ח"כ שלי יחימוביץ' קוראת את הדו"חות של טבע ומוצאת שם התנהלויות עסקיות שהן לא נכונות בעיניה - למשל לפטר יותר מדי עובדים או "לצ'פר" יותר מדי את המנכ"ל (שיובא מחו"ל כדי לחלץ את החברה מהבור העמוק). בכלל, לחברת הכנסת יחימוביץ' יש הרבה הערות על הניהול של חברת התרופות - גם ברמת החלטות המיקרו.
יחימוביץ' טוענת שאלו לא החלטות כלכליות נחוצות, אלא שחיתות שנובעת מ"חזירות קפיטליסטית". היא רומזת שאין שום צורך במנכ"ל מוכשר במיוחד מדנמרק שצריך לקנות לו יגואר כדי שיעבוד דווקא בטבע, אלא כל אחד עם הערכים הנכונים יכול לעשות את זה. ואם ההנהלה תסרב להבין זאת, יש "לנקוט כלפיה ביד קשה". הלוואי שהייתי ממציא את הציטוט הזה.
אבל רגע. יש דרך ממש פשוטה ששלי יחימוביץ' יכולה לעשות בדיוק את זה. טבע היא חברה ציבורית הנסחרת בבורסה, ולכן אם יחימוביץ', ההסתדרות והשותפים לעמדתם יקנו מספיק מניות, הם יוכלו לקבוע בדיוק האם וכמה יפוטרו עובדים, האם מנכ"ל בעל שם עולמי צריך יגואר או יונדאי גטס, וכל שאר המיקרומנג'מנט -שחברת הכנסת יחימוביץ' יודעת איך לעשות יותר טוב מכולם.
היופי בשיטה הזאת, הוא שאם היא צודקת וההתנהלות הנוכחית של הנהלת טבע היא לא אופטימלית, היא תוכל לעשות מזה מלא כסף. כסף שהיא כמובן תתרום במלואו לקופת המדינה, שהיא המנצלת היעילה ביותר של כספים הידועה לאדם.
אבל איכשהו, היא לא מוכנה לסכן את הכסף שלה בעניין. רק את שלנו. למה?
את ההצדקה המוסרית להתערבות הזאת מלכתחילה, היא רואה בהטבות המס האדירות שניתנו על ידי המדינה לטבע במסגרת החוק לעידוד השקעות הון, על חשבון מס חברות ומס דיבידנדים גבוה יותר לכל שאר החברות במשק. חוק שלא רק שהיא אינה מתנגדת לו - אלא אפילו הציעה בעבר להרחיבו לחברות נוספות.
אז נראה שלא יחימוביץ' ולא הממשלה יודעים לבחור "סוסים מנצחים" עבור המשק. אם יש שיעור אחד שניתן ללמוד מהפרשה הזאת, הוא שפוליטיקאים צריכים לנהל פחות מהמשק, ולא יותר.
■ הכותב הוא פעיל בתנועת "חופש לכולנו" וחוקר ב"תחרות - העמותה לחירות בתעסוקה"