גרארד קושנר דונלד טראמפ / רויטרס
את נאומו של נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, על ירושלים צריך לראות גם כתכסיסנות פוליטית פנימית, שנועדה לחזק את מעמדו בקרב הגרעין הקשה של תומכיו הנאמנים ביותר - האוונגלים, אותם נוצרים אדוקים, שישראל נמצאת בראש מעייניהם.
הנאום הוא גם ביטוי לכורח של הנשיא למשול באמצעות סימון טריטוריה וניתוץ מוסכמות (ראו: ההתנתקות מאמנת האקלים). "אני הורס (את מורשת אובמה, למשל) משמע אני קיים". אבל השתופפות הנשיא לפני האוונגלים היא המפתח להבנת מיזם ירושלים.
הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל נמצאת במרומי סולם העדיפויות האידיאולוגי של האוונגלים, יחד עם התנגדות פנאטית להפלות. אין זה מקרה שרוב נתחי הבשר האדום שטראמפ השליך לקהלי הנוצרים האדוקים בעצרות הבחירות שלו, אשתקד, היו עמדות פרו-ישראליות חזקות, לרבות התחייבות להעביר את השגרירות האמריקאית לירושלים, עמדות קיצוניות בגנות ההפלות, לרבות קריאה להעניש נשים שיוזמות להפיל את ולדן, וכמובן הצווחה האלמוותית 'להשליך את הילארי לכלא'.
טראמפ נבחר במיעוט קולות הבוחרים (וברוב קולות האלקטורים). למועמדת הדמוקרטית קלינטון היה יתרון של 3 מיליון קולות בקלפיות. אבל מאז הלך טראמפ ונחלש עוד יותר בסקרים. על פי הסקר היומי של גאלופ, שיעור התמיכה בטראמפ ב-5 בדצמבר השנה היה 36%, ושיעור המסתייגים ממנו - 59%. מאז יולי, לא התרומם שיעור התמיכה בו מעל 40%, לפי גאלופ.
על פי מדד מיצוע כל הסקרים של Real Clear Politics, שיעור התמיכה בטראמפ בין 11 בנובמבר ל-5 בדצמבר היה 39%. אלה שיעורי התמיכה הנמוכים ביותר שקיבל נשיא כלשהו בארה"ב, בפרקי הזמן הרלוונטיים, מאז שהחלו לערוך סקרים.
הנוצרים האוונגליים הם חלק משמעותי מבין תומכי טראמפ. 81% מהאוונגלים הלבנים הצביעו בעדו. בלעדי הקביים האוונגליים, התמיכה בנשיא הייתה קורסת לחלוטין. אם האוונגלים אינם לו, מי לו?
וכך, על רקע העובדה שטראמפ אינו מצליח להגדיל את מספר אוהדיו, כמעט שנה לאחר שנכנס לבית הלבן, הוא חש צורך להבטיח ולבצר את פלח התמיכה הקיים. ללא התמיכה האוונגלית, ולנוכח הסלידה מהנשיא במגזרים נרחבים אחרים באוכלוסיה, סיכוייו לזכות בבחירות הבאות לנשיאות, ב-2020, אם אכן יוכל/יחליט לרוץ שוב, אינם רבים.
טראמפ נאלץ אפוא למצב את עצמו כמחזר מתמיד אחרי הנוצרים האדוקים, התפתחות אירונית, עם נפתול של ציניות, אם מביאים בחשבון את חיי ההוללות שלו בעבר הלא רחוק. קיום הבטחת הבחירות לגבי ירושלים נעשה אפוא צורך קיומי מבחינת טראמפ. ההכרה בירושלים כבירת ישראל היא אולי המתנה הטובה ביותר שהוא היה יכול להגיש למחוזריו. אם לשפוט על פי התגובות האוונגליות על נאום ירושלים שלו, זו תהיה כנראה השקעה חכמה שתניב דיבידנדים שמנים.
"הקהילה הנוצרית הציונית לא תשכח את הצעדים הנועזים של הנשיא", השתפך ג'ון האגי, כומר אווגאלי ומנהיג התנועה "נוצרים מאוחדים למען ישראל". "נוצרים ויהודים יכבדו וינציחו את הנשיא טראמפ לנצח נצחים".
ובמאמץ לסחוט עד כמה שאפשר את הפוטנציאל האלקטורלי של נאום ירושלים, פרסמה אתמול הקואליציה הרפובליקאית היהודית, קבוצה שמאגדת תורמים יהודיים למפלגה הרפובליקאית, מודעה על פני עמוד שלם ב"ניו-יורק טיימס", על רקע תצלום של טראמפ מול הכותל המערבי. תחת הכותרת, "הנשיא טראמפ - הבטחת וקיימת", נאמר: "תודה לך על שהכרת בעוז רוח בירושלים כבירה הנצחית של ישראל... אדוני הנשיא, ההיסטוריה תכבד אותך כאחד מידידיה הגדולים של ישראל".
זה כמובן ניסיון להבקיע את החומה הדמוקרטית שמאחוריה מסתופפים רוב יהודי ארה"ב, גם אם הוא מועד לכישלון. מסורתית, בין שני שלישים לשלושה רבעים מהיהודים האמריקאים מצביעים בעד המועמד הדמוקרטי בבחירות לנשיאות. ב-2016, קיבלה הילארי קלינטון 71% מקולות היהודים; טראמפ זכה ב-24%. (להשוואה, ב-2012 קיבל ברק אובמה 69% מקולות המצביעים היהודיים, וב-2008 - 78%).
ביטויי אהבה יוקדת לישראל בנאומים של פוליטיקאים רפובליקאים לא תורגמו מעולם לקולות יהודיים בקלפיות. לו היה קיים מדד התרפקות על ישראל, אין ספק שיהודי ארה"ב לא היו מגיעים לקרסולי האוונגלים במדד הזה. למשל, סקר של מכון פיו (PEW) מ-2014 העלה, כי 82% מהאוונגליים בארה"ב מאמינים שאלוהים העניק את ישראל לעם היהודי. רק 40% מהיהודים האמריקאים מאמינים בכך.
ובכל זאת, למרות שנאום ירושלים נולד משיקולים מובהקים של פוליטיקה פנימית ולמרות שהנשיא מתעלם מהפוטנציאל של הנאום להצית מהומות ולגרום למות חפים מפשע (האם טראמפ מודע למונח 'אינתפיאדה'?), ההכרה בירושלים כבירת ישראל היא צעד נבון, מידתי ובעיקר מוצדק מבחינת ישראל.
בנאומו ניסה טראמפ בעליל להגדיל את הפופולריות שלו לקראת המפץ העתידי שיצא מלשכת התובע המיוחד, אך מתוך שלא לשמה בא לשמה ועשה צדק עם ישראל.
ירושלים, לאחר הכל, היא אכן בירת ישראל, ולא רק מפני שבה שוכנים הפרלמנט ובית הנשיא, אלא מפני שכך החליטה מדינת ישראל הריבונית, שנולדה מכוח הצבעה מכוננת בעצרת הכללית של או"ם. אי אפשר לקרוא עליה תיגר. העובדה שממשלים אמריקאים קודמים (ובעקבותיהם העולם כולו) נמנעו מהכרה בירושלים נובעת מהתרפקות על תפיסה שנולדה עם תוכנית החלוקה של או"ם ב-1947 - תפיסת Corpus Separatum שלפיה אזור המקומות הקדושים יהיה ישות נפרדת בשליטה בינלאומית. התפיסה הזו הוחלה גם על מערב ירושלים, אזור שניתן להדביק לו הגדרות רבות, אבל מקום קדוש הוא לא.
הדבקות בהחלת שלטון בינלאומי על המגזר הקדוש בירושלים רבתי הייתה צריכה להתפוגג בעקבות השתלטות ירדן על העיר העתיקה וההכרזה על הקמת מדינת ישראל הריבונית עם בירה נטולת קדושה. העובדה שהגישה נותרה בעינה ושימשה קו מנחה למדיניות האמריקאית רבת-השנים של אי-הכרה בירושלים מסריחה מחוצפה ומצביעות.
יכולה להיות מחלוקת לגיטימית על סיפוח מזרח-ירושלים לישראל בעקבות כיבוש. כיבוש - כל כיבוש - אינו עולה בקנה אחד עם החוק הבינלאומי, גם אם הפרלמנט של המדינה הכובשת סמך ידו עליו, טוענים החולקים. אך לא יכולה להיות מחלוקת על העובדה שלפחות חלקה המערבי של ירושלים הוא בירת ישראל.
רוסיה - דווקא רוסיה - הבינה זאת והייתה למדינה הראשונה בעולם שהכירה בירושלים המערבית כבירת המדינה (ובירושלים המזרחית - כבירת פלסטין). רדיקלים מוסלמים (חמאס, חיזבאללה, איראן), שמאמינים בפלסטין הגדולה, מהירדן עם הים, אינם עושים את האבחנה הזו, אך הם לעולם לא ישבו למו"מ עם ישראל.
ממשל טראמפ עשה את האבחנה ומבחינה זו נאום ירושלים הוא מלאכת מחשבת של תחכום דיפלומטי. מותחי ביקורת מהשמאל מעלים שתי טענות נגדו: האחת, הנאום הוא חבל הצלה לממשלה שראשה מסובך עד למעלה מראש בפרשיות שעלולות לשאת אופי פלילי. לא חבל? זה כנראה נכון, לפחות בטווח הקצר. הטענה האחרת היא, שהנאום הוא זריקת עידוד לימין הישראלי ששואף לספח את הגדה בדרך למימוש חלום ישראל הגדולה. ובכן, לא כך.
בואו נקרא בעיון כמה משפטים בנאום, שמשום מה לא זכו בהדגשה מספקת בישראל: "בהשמיעי הצהרות אלה (על ההכרה ועל פתיחת תהליך העברת השגרירות לירושלים- ר.ד.), אני רוצה להבהיר היטב נקודה אחת: ההחלטה הזו לא נועדה, בשום דרך שהיא, להצביע על התנתקות ממחויבותנו החזקה לפשט (השגת) הסכם שלום בר-קיימא. אנו שואפים להסכם שיהיה משמעותי מאוד מבחינת הישראלים ומבחינת הפלסטינים. איננו נוקטים שום עמדה לגבי סוגיות המעמד הסופי, לרבות הגבולות הספציפיים של הריבונות הישראלית בירושלים (הדגשה שלי), או פתרון בעיית הגבולות (של ישראל) השנויים במחלוקת. עם השאלות האלה יצטרכו להתמודד הצדדים הנוגעים בדבר".
במילים אחרות: ממשל טראמפ נמנע, בחכמה, מהגדרת ירושלים. ירושלים היא אכן בירת ישראל, בעיני ארה"ב, אבל איזו ירושלים? המערבית בלבד? אולי גם הרובע היהודי בעיר העתיקה? כל השטח המטרופוליטני? שהצדדים יחליטו. הנאום מספק לכל צד תמריץ לחדש את המו"מ, למרות שהפלסטינים נמצאים עתה בשלב הזעם והבערת הצמיגים. הבית הלבן מקווה שזה שלב זמני.
ישראל קיבלה הכרה, אך לא שגרירות. "הוריתי להתחיל בתהליך העברת השגרירות", אמר הנשיא. אבל בכירי ממשל אמרו בתדרוך לכתבים, יום לפני הנאום, ששנים יעברו עד שתתווסף שגרירות אמריקאית לקו הרקיע הירושלמי. צריך למצוא מגרש, להניח מסד ביטחוני מתאים, לנקוט סידורים לוגיסטיים לאכסון מאות דיפלומטים ואחרים. לפחות שלוש, ארבע שנים יידרשו. בכיר אחר ציין - כנראה לא במקרה - שהשלמת משכן חדש לשגרירות ארה"ב בלונדון נמשכה שמונה שנים.
זה לא כורח המציאות במקרה של ירושלים. טראמפ היה יכול פשוט להחליף את השלט מעל בניין הקונסוליה האמריקאית בירושלים בשלט חדש, "שגרירות ארה"ב", ואחר-כך לבנות בניחותא בניין חדש. הרי מדובר בצעד סמלי, לא כן? הוא לא עשה זאת, וזה הפיתיון שמאסטר אמנות העסקה ינפנף לנגד עיניו של ראש הממשלה. רוצה שגרירות במהרה? תראה לנו קצת גמישות. וכדאי לך למהר אם אתה רוצה שזה יקרה בממשלי. מי יודע מה יקרה בבחירות ב-2020.
לפלסטינים יראה טראמפ את המשפט על "הגבולות הספציפיים של הריבונות הישראלית בירושלים" בנאומו. הכללת המילים האלה מצביעה על כך שממשל טראמפ אינו חתום על חזון ירושלים השלמה.
זו כנראה אינה תשומה של ג'ארד קושנר אלא של היועץ לביטחון לאומי, ה.ר. מקמאסטר, שמטרתה לטעת בלב הפלסטינים תחושה שעדיין לא אבדה תקוותם, שייתכן מעון נשיאותי פלסטיני באבו-דיס, לא הרחק מהשגרירות האמריקאית החדשה במדינת פלסטין, זו שתימצא במרחק חצי שעה נסיעה משגרירות ארה"ב במערב ירושלים.
המסר של טראמפ לפלסטינים הוא: אם תרצו, זו לא תהיה אגדה. רק תתחילו לדבר עם הישראלים. גם לי מגיע פרס נובל לשלום, לא רק לאובמה.