רותם קינן / צילום: כפיר זיו
באופן מקצועי, אבל מאוד תיאורטי במציאות הישראלית, יכול היה רותם קינן כבר לארגן לעצמו לפני ארבע שנים ערב הוקרה, ולנוח ברכות על זרי התהילה. זה היה כשמותחן האימה "מי מפחד מהזאב הרע", שבו גילם מורה שנחשד כרוצח סדרתי, יצא לאקרנים והוקרן בפסטיבלים ברחבי העולם. באחד מהם, שהתקיים בקוריאה, צפה אחד, קוונטין טרנטינו, שכל-כך התרגש ממנו עד שהכתיר אותו לא רק כסרט הטוב ביותר באותו הפסטיבל, אלא כסרט הטוב לשנת 2013 וסייע בהפצתו בעולם. אבל פה זה לא הוליווד והקומפלימנט הבינלאומי החזיק בדיוק שבוע. קינן הפשיל שוב שרוולים ויצא להביא פרנסה הביתה.
והוא עובד מסביב לשעון. כותב מחזות ודיאלוגים לסדרות, משחק בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון הבימה, וכבר ארבע שנים הוא המנהל האמנותי של פסטיבל תיאטרון קצר בצוותא, שיתקיים בסוף השבוע הקרוב. "זאת הפעם הרביעית שלי כמנהל אמנותי וגם האחרונה", הוא אומר כשאנחנו נפגשים בפואיה של צוותא, באחד הבקרים הלחוצים שלפני הפתיחה, כשברגע קולות של דפיקות ושיפוצים. יש בו תבלון חריף של ג'ינג'י מהיר, מדויק וחד, אבל אפילו לא גרם מהטירוף האפל של הדמות שגילם ב"הזאב הרע". להיפך. הוא מקורקע, מתוכנן ויודע היטב מה הוא עושה ולאן הוא מכוון.
- הפסטיבל מצליח. למה לך לעזוב?
"כי אני עושה עוד המון דברים חוץ מהפסטיבל וכבר מצאנו את המחליף שלי, גור קורן, שאני עושה לו חפיפה כבר שנה. אני מרגיש שאני נפרד בשיא, כי הפסטיבל השנה מעולה. שמונה הצגות בשני אולמות, עם כוחות חזקים. רועי חן, אחד המחזאים הבולטים בארץ, כתב את המחזה הקצר הראשון שלו 'המשתמט', מרסל מוסרי הנהדרת כתבה את 'שמחה ותוגה', משה פרסטר משחק (ב"חדר בריחה"), אודי ואביעד בתפקיד דרמטי ראשון בהצגה למבוגרים, אפרת ארנון משתתפת, מעיין בלום, מונא חווה, אלון נוימן מביים. תענוג".
- ומה התפקיד שלך באופרציה הזאת?
"אני קורא את כל המחזות, 200 בקירוב, עושה את הסינון הראשוני ומעביר לוועדה האמנותית. אחר-כך אנחנו מצוותים לכל מחזאי בימאי או בימאית, אחר-כך בא הליהוק, שזה החלק הכי קשה".
- למה?
"כי לא פשוט למצוא שחקנים מתאימים, טובים ופנויים וכאלה שמוכנים לעבוד עבור שכר נמוך, למרות שלא נתקלתי בשחקן שסירב בגלל הכסף".
- במקום לסרב, הם אומרים שהלו"ז שלהם מלא.
"אבל הם מקבלים חשיפה והזדמנות להשתתף בפסטיבל צעיר, עם המון תשוקה. במהלך השנה אני מקבל כל-כך הרבה פניות, שזו אינדיקציה להתעניינות אמיתית".
- המימון שאתם מקבלים מאוד צנוע.
"מנהל תרבות ועיריית תל-אביב מממנים אותנו ב-200 אלף שקל ולפני ארבע שנים הפסיקו את ההקצבה בגלל שהפסטיבל לא התקיים במשך שנה והרצף הכרחי למימון, וכאן אני נכנסתי. מ-2003 אני כותב ומשחק במסגרת הפסטיבל ואף פעם לא כיוונתי להיות המנהל האמנותי שלו, זה הגיע בהפתעה, בתקופה שהוא עמד בפני סגירה. פנו אליי מצוותא ואמרו שהם יודעים כמה הוא יקר לי".
- זה הכיוון? להיות מנהל אמנותי במסגרות גדולות יותר אחרי הסטאז' בצוותא?
"כרגע לא. אמרתי שאני מסכים לקחת על עצמי את התפקיד בלי לדעת למה אני נכנס וזה עומס גדול, כי אני משחק בכמה מסגרות, מלמד משחק, כותב. אולי בעתיד".
- בטלוויזיה ובקולנוע אתה שחקן מרכזי, ואיכשהו דווקא בהבימה אתה מקבל תפקידים משניים. זה בטח מתסכל.
"אלה שתי פלנטות נפרדות ואני משתדל להתייחס אליהן ככה, כי זה בריא לבריאות הנפשית שלי. אני חבר להקה ומאוד מרוצה ונהנה ממה שאני עושה בהבימה, ואת הסיפוק שאני זקוק לו, אני מקבל במקומות אחרים. זה שאני לא מוביל גורם לי ללמוד מאחרים".
- ניהלת שיחות עם המנהלים שלך בהבימה על סוג התפקידים שאתה מקבל?
"עם משה קפטן, המנהל האמנותי, אני מנהל הרבה שיחות, אבל אני מודה שאף אחת מהן לא דיברה בשפה של 'תן לי להוביל'. אם היה לי רק התיאטרון, יכול להיות שההתנהלות שלי הייתה אחרת".
- היית ממייסדי אנסמבל "ציפורלה" המאוד מצליח, ועזבת אותו לפני כמה שנים. זאת נראית החלטה כלכלית לא מושכלת.
"ציפורלה היא מאוד תובענית, לא פרויקט שאפשר לקחת בו חלק ולנהל את שאר הדברים במקביל. יש שם אנשים שציפורלה זו הקריירה שלהם. בשלב מסוים, כשהדברים התווספו, אמרתי, בואו ניפרד כידידים. הכסף לא השפיע על ההחלטה, זו הייתה החלטה של הלב והרגש ולא של כמה מרוויחים, למרות שהיום אני מרוויח יותר ועושה מה שאני בוחר. העזיבה לוותה בלבטים קשים, בתחושה של בגידה במפלגה. אני מאוד שמח שהם מצליחים".
- מה עם הכתיבה?
"כתבתי כל הזמן. גם בציפורלה הייתי מעורב בכתיבה. תמיד היא ניקרה בי. בתקופה שיכולתי להרשות לעצמי, ישבתי וכתבתי יותר ובשנה האחרונה אני חוזר לשם, כתבתי ל'תיכון השיר שלנו', ל'קצרים' ולתיאטרון. לזה אני רוצה לחזור וחוץ מזה, אני מכין שחקנים לאודישנים אצלי בבית וסיימתי לכתוב ספר הדרכה ראשון בעברית בנושא ואני מחפש הוצאת ספרים שתוציא אותו".
- יש כללי הכנה מובנים לאודישן?
"בהחלט. יש גישה שצריך לאמץ, שאיננה למצוא חן בעיני הבוחנים אלא הסתכלות על האודישן כהזדמנות להיפגש עם עצמך, מה מסקרן אותך בתפקיד, עד כמה אתה מוכן להיחשף רגשית".
- נקודת מבט מעניינת.
"ומשנה קריירות. ואני עובד עם השורה הראשונה של השחקנים בארץ. ויש גם את הטכניקה של לימוד טקסט בעל-פה, לישון טוב, מתי אתה במיטבך - בבוקר או אחר הצהריים".
- ספר כזה לא יפגע לך בפרנסה, במובן שיגרום לכך שיבואו אליך פחות תלמידים?
"אם אנשים יקנו אותו, זה מספיק לי. אני מוכן לספוג את הפגיעה הזאת".
- נשמע שלכסף אין ערך גדול מדי בעיניך.
"לא הייתי אומר את זה. לשמחתי אני מתפרנס יפה, וגם אני וגם אשתי (נועה לזר-קינן), שהיא מחזאית מבוססת, מסתכלים קדימה".
- אשתך אמרה בראיון שהחלום שלה זה לקבל משכורת ותלושים בחג.
"ולי יש גם וגם. המקום הקבוע זה הבימה ומסביבו אני מנהל את הקריירה, כדי שיהיה משהו בצד, שיעורים, סרטים. אני יודע עכשיו פחות או יותר מה קורה איתי עד אוגוסט, מתעקש על שמירת הרצף".
- מה זה אומר "שמירת הרצף"?
"בתור השחקן הראשי של 'מי מפחד מהזאב הרע' וטרנטינו, זו יכולה הייתה להיות פסגה, שבפועל לא הייתה נותנת לי שום דבר. אני חייב לעבוד, להביא כסף הביתה, להתפרנס. על הסרט הרווחתי לירה וחצי בערך, הוא פתח דלתות, אבל אם לא הייתי יוזם כל הזמן, הייתי בצרות. אז הרצף זה המלהקים, שרואים אותי מגיע מוכן ומקצועי לאודישן, וכל פרויקט לוקח אותי לפרויקט הבא".
- מחשבה עסקית. חשבת להיות איש עסקים?
"חשבתי על זה הרבה, כי יש לי צד אנליטי ועסקי. חשבתי ללמוד עריכת דין, אבל אני יודע שאני צריך להיות במקום שבו אני נמצא. לשחק במקביל ב'שייקספיר מאוהב', ב'צמה של אבא', ב'עיתונאי על תנאי' החדשה של גיא מרוז, ''הכיתה שלנו', להתחיל חזרות על 'המלך ליר'. עוד מעט תעלה הסדרה 'מלכות' בהוט, העונה השנייה של 'פאודה', שם אני מגלם איש מודיעין ביחידה, ו'כיפת ברזל'. סיפוק עצום".