לביב באוקראינה / צילום:Shutterstock | א.ס.א.פ קריאייטיב
בטיסה הראשונה שלי לקייב, נתקלתי בעיקר בהרמות גבה. הנוסעות שישבו לידי תהו אם גם אני נוסעת להשתטח איתן על קברו של הצדיק, וכשעניתי בשלילה, השאלה המתבקשת הייתה: "אז מה יש לך לחפש שם?". אפילו בתור לבידוק, ליד זוג צעיר ועמוס מזוודות ענקיות בדרכו לרילוקיישן, גיליתי שהסיבה היחידה שהם עולים איתי לאותו מטוס היא טיסת קונקשן זולה במיוחד עם חברת התעופה האוקראינית. כששמעו שאני בדרכי לדניפרו (לשעבר דניפרופטרובסק), השאלה המתבקשת הייתה: "מה יש לך לחפש שם?". ובכן, שאלה מצוינת.
אל אוקראינה הגעתי ממש במקרה. בואו נאמר שהיא לא הייתה הראשונה, וגם לא השנייה, ברשימת המדינות שהשתוקקתי לבקר בהן. אך בתחילת 2016 קיבלתי מייל עם הצעה מסקרנת, להרצות בכנס מתרגמים שנערך ביער מחוץ לדניפרו. אז אחרי שבדקתי מה זאת העיר הזאת והיכן בדיוק היא נמצאת, ואחרי שהתגברתי קלות על ההלם (כי מי שמע על כינוס מקצועי שמתקיים במעבה היער?), השבתי בחיוב וקפצתי למים.
מאז, אוקראינה נכנסה לי ללב. גם כי הכרתי חברים נפלאים, ובעיקר משום שאין כמו חדוות הגילוי של מקום חדש לגמרי ובלתי-צפוי, על יופיו הבתולי ועל קשיי ההסתגלות אליו. זו אהבת המסעות של מטייל אמיתי, גם אם הוא לא מסתובב עם תרמיל על הגב אלא נוסע לכנס. מאז ביקרתי באוקראינה כבר שלוש פעמים. לפניכם כמה רשמים מהיכרות שהתחילה במפתיע והפכה לסיפור אהבה מתמשך.
ארץ ענקית ופנים לה רבות
אוקראינה היא מדינה ענקית: היא גדולה בשטחה פי 30 ממדינת ישראל, ואוכלוסייתה מונה כ-45 מיליון נפש. צדה המערבי מתאפיין בנופים ההרריים של מרגלות הקרפטים, ואילו במזרח משתרעים מישורים ושדות חיטה אינסופיים ויערות שחורצים יובליו הרבים של הדנייפר. זו מדינה מלאת ניגודים: בתי-דירות כעורים וקודרים למראה מהתקופה הסובייטית, לצד אמנות רחוב חתרנית וציורי קיר ססגוניים; מגדלי זכוכית מרשימים ותעשיית הייטק מפותחת, ומנגד כפרים שהזמן עצר בהם מלכת וחקלאות בשיטות של פעם; מכוניות יוקרה שדוהרות ברחובות, לצד מדרכות עקומות וכבישים מלאי מהמורות; מדינה שנודעה לשמצה בעברה האנטישמי, ועם זאת בחרה בראש ממשלה יהודי, ובאחת מעריה הגדולות עומד בגאון המרכז היהודי הגדול בעולם, "מנורה סנטר", שעוד ידובר בו בהמשך. הקוטביות הזו ניכרת כאן בכול, אבל זה גם מה שהופך את אוקראינה למדינה מרתקת כל-כך.
עם הערים הגדולות של אוקראינה נמנות קייב הבירה, בצפון המדינה, לבוב (או לביב באוקראינית) שבמערבה, דניפרו וחרקוב במזרחה ואודסה בדרום. גם שתי האחרונות עשירות מאוד בהיסטוריה יהודית, אך מאחר שעדיין לא ביקרתי בהן אתמקד בשלוש האחרות. "מי שלא היה בלבוב לא היה באוקראינה", אמר לנו ראש העירייה, שאירח אותנו - העיתונאים מישראל. הוא מתגאה מאוד בעירו היפה, ובצדק, אך לאמיתו של דבר, גם מי שלא היה בקייב ובדניפרו לא היה באוקראינה, כי כל אחת מהערים הללו שונה מאוד באופייה, וכולן הן חלק מהפאזל הזה שנקרא אוקראינה.
לבוב שבמערב המדינה, לא רחוק מהגבול עם פולין, היא ערש הלאומנות של אוקראינה. בניגוד לדניפרו שבמזרח, שם ניכרת יותר הזיקה לרוסיה (הכנסייה הפרובוסלבית מושלת בכיפה וכולם מדברים רוסית), הרי שבאזור לבוב התפתחה הכנסייה האוניטרית, השזורה עמוק בלאומנות המקומית, והרוב המוחלט דובר אוקראינית. גיליתי זאת מהר מאוד, כי בכל פעם שניסיתי להשתמש בקומץ המשפטים שמוכרים לי ברוסית, נעניתי בפרצוף חמוץ ובתשובה באוקראינית. מסקנה: בלבוב עדיף לדבר באנגלית.
קייב הבירה היא עיר מונומנטלית, ומעוזה הרוחני והשלטוני של אוקראינה, כפי שמעידים מונומנטים אדירים כמו פסלה של "אמא מולדת" וגם כיכר מיידאן שבמרכז העיר, לצד כיפות הבצל הנוצצות של קתדרלות מרשימות וגם מתחם "מערות המנזר" (Percheskaya Lavra), לבה הפועם של הנצרות באוקראינה.
לבוב, לעומת זאת, היא עיר אירופית לכל דבר, שהזכירה לי לא אחת את פראג. מרכז העיר הקטן יחסית היה מוקף בעבר חומה, ומתאפיין גם היום בסמטאות ובכיכרות חבויות, בצריחי כנסיות ובאדריכלות בארוקית. אוניברסיטת לבוב היא אחת העתיקות באירופה, ובית האופרה שלה הזכיר לי את אופרה גרנייה בפאריז (גם אם אינכם מחסידי הז'אנר, קנו כרטיסים לאופרה בעת ביקורכם בעיר; הישיבה בתאים הפרטיים והמפוארים היא חוויה בפני עצמה). לא בכדי נוספה העיר העתיקה של לבוב לרשימת אתרי מורשת העולם של אונסק"ו. זו עיר תרבותית ושוקקת חיים שאינה נופלת מכל עיר עתיקה באירופה.
בקייב, בנוסף למונומנטים שכבר הזכרתי קודם, לכנסיות ולמוזיאונים הרבים שבעיר, מומלץ לטייל ברחוב הראשי, Khreshchatyk, מהשוק המקורה והיפה Bessarabka (בקרבת מקום נמצא גם ביתה של גולדה מאיר) עד כיכר העצמאות (מיידאן). הרחוב היפה ביותר בעיר הוא Andriyivsky Uzviz הציורי ומרוצף האבן. בשנים האחרונות הוא עבר מתיחת פנים, וכיום הוא רצוף גלריות, חנויות, מסעדות ובתי קפה. אבל עבורי, גולת הכותרת של הביקור הייתה אמנות הרחוב הנהדרת, שאליה התוודעתי בזכות טיול מודרך שערך לי ידיד מקומי, מהפארק הנופי Landscape Alley, על פסליו המשעשעים והססגוניים והנוף היפה של קייב, וכלה בשכונות מעוטרות ציורי קיר ופסלים רבים, ספק חתרניים ספק היתוליים, כולל פסל מפורסם של הקיפוד מתוך סרט האנימציה הסובייטי "קיפוד באפלה", וגם פסל של חתול שעומד על כן והמקומיים נוהגים ללטף אותו כסגולה למזל (אף שהחתול המסכן נספה, כך מספרים, בדליקה שפרצה בפאב סמוך).
סוד קסמה של דניפרו
דניפרו, לעומת שתי האחרות, היא עיר חדשה יחסית, שנוסדה בימי שלטונה של יקתרינה הגדולה ונקראה במקור על שמה. במבט ראשון, היא לא מרשימה כמו לבוב או קייב, אך אם תקדישו לה מבט שני ושלישי, תגלו עיר מרתקת, מתפתחת ותוססת מאוד. הסיבה לכך שרובנו לא שמענו עליה היא שבתקופה הסובייטית היא שימשה המרכז החשוב ביותר לתעשיות הגרעין, הנשק והחלל של ברית המועצות כולה, והכניסה לזרים הייתה אסורה בהחלט.
רק שנים לאחר קריסתה של ברית המועצות ועצמאותה של אוקראינה היא נפתחה אט-אט (כיום תוכלו לבקר בין השאר במפעלי הפלדה Interpipe Steel Plant שהפכו לאטרקציה בזכות מיצבים של אמנות בת-זמננו שמוצגים בהם), וגם היום ניכר בה היטב שהיא עדיין לא מורגלת בתיירים רבים, אבל גם זה חלק מסוד קסמה. העיר מתהדרת בטיילת מרשימה, הארוכה ביותר באירופה, באדריכלות חדישה לצד מבנים בסגנון האר-דקו, במרכזי קניות מצוינים ובמסעדות טובות (שבהן גם Mamoy Klyanus הגיאורגית, Reporter המצוינת או Schrodinger Cafe המעוצבת, ובה תפריט בינלאומי שכולל בין השאר גם פלאפל).
עבור התייר היהודי, סוד קסמה של דניפרו טמון בראש ובראשונה בזיקה היהודית הבולטת שלה. נכון, שרידים לקהילות יהודיות מפוארות וגם חיים יהודיים עכשוויים ניתן למצוא בכל עיר ובכל עיירה, אך בדניפרו הזיקה הזו מופגנת עוד יותר.
כך לדוגמה, בסופרמרקט היוקרתי בעיר, Le Silpo, תוכלו לקנות מוצרים כשרים, כולל מצות בפסח, אבל גולת הכותרת היא ללא ספק "מנורה סנטר", המרכז היהודי הגדול בעולם, שנבנה ברחוב שלום עליכם. הרב שמואל קמינצקי, רבה הראשי של דניפרו ומי שמנהל את המרכז, צוטט לא פעם כשאמר: "הרעיון הוא לבנות נוכחות, מגדלור אדיר שיאמר ליהודי אוקראינה 'אנחנו כאן. הצטרפו אלינו. הגיעה השעה להפסיק להסתתר'". ובדניפרו, היהודים בהחלט מוכיחים שהם כאן.
מנורה סנטר מורכב משבעה מגדלים (הגבוה ביותר מתנשא לגובה של 22 קומות), ויש בו שני מלונות, קומות רבות של משרדים, מרכז כנסים משוכלל, ספריות ומכוני מחקר, סניף בנק, משרד נסיעות, מסעדה, חנויות, בית תה זעיר וחמוד וגם בית קפה מרווח, מינימרקט עם שלל מוצרים מישראל (כולל טחינה ובמבה) וגם מוזיאון מרתק לתרבות היהודית ולשואה באוקראינה.
המרכז נבנה סביב בית הכנסת שושנת הזהב, שחזור של בית הכנסת המקומי מ-1800, שהוסב לתיאטרון בתקופה הקומוניסטית, והוחזר לידי הקהילה היהודית ב-1996. את קיר ארון הקודש, הבנוי משש קשתות בשחור-לבן, סמל לששת ימי הבריאה, עיצב האמן הישראלי פרנק מייזלר. הודות למיקומו בתוך מרכז יהודי שוקק חיים, והודות לגודלה של הקהילה המקומית הפעילה, בית הכנסת מלא תמיד במתפללים.
אוקראינה הכפרית
אפשר בהחלט להסתפק בטיול באחת או יותר מארבע הערים הגדולות של אוקראינה - קייב, לבוב, אודסה ודניפרו - אך כדי להתוודע לאוקראינה האמיתית מומלץ לצאת אל הכפרים ואל העיירות הקטנות. את ההיכרות הטובה ביותר עם חיי הכפר האמיתיים העניק לי הביקור בדאצ'ה כפרית, אי-שם בכפר קטן, שתרנגולות מתרוצצות בו חופשי בין בתי האבן הפשוטים עם השירותים בחוץ והבאר בחצר. בתי הנופש הפשוטים הללו הם מפלטה של כל משפחה עירונית ממוצעת, שיוצאת אל הכפר בסוף שבוע כדי להדליק מנגל (אותה מילה גם באוקראינית) וליהנות מארוחה טובה של שישליק (שם כולל לבשר על האש) ודגים טריים היישר מהנהר, נקניקים, כיסונים (וארניקי) והכול בליווי כמויות נדיבות של קוניאק. אם לא יזדמן לכם להתארח בבית משפחה, תיהנו מאוכל אוקראיני אמיתי גם במסעדה כפרית כמו Gulyay Pole, לא רחוק מנובומוסקובסק (כחצי שעה מדניפרו).
חוויה אוקראינית אותנטית לא פחות היא המרחץ המסורתי, בילוי שכולל ארוחה קלה (זקוסקי), שתייה מרובה של וודקה, ביקור בסאונה ולסיום גם קפיצה למי הנהר הקפואים. כיום תמצאו מרחצאות משוכללים בכל עיר גדולה (בדניפרו, אל תוותרו על בילוי של כמה שעות במתחם המרחצאות המרשים של מלון Tsunami), אך האזור המפורסם ביותר למרחצאות ולתיירות מרפא הוא מחוז לבוב, בזכות מי הנפטוסיה המינרליים שנובעים מבטן האדמה וידועים בסגולות המרפא שלהם. עיירות הספא המפורסמות ביותר הן סחידניצה (Skhidnytsia) וטרוסקיביץ (Truskavets) - עיירת ממתק קטנה וחמודה, שמקומיים ותיירים באים לנפוש בה שבוע ויותר. מבחר הטיפולים אדיר, מחדרי מלח ועד אפיתרפיה (טיפול בארס דבורים), וגם טווח המחירים רחב מאוד, אך זול יחסית למקובל בארץ.
לסיכום, ממש כשם שהישראלים גילו בשנים האחרונות את גיאורגיה, לאחר שהתגברו על קשיי השפה ועל הבדלי התרבות - שלא לדבר על הכבישים המשובשים - ולמדו לאהוב את הנופים הפראיים והערים היפות, למרות העוני וההזנחה שרואים פה ושם, גם אוקראינה מזמנת חוויית גילוי מסעירה.
מידע מעשי
הגעה: יש טיסות ישירות של חברת UP (חברת הלואו-קוסט של אל-על) לקייב, וגם טיסות רבות של חברת התעופה האוקראינית (UIA) לקייב, ללבוב ואפילו לדניפרו (ישירות או דרך קייב). משך הטיסה הישירה כשלוש שעות.
לינה: כמו בכל מדינה אחרת, גם באוקראינה אפשר במלונות בוטיק יקרים במיקום מרכזי (כמו www.11mirrors-hotel.com המצוין בקייב, מ-200 אירו ללילה), במלונות רשת ברמה של שלושה כוכבים (www.cosmopolite-kiev.com בקייב, סביבות 90 אירו ללילה) או במלונות היסטוריים ומלאי-אווירה (כמו https://reikartz.com/en בעיר העתיקה של לבוב, מ-50 אירו ומעלה, אך הקפידו להזמין חדר עם חלון שפונה החוצה ולא אל הפרוזדור). לשומרי השבת והכשרות, אין אפשרות לינה מושלמת יותר מהמלונות של מנורה סנטר (4 כוכבים או 2 כוכבים).
מחירים: המטבע המקומי הוא הגריבנה (Grivna), ושער ההמרה נע כיום סביב 26 גר' לדולר, מה שאומר שאוקראינה זולה מאוד לתייר הישראלי (גם במסעדות הטובות ביותר תשלמו בסביבות 10-15 דולר לאדם, אף שיש כמובן גם מסעדות יקרות בהרבה).
אם אינכם דוברי רוסית או אוקראינית, מומלץ ללמוד מראש את האלפבית הקירילי, כדי שתוכלו לכל הפחות לקרוא את שמות הרחובות והאתרים.
בניגוד לקייב וללבוב התיירותיות, בדניפרו אין לשכת מידע לתיירים, אבל תוכלו לקבל מידע רב בלשכת המידע שבמנורה סנטר.