את עצמם בחוץ, צופים בערוץ הכנסת מהסלון בבית".