עדי סופר תאני ואבי לן/ צילוםרוני שיצר ואיל יצהר
בית המשפט המחוזי בתל-אביב פסק כי על פייסבוק להשיב על כנו את "סטטוסים מצייצים", עמוד פייסבוק שהיה הפופולרי ביותר בישראל טרם סגירתו הפתאומית על ידי פייסבוק. נזכיר בקצרה, כי עמוד "סטטוסים מצייצים" ליקט סטאטוסים ופוסטים מעניינים מרחבי הרשת החברתית והאינטרנט, וריכז אותם בעמוד (תוך מתן קרדיט למפרסמים המקוריים). החשיפה של עמוד "סטטוסים מצייצים" הייתה כה גבוהה, שהיא השתוותה לזו של מהדורת החדשות הנצפית בישראל.
חרף העובדה כי מפעילי העמוד הודו כי הם הפרו את תנאי השימוש של פייסבוק, בכך שהם פרסמו פוסטים בתשלום, בית המשפט קבע, תוך הישענות על דיני החוזים, כי עדיין היה על פייסבוק להתנהל בדרך שונה ופחות כוחנית מולם.
פסק הדין מעורר עניין רב, ולו רק בשל עצם היותה של פייסבוק צד להליך כזה בישראל, קל וחומר קבלת התביעה נגדה. לא לעיתים קרובות אנו נחשפים למלחמות דוד בגוליית, כאשר אנשים פרטיים יוצאים נגד ענקית בינלאומית. עם זאת, העניין הרב שיוצר פסק הדין עומד ביחס הפוך לתוכנו ולהיקפו. מדובר בפסק-דין קצר ביותר, אשר במסגרתו עשה בית המשפט שימוש בכלי משפטי לכאורה טריוויאלי.
המסר של בית המשפט בהיבט זה הוא, כי גם - ואולי בעיקר - ענקית כמו פייסבוק אינה יכולה להתנהל אל מול המשתמשים שלה כאוות רוחה.
בהקשר המקומי, משנקבע כי הדין הישראלי הוא זה שחל על מערכת היחסים בין הצדדים, ניתן לומר שלא רק משתמשי פייסבוק מתארחים אצלה באופן של הפעלת עמודים ברשת החברתית, אלא שגם פייסבוק "מתארחת" אצל משתמשיה (וליתר דיוק, בחברה שבה הם חיים, על מוסדותיה), והיא (פייסבוק) צריכה להביא בחשבון את הדין המקומי אשר מסדיר את היחסים ביניהם.
בהיבט זה, בית המשפט סימן לפייסבוק "גבולות גיזרה", אשר נגזרים מהם הכללים שלפיהם ייבחנו סכסוכים עתידיים בין פייסבוק לבין משתמשיה הישראליים. סביר להניח, כי כפועל יוצא מכך, פייסבוק תערוך מקצה שיפורים בתנאי השימוש שלה למשתמשים הישראלים, באופן שהם יהיו פחות גורפים ויעמדו בדרישות הדין הישראלי.
הביקורת שהוטחה בפייסבוק בפסק הדין מעלה כמה דברים חשובים בעולם הנשלט על ידי חברות טכנולוגיה ענקיות במבט רחב יותר: גם ענקיות בינלאומיות כאלה נוטות לעיתים לעשות שימוש ב"שיטת מצליח" ומנסחות התניות גורפות לטובתן, בהתעלם מהדין המקומי, עד שהן נקראות לסדר על ידי המערכת המשפטית המקומית. בעידן שבו יותר ויותר חברות ענק כאלה שולטות על תחומים הולכים וגדלים של חיינו, פסק הדין מהווה תזכורת לכך, כי גם חברות ענק אלה השולטות בכפר הגלובלי שבו אנו חיים, ייאלצו להביא בחשבון גם את הדין המקומי (ואת הקהילה המקומית) ולכלכל את צעדיהן בהתאם לכך.
כהשלמה לבחינת פסק הדין, יש לציין גם את מה שאינו מופיע בו, ואת המשמעות הגדולה של הנעדר ממנו. פסק-דין העוסק ביחסים בין פייסבוק לבין משתמשיה מעורר עניין רב בארץ ובעולם. יחד עם זאת, בית המשפט בחר לתת פתרון נקודתי לסכסוך שהובא בפניו, בלי לבחור ולקבוע כללים רחבים יותר ליחסים אלה.
בית המשפט בחר במודע שלא להיכנס לדיונים מורכבים יותר אשר ניתן היה לדון בהם, ושלא לערב שלל תחומי משפט אחרים אשר הועלו על ידי הצדדים, ואף על ידי בית המשפט עצמו (העלה את סוגיית חופש הביטוי המסחרי המוקנה לתובעים באמירת אגב). בהתאם לעקרון "תערו של אוקאם" (לבחור בכלל מנחה תוך הסבר פשוט), פתר בית המשפט את הסכסוך עם הפתרון הפשוט והמיידי.
בחירתו של בית המשפט ללכת בדרך זו מצביעה על אופן תפיסתו הצנוע של בית המשפט את תפקידו: מתן פתרון משפטי לסכסוך קונקרטי, ולא כתיבת דיסרטציות (חיבור מדעי מקיף) מורכבות תוך התיימרות להכוונת התנהגות כוללת של ענקית בינלאומית. בכך ניתן לראות חזרה מבורכת של בית המשפט אל תפקידו הקלאסי, דבר אשר כלל הבאים בשעריו ייצאו ממנו נשכרים.
■הכותב הוא שותף במחלקת הליטיגציה של משרד עוה"ד רון גזית, רוטנברג ושות'