התמונה הגדולה / איור: תמיר שפר
א. אנחנו בנקודת ההיפוך. יום חמישי ה-21 בדצמבר, שחל ממש היום, הוא כידוע היום הקצר ביותר בשנה, או הלילה הארוך ביותר, והיום הראשון של החורף, לפחות באופן רשמי. נראה שהחורף לא יגיע למסיבה של עצמו גם השנה. אני יודע שאני אמור להיות עצוב ומודאג בגלל הבצורת והנחלים שמתייבשים וכל זה, אבל מזג האוויר הנהדר קצת מפריע לי - זה לא מזג אוויר טוב לדאגה. לא נעים לי שנעים לי. נראה שהחורף הקיצי הזה מבלבל גם את הציפורים הנודדות - זה לא מזג אוויר לנדוד ממנו, זה מזג אוויר להישאר בו.
הכול הפוך, זה מאוד מבלבל. דיברתי עם חבר השבוע, זה היה על בג"ץ הגופות, אני חושב, או על הברדק במשטרה, או טבע, אולי בכלל על הצעירה שסטרה לחייל בנבי סאלח (כל סטירה צרבה בלחיי כאילו ספגתי אותה בעצמי) או על זה שאובמה עצר פעולות נגד החיזבאללה. יכול להיות שזה היה על זה שגנבו לי את הגלגל האחורי של האופניים. אופניים ישנים וחלודים עם גלגל אחורי מעוקם שכל הזמן מתחכך בשלד ומפיק צליל חיכוך חורק שהפך להיות פסקול הבקרים שלי. למה לגנוב משהו כל-כך חסר ערך כמו פסקול בוקר של מישהו אחר? "אני לא מאמין", אמרתי לחברי.
חצי שנייה של שתיקה אחר כך הבנו שנינו שצירוף המילים האהוב כל-כך איבד מערכו ותוקפו. למה בדיוק אתה לא מאמין, בנאדם? האם, בהתחשב בכל מה שקורה מסביב, ואחרי שבוע של דיבור על גופות, יש עוד משהו שלא תאמין לו? הכול קביל.
ערכנו ניסוי קטן: במקום לומר "אני לא מאמין" על דברים, אמרנו: "אני מאמין". במקום התרסה, השלמה. העניין הפך טורד מנוחה מהר מאוד, אז הפסקנו. בבקשה אל תנסו את זה בבית. כל עוד אפשר, עדיפה ההתרסה. הלילה הוא הלילה הארוך בשנה, אז אל תלכו בשתיקה אל הלילה הזה הטוב, כמו שאמר החבר דילן תומס - התריסו, התריסו נגד מות האור!
ב. נקודת ההיפוך שמתרחשת היום חוזרת פעמיים בשנה, בדצמבר וביוני, כשצירו המסתובב של כדור הארץ נוטה הכי רחוק וקרוב אל השמש, בהתאמה. בין שתי הנקודות האלה עובר רק קו ישר אחד, כמו ששר שלמה ארצי את מילותיו של יהודה עמיחי ז"ל. הקו הוא הזמן כמובן, שאני לא יודע עד כמה הוא ישר. אבל עזבו את הקו עכשיו - בואו נדבר על הנקודה. אנשים מאוד רוצים להעביר ולהבהיר ולהסביר את הנקודה שלהם כל הזמן, נכון? לכל אחד יש נקודה שאתה פשוט חייב להבין.
כשהייתי קטן אהבתי גיאומטריה. אף פעם לא הייתי מי יודע מה טוב בזה, המשיכה אל המופשט דפקה לי את החיים, אבל תמיד הילך עליי הקסם של הצורות, המבנים והאקסיומות. במיוחד אהבתי את הנקודה ואת האקסיומה הראשונה בנוגע לנקודה - זו הקובעת שיש לפחות שתי נקודות שונות. פשוט נפלא, האין זאת? שיעור טוב יותר בחיים לא קיבלתי מאז ולא אקבל עוד; לא יכולה להיות רק נקודה אחת, זה פשוט בלתי אפשרי, גם אם ההורים שלך והמורים שלך וכולם אומרים לך. את הנקודה הגיאומטרית אין צורך להגדיר או להוכיח את קיומה. היא מובנת מאליה. ובעיקר - היא הדבר הכי קטן שיש במרחב, "הדבר שאין קטן ממנו". אין לה ממדים; לא רוחב, לא אורך ולא עומק. אפס ממדים - זה מה שעובר לי בראש בכל פעם שמישהו מנסה להעביר לי נקודה.
אז אל תעבירו לי נקודה, כי אין דבר כזה נקודה. ואין שום רק קו ישר אחד שעובר בין שתי נקודות. השורות של עמיחי אלמותיות, אבל הגיאומטריה יפה לפעמים יותר מהשירה: הקו הישר לא עובר בין שתי נקודות כאילו היה רכבת היוצאת מ-A ל-B. בדיוק להיפך - הנקודות נמצאות על הקו הישר. הוא לא נמתח ביניהן, הן פשוט מונחות עליו יחד עם עוד טריליארד זיליון נקודות אחרות. אין שום עדיפות לנקודה אחת על נקודה אחרת. אז אם כבר אתם רוצים להעביר לי משהו, אל תעבירו לי סתם איזו נקודה רנדומלית - תעבירו לי את הקו.
ג. אבל רגע, שנייה, לפני הקו. אם אין נקודה, זה אומר שגם אין נקודת היפוך? ציר כדור הארץ נטה רחוק מאיתנו היום בשעה 18:28 בדיוק - אבל מה זה "בדיוק"? כל דקה היא קו אינסופי של טריליארד זיליון ננו חלקיקי זמן. אם יש נקודה בזמן, לימד הבודהא, או שהיא טרם הגיעה או שהיא כבר חלפה. אם ככה, שואל אותי הבודהא, מתי קורה מה שקורה? תמיד, אני עונה לו. הוא מחייך. ואולי באמת עדיף לחשוב שאין נקודת היפוך אחת אלא שהכול קורה תמיד - שאנחנו כל הזמן בנקודת היפוך - וכל נקודות ההיפוך מצטרפות לחיים שלמים של היפוך שאינו פוסק לרגע. כולנו על קו ההיפוך. זה דווקא נחמד לחשוב ככה.
נחזור לקו. אני מחפש אותו, כאמור, אבל לא רואה. נדמה כאילו כולנו לכודים בפרדוקס החץ של זנון קשישא, בוחנים רק את הנקודות. זה מטריף אותי במיוחד כשזה נוגע למשטרה. יש לי חברים שקוראים לחזק את המשטרה כדי שתעמוד מול נתניהו, אבל עם כל הפרשיות שמתרחשות במשטרה ומתגלות לאחרונה, אני כבר לא מבין - את המשטרה הזו אתם רוצים לחזק? ובכלל, ממתי אזרחים של מדינה דמוקרטית, ועוד כאלה הקוראים לעצמם שמאל, קוראים לחזק את המשטרה? בחיי שאני לא מבין את זה. אתם לא רואים את הקו?
כנ"ל בסוגיה של בג"ץ הגופות. אני הקטן, כאילו שזה משנה משהו, מתייצב מאחורי פסיקת בג"ץ. יש דברים שצריכים להיות מובנים מאליהם, אקסיומות. קו מוסרי שאתה לא חוצה, גם אם לאויב שלך מעולם לא היה אותו. אנחנו הרי יודעים מה קורה אם מביטים מספיק זמן אל התהום, נכון? היא מתחילה להביט עליך בחזרה. בעצם העיסוק הזה בגופות אתה יכול להרגיש את מבטה הקפוא והאפל של התהום לוטף אותך.
ד. במקרה של הממשלה הזו, התהום לא רק מביטה, מדי פעם היא גם שולחת יד ומנסה לתפוס. אני לא יודע אם חוק מיוחד להחזקת גופות יכול לעבור בכלל (ועוד בשנת השבעים למדינה, שזה לא קשור - אבל סמלי), אבל עצם העובדה שהם דנים בזה ברצינות ומכריזים על זה בנחרצות, מאיימת.
והקו ממשיך לנקודות הבאות. הנה, עונש המוות למחבלים שוב עולה על שולחן הדיונים - גם אם כפרובוקציה ותו לא של שר הביטחון, ששולף כבר שנים את אותם שני קלפים, לשווא. מוות ומוות ועוד מוות - כמה אפשר לדבר על זה, ועוד במין שמחה משונה וקודרת כזאת? אני מתגעגע, שככה יהיה לי טוב, לאמירה של נתניהו שהוא מתעסק בחיים עצמם. והרי זה כל מה שאנחנו צריכים לעשות, לא? לעסוק בחיים, לא במוות.
נחמתי היחידה, שתוך יום-יומיים נשכח גם מזה ונעבור למשהו שונה לגמרי. אולי בעצם כל זה כבר קרה.