בנימין נתניהו ורוני אלשיך / צילום: חיים צח - לעמ
כשהפקידו על משטרתנו את רוני אלשיך, אפשר היה לשמוע ולראות בתקשורת אנחה של תמיהה. קודם כל - מי האיש הזה? חוץ מחוגים שלטוניים ביטחוניים הוא היה אדם לא ידוע, לא זכור שהיה אי-פעם בכותרות, לא היה שותף למחלוקות. אלמוני, בעצם.
למרות שתפקיד סגן ראש השב"כ הוא אחד החשובים במערכת הביטחונית שלנו, הוא בכל זאת מספר 2 ולא ראש המערכת. אבל נדמה שזה בעיקר האופי של האיש, שלא גידל לעצמו עדר קטן של עיתונאים האוכלים מכף-ידו, ובתמורה מעניקים כתבות וידיעות מחמיאות.
כמו החוזר בתשובה
מה שהיה ידוע על אלשיך בוודאות הוא חוסר ניסיונו המשטרתי. השב"כ זה לא המשטרה, לא אותו ציבור היעד, לא אותן שיטות, לא אותן מטרות. הוא הוכנס למקום שבו כולם הכירו את כולם, יד רחצה יד (במובן החברתי), הוא לא היה אחד משלנו. ובמוסד מעין צבאי יש לכך חשיבות רבה. כשלא מכירים אותך מ"הימים ההם", אתה אף פעם לא מתקבל ממש כחבר מלא. להבדיל, זה קצת כמו החוזר בתשובה, שלעולם אינו זוכה ליחס שוויוני בחברה הדתית והחרדית.
כמה החלטות מיותרות
בשבועות הראשונים של אלשיך כמפכ"ל, הוא קיבל כמה החלטות שהיו או מיותרות, או טרם זמנן. בכל מקרה, הן התקבלו כהוכחה לחוסר התאמתו לתפקיד הכל-כך חשוב וקשה. בצמרת המשטרה כבר החלו להתלחש על זהות מחליפו של אלשיך, כאשר זה יפרוש או יופרש.
המפץ של נתניהו
ואז אירע המפץ של מעשי נתניהו וכמה מעמיתיו. שום דבר - שום בית ספר או אוניברסיטה - לא היו מסוגלים להפוך את אלשיך לאיש משטרה מוערך כפי שעשו זאת נתניהו ומשרתיו, כמו דוד ביטן ודוד אמסלם. החשדות הכבדים נגדם, החקירות היסודיות ובעיקר ההתנפלות שלהם על רשויות החוק - כל אלה הטילו את אלשיך אל תוך העשייה המשטרתית בצורה נחרצת, ברוטאלית. זה היה או לטבוע או להיאבק נגד הלחצים. אלשיך בחר באופציה השנייה - והוא עשה, ועושה זאת בצורה מרשימה.
"וכאשר יענו אותו..."
"וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ" - זה הסיפור של המפכ"ל אלשיך ופרשת נתניהו. נתנהיו הוא בריון, כוחני, דורסני. פעמים רבות, אולי ברוב המקרים, תכונה זו מסייעת לו להשיג את כל מבוקשו. אבל היא יכולה גם לקומם. זה מה שקרה עם אלשיך. אני מניח שהוא הרגיש שנתניהו מתייחס אליו כאילו היה חבר במרכז הליכוד שמבין שמוטב לו להיות צייתן. זה מה שקורה כאשר רוב חייך הבוגרים אתה מוקף בכאלה. אתה נוטה לשכוח שלא כולם כאלה.