היה, איך נגיד את זה, דרמטי. הפרשנים, כרגיל, היו חלוקים באיפיונו: ביטוי של נדיבות ואבירות מצד הבית הלבן? ביטוי של חולשה מצד ממשל שהפופולריות שלו הייתה נמוכה למדי כמעט מיומו הראשון?
יהיה האפיון אשר יהיה, לוח השנה היטיב עם המחווה. אמריקאים אוהבים גילויים של אהבת-בריות וסלחנות בפרוש החגים הנוצריים של סוף השנה. הנשיאה בחרה את יום חמישי האחרון לפני חג המולד. היא חרגה מהרגלה, והודיעה עליו בציוץ טוויטר. בחירת המדיום כשלעצמה הפכה לסלע מחלוקת, כאשר הימין הרפובליקאי, בייחוד הימין, ביקר בחריפות את "הוזלת הנשיאות" באמצעות מסר של 140 תווים (אומרים שטוויטר שקל הכפלה ל-280, אבל ויתר לנוכח ירידת חשיבותו של טוויטר בזירה הפוליטית; כמעט שום פוליטיקאי אינו משתמש בו, חוץ מראש ממשלת הודו נרנדרה מודי, צייצן כפייתי).
"החלטתי לחון את דונלד טראמפ ואת ילדיו וכן את חתנו ג'ארד קושנר", כתבה הנשיאה הילרי קלינטון. "איננו רוצים נקמנות וטינה. הבה נתלכד כאומה".
כך הגיעה אל קצה הפתאומי חקירת החשדות נגד המועמד הרפובליקאי המובס לנשיאות בבחירות של 2016. מן האגף הימני של המפה הפוליטית בקעה אנחת רווחה. מן האגף השמאלי בקעה זעקה מרה. נמצאו כמובן השוואות לחנינה שהעניק הנשיא ג'רלד פורד לקודמו ריצ'רד ניקסון ב-1974. החנינה ההיא כנראה סללה את הדרך לתבוסת פורד בבחירות של 1976. אבל ההשוואה מפוקפקת, חטאי טראמפ כשלג ילבינו לעומת אלה של ניקסון. הבה נניח שטראמפ קיבל קצת סיוע רוסי במניפולציה של המדיה החברתית ובגניבת הדואר האלקטרוני של המפלגה הדמוקרטית. נו, אז מה. העם האמריקאי הפגין בגרות ניכרת, התעלם מהסחות הדעת והנחיל לטראמפ את אחת התבוסות האיומות ביותר בהיסטוריה של הנשיאות. הוא קיבל רק 41% מן הקולות, וניצח רק בשבע מדינות מתוך 50.
ההתנערות הכללית מטראמפ השפיעה גם על הבחירות לקונגרס. הרפובליקאים הפסידו את הסנאט, אם כי הצליחו לשמור על רוב קטן בבית הנבחרים. בסנאט דרך בן-לילה כוכבו של סנאטור חדש, צעיר, נאה ושנון ממדינת מיזורי, במערב התיכון של ארצות-הברית. שמו ג'ייסון קאנדר, הוא בן 36. הוא ניהל מסע בחירות רב השראה ונוטף כריזמה, שפסגתו המפורסמת ביותר הייתה פירוק בעיניים עצומות של רובה אם-16. יודעי דבר חושבים שקאנדר יהיה הברק-אובמה של הבחירות הבאות לנשיאות. הוא יודע איך לדבר אל המעמד הבינוני הלבן המנוכר במערב התיכון. חוץ מזה, הוא עשוי להיות הנשיא היהודי הראשון, בין השאר מפני שהוא אומנם יהודי.
צריך להודות שהרוח מיהרה לצאת ממפרשי קלינטון. היא לא עמדה בדיבורה (המאולץ מלכתחילה) להסתלק מהסכם הסחר הרב-צדדי של האוקיאנוס השקט, שיילד ברק אובמה. תחת לחץ כבד מצד השמאל במפלגתה, היא הבטיחה במהלך מערכת הבחירות שלא להמשיך את תהליך האשרור של ההסכם. אבל חודשיים לאחר השבעתה היא נשאה נאום באוזני קהל עוין וצונן של פעילי איגודים מקצועיים, והודיעה שאין מנוס מסחר חופשי. היא גם הטעימה את הצורך בהסכם הזה, כדי לבלום את השפעת סין.
הן טראמפ והן ברני סאנדרס, הסוציאליסט המוצהר שהתמודד נגדה במקדימות של מפלגתה לנשיאות, גינו את קלינטון. מאז, לא פסקו הרינונים על פילוג המפלגה הדמוקרטית, ועל כינון מפלגה שלישית, שתתמודד בבחירות לנשיאות של 2020. פילוג כזה ימסור כמובן את הבית הלבן לידי הרפובליקאים.
מן היום הראשון של כהונתה, הנשיאה קלינטון אימצה מדיניות חוץ אקטיבית וניצית בייחוד בשתי זירות: מזרח אסיה ומזרח אירופה. במזרח אסיה, המאמץ ללכד את השורות נגד סין הניב תוצאות מעורבות. נשיאים חדשים בפיליפינים ובדרום קוריאה החליטו לרופף את הקשרים עם ארצות-הברית. אבל יפן, וייטנאם, אינדונזיה ומלזיה מדברות על ברית צבאית פורמלית, שוות-ערך של נאט"ו, כדי לבלום את סין. מלחמה קרה לכל דבר מתפתחת והולכת במזרח אסיה, והחשש מעימות צבאי כלשהו גבר מאוד. תוצאה אחת היא סירוב חד משמעי של סין לרסן את צפון קוריאה, אם כי פיונגיאנג מבטיחה להתנהג יפה אם הממשל החדש בסיאול אומנם יורה לחיל המצב האמריקאי לצאת.
זירת הפעילות השנייה היא לאורך מה שכבר התחילו לכנות בעודף דרמטיות, "החזית המזרחית", זאת אומרת, הגבול הרוסי הארוך עם אוקראינה והארצות הבלטיות. המתח גאה במזרח כאשר הנשיאה קלינטון ביקרה בקייב ובריגה באמצע הקיץ. היא נשאה נאום תקיף במליאת הראדה, הפרלמנט של אוקראינה, שבו הבטיחה לספק "נשק הגנתי" לאוקראינים. הרוסים הפריחו רמזים כי "ביום שבו ידרוך היועץ הצבאי האמריקאי הראשון על אדמת אוקראינה", ההתערבות הרוסית תתפשט, ותכלול את דרום אוקראינה, "שהייתה רוסית מאז ומעולם", בלשון הנשיא פוטין.
הרוסים גם נעשו פעילים מאוד בסוריה, בשיתוף פעולה עם איראן. משקיפים מאמינים שזה לא היה קורה אלמלא עלתה קלינטון לשלטון, ו"חשפה את ציפורניה", בלשונו של פרשן סקסיסטי בערוץ הראשון של הטלוויזיה הרוסית.
גם ארצות-הברית הגביהה פרופיל בסוריה, בשיתוף פעולה הדוק עם טורקיה. ההפיכה הצבאית נגד משטרו הניאו-אסלאמיסטי של טאייפ ארדואן, ביולי 2016, שינתה את יחסי-הכוחות במזרח התיכון. אף כי הצבא הטורקי היה לפנים מקור ההשראה העיקרי של המדיניות האנטי-כורדית, הצורך שלו בתמיכה מסיבית מארצות-הברית וממערב אירופה הביא אותו לשיתוף פעולה גובר עם הכורדים בעיראק ובסוריה.
הגנרלים הטורקיים קיבלו מיד את תוצאות משאל העם על עצמאות כורדיסטן, באוקטובר השנה, מפני שהם מניחים כי מדינה כורדית קטנה ומוקפת אויבים תהיה בעלת ברית קרובה וצייתנית. טורקיה מתכוונת אפוא להכיר בעצמאות כורדיסטן, כאשר תוכרז במהלך החורף. הסבירות של התפרקות עיראק לגורמיה העדתיים והכיתתיים היא עכשיו גבוהה מאוד. אין זה מן הנמנע שבמלאות מאה שנה לחלוקת המזרח התיכון בין בריטניה לצרפת, עיראק וסוריה בתור שכאלה ייעלמו מן המפה.
ההפיכה בטורקיה שמה קץ למשבר הארוך ביחסי טורקיה עם ישראל, שהתחיל ב-2009. בקיץ ביקר שר החוץ הטורקי בישראל, ובסתיו נועד ראש הממשלה בניו-יורק עם ראש ממשלת טורקיה. הגנרלים אגב החזירו את טורקיה אל פורמט פרלמנטרי, לאחר הניסיון הנשיאותי קצר-הימים של ארדואן. כצפוי, בבחירות הכלליות הראשונות לאחר ההפיכה, באמצע השנה, ידן של המפלגות המתונות הייתה על העליונה, בייחוד מפני ש"מפלגת הצדק והפיתוח" של ארדואן פוזרה לכל רוח, ורוב מנהיגיה ופעיליה הושלכו לבתי כלא ולמחנות מעצר.
הדיכוי המסיבי בטורקיה מעורר ביקורת קשה במערב אירופה, ומעלה על שרטון אולי-סופי את המשא ומתן על הצטרפות טורקיה לאירופה. "ארץ המתנדנדת בין משטרים צבאיים לעריצויות דתיות אינה שייכת לאירופה מצד תרבותה הפוליטית", הכריז ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון.
קרנו של קמרון עלתה מאוד באירופה מאז ניצח במשאל העם על עתיד החברות הבריטית באיחוד האירופי. אומנם הפרש ניצחונו לא היה גדול, רק 4%, אבל הכול הסכימו שהוא הפגין "תבונה טקטית מזהירה" (בלשונו של ז*אן-קלוד יונקר, נשיא הנציבות של האיחוד). הוא כמעט ללא ספק הציל את בריטניה מהתפוררות, מפני שסקוטלנד הייתה ממהרת לפרוש אילו האנגלים הצביעו לטובת פרישה מאירופה (מה שקראו אז למרבה הקוריוז "ברקזיט", או משהו כזה).
סביר מאוד, שניצחון הפרו-אירופים בבריטניה מנע תוהו ובוהו באירופה. לא ברור כלל אם האיחוד האירופי היה מחזיק מעמד. אומנם קשה להוכיח תרחישים היפך-עובדתיים, אבל ייתכן מאוד שאילו הצליחה ההתקוממות האלקטורלית בבריטניה נגד "האליטות", צונאמי אנטי-אירופי היה מעלה פופוליסטים ימניים לשלטון תחילה בהולנד, אחר כך בצרפת ולבסוף בגרמניה. בכל השלוש היו בחירות במהלך השנה, ובכל השלוש הימין הקיצוני הובס.
מה עמוקה הייתה אנחת הרווחה בספטמבר, כאשר הבוחר הגרמני השאיר את הימין הלאומני, האנטי-אירופי ושונא המהגרים, מחוץ לפרלמנט. נקל לשער מה היה קורה אילו התממשו כמה מן התרחישים מזרי-האימים ביותר, שחזו אולי מאה מושבי בונדסטג ל"אלטרנטיבה לגרמניה" (AfD). ספק אם הייתה יכולה לקום ממשלת רוב, ועידן חדש של חוסר יציבות היה נפתח בדמוקרטיה האירופית החשובה ביותר.
בפועל, אנגלה מרקל נחלה ניצחון מוחץ, וכוננה קואליציה עם השותפה המסורתית שלה, המפלגה הליברלית הקטנה. אומנם זוהרה של הקנצלרית הועם, אבל עדיין לא ישווה לה איש בפוליטיקה הגרמנית. יש אומרים שהיא תתמודד פעם נוספת ב-2021, ותנסה לשבור את שיאו של אוטו פון ביסמרק מן המאה ה-19 (הוא כיהן 19 שנה רצופות כקנצלר גרמניה המאוחדת).
יחסיה הקרובים של מרקל עם הנשיאה קלינטון מתוארים לעיתים קרובות כ"מלט המלכד את המערב". הן הינן "הזוג המושלם ביותר", לפי פרשן אחד, "המבינות זו את זו אינטואיטיבית". בזכותן, המערב הצליח להציג חזית מאוחדת מול רוסיה של פוטין. לא עלו יפה ניסיונות פוטין לתקוע טריז ביניהן. מי יודע מה היה קורה אילו נבחר טראמפ לנשיא, והופך את הדמגוגיה האנטי-אירופית והאנטי-גרמנית שלו לדוקטרינה של מדיניות חוץ. פוטין אולי מצטער שלא התערב יותר במהלך הפוליטיקה האמריקאית.
לא ברור אם גם בנימין נתניהו שואל את עצמו מה-היה-קורה-אילו. אולי שלדון אדלסון היה צריך להתאמץ קצת יותר. אולי נתניהו היה צריך לדבר על לבם של ידידים רפובליקאים שסירבו לתמוך ב"עבריין הזה" (בלשונו של מיט רומני, המועמד הקודם של המפלגה לנשיאות, שאולי יחזור וינסה את כוחו בעוד שלוש שנים).
כך או כך, נתניהו-כמו-נתניהו, שינה כיוון במהירות, ואימץ את קלינטון אל לבו. "הגיע הזמן לשבור את תקרת הזכוכית", הוא הכריז, וקרא לכל המפלגות למנות נשים לעמדות הנהגה. הוא התחיל לצטט פעם אחר פעם מספריה של קלינטון, הזמין אותה לבקר בארץ (לפי שעה, רק בעלה ובתה הגיעו; בארצות-הברית יש ביקורת מובנת על "עודף פעילות משפחתית בבית הלבן"). הוא גם חזר והתחייב חגיגית, בנאום בעצרת הכללית של האו"ם, לכונן מדינה פלסטינית "בגבולות הגונים ובטוחים". הוא תיאר "מיותרת ופרובוקטיבית" הצעה לקרוא לארצות-הברית להעביר את שגרירותה לירושלים.
הקיפאון במלחמת האזרחים בסוריה שיבש במידת מה את תוכניותיה האסטרטגיות של איראן, אבל היא נמצאה מחוזקת על-ידי סף ההתמוטטות של המשטר בערב הסעודית. ביוני השנה ניסה המלך סלמן לשנות את נוסחת הירושה בממלכה, ולהפוך אותה מאופקית לאנכית. במקום שיירש אותו אחיינו, מוחמד בן נאיף, הוא רצה להפוך את בנו מוחמד לנסיך הכתר. לפי שמועות שלא התאשרו, סלמן ובנו תכננו הפיכת חצר נגד המשפחה המלכותית המורחבת. הם התכוונו להעביר שורה של נסיכים רבי השפעה מכהונותיהם, כמו למשל הנסיך עבדאללה, מפקד המשמר הלאומי. כביכול, הם התכוונו גם לעצור את עשירי הממלכה, להפקיע את עושרם, ולהיפטר מהם כדרך שפוטין נפטר מן השאפתנים שבאוליגרכים הרוסיים בשנים הראשונות של שלטונו.
ההפיכה נכשלה. הנה כי כן, לפחות הפיכה אחת במזרח התיכון הייתה צריכה להיכשל, בהתחשב בהצלחותיהן של ההפיכות במצרים ובטורקיה. סלמן הוא עדיין המלך, אבל רק נומינלית. בנו מוחמד יושב במעצר בית באחד מארמונותיו. השליט בפועל של הממלכה הוא מותעיב בן עבדאללה, ראש המשמר הלאומי. אבל התסיסה במשפחת המלוכה הגיעה לממדים כאלה, שלא תמיד ברור ידו של מי מכוונת את המדיניות, בין שזה בענייני נפט (הסעודים נכנסו ויצאו, יצאו ונכנסו אל הסדרי אופ"ק לייצב את מחירי הנפט; הם לא התייצבו), בין שזה בענייני תימן (מותעיב הפסיק את ההפצצות האוויריות המסיביות, שהתחיל אחיינו מוחמד בן סלמן), ובין שזה שיתוף הפעולה נגד איראן (מותעיב הקפיא את "היחסים האסטרטגיים" עם ישראל). יחסי ערב הסעודית עם נסיכות קטר השתפרו פלאים מאז נפל משטר סלמן.
שאלת עתידה של ערב הסעודית מעיבה עכשיו על המזרח התיכון.
עסקנו כאן הרבה בפוליטיקה של השנה היוצאת, ולא נגענו כלל בשאלות הנוגעות לעתיד כדור הארץ. ההתפתחות המעודדת ביותר של השנה הייתה ועידת פריז השנייה על התגייסות להצלת האקלים מהשפעות הפחמנים. על אף ההצטננות הכללית ביחסי ארצות-הברית עם סין, הנשיאה קלינטון והנשיא שי ג'ינפינג לחצו ידיים בפריז בחודש אוקטובר, והתחייבו חגיגית להוסיף ולהוציא אל הפועל את ההסכמות הוולונטריות, שנכנסו לתוקפן באפריל 2016.
הביקורת על קלינטון מצד הימין השמרני בארצות-הברית הייתה צפויה, אבל הסקרים מראים שרוב גדול של האמריקאים תומכים ביוזמה הרב-לאומית לטובת האקלים. במוקדם או במאוחר, המפלגה הרפובליקאית תצטרך לוותר על רפלקס פיקת הברך שלה, למגינת לבם של הדונלד-טראמפיסטים. עולם התאגידים האמריקאי, כולל ענקי האנרגיה הפחמנית, התייצבו לצד ממשל קלינטון. סמלי היה המעמד שבו המנכ"ל רב הכוח של אקסון-מוביל, רקס טילרסון, עלה אל במת הנואמים בוועידת פריז, לחץ את ידי קלינטון ושי, והכריז, כי "דיבורים על התכחשות להסכמי פריז הם מופרכים ומוטרפים. אין חלופה להסכמים האלה, ואין דרך חזרה". הנאום הזה עורר שמועות, שטילרסון יוזמן להצטרף אל הקבינט של קלינטון, אולי בתפקיד שר המסחר.
השנה היוצאת הייתה במידה רבה שנת האישה. לא זו בלבד שאישה מכהנת סוף-סוף בנשיאות, אלא שנשים משמשות בכהונות המיניסטריאליות הבכירות ביותר, ואישה התמנתה השנה למושב פנוי בבית המשפט העליון. בפעם הראשונה זה שנים יש עכשיו רוב ליברלי בבית המשפט הזה, עם תוצאות דרמטיות לעתיד. מעט מאוד עניינים גורמים חריקת שיניים גדולה יותר בימין. "לעזאזל הדונלד טראמפ ההוא, בגללו יש לנו עליון שמאלני", אמר הסנטור ג'ף סשנס מאלבמה, שפלרטט זמן-מה עם טראמפ בזמן מסע הבחירות, אבל התנער ממנו לאחר שהתפרסם סרט ההקלטה המפורסם, שבו התפאר טראמפ בהצלחתו לאנוס נשים.
בהתקרב השנה החדשה באה השעה לנחש מי יזכו באוסקר. בשנה היוצאת, הסרט "לה לה לנד" קצר את התהילה. עודף הפרסים לסרט הזה עורר אחר כך תיאוריית קונספירציה משעשעת למדי. כביכול, הזוכה האמיתי באוסקר היה הסרט "אור ירח", אבל המעטפות התחלפו, ופיי דאנאוויי קראה את שם הסרט הלא-נכון. מצחיק מאוד.
בערוב 2017, עיתון אחד בארץ רחוקה ניסה להתחכם, והטיל על משתתפיו לכתוב תרחישים של היסטוריה חלופית לשנה היוצאת. מצאנו שם את כל הקלישאות החבוטות החזויות: טראמפ נבחר לנשיא ארצות-הברית, מסתלק מיד מהסכמי הסחר של האוקיאנוס השקט, פורש מהסכמי האקלים, רב עם האירופים, מקלל את הגרמנים, טורק טלפון לאוסטרלים, מתחבק עם המלך סלמן ועם בנו בערב הסעודית, מכיר בירושלים, מאיים להרוס את צפון קוריאה.
נו, באמת. מופרכת עד גיחוך היא ההנחה שטראמפ היה מסוגל לאסוף די קולות אלקטורליים כדי לנצח. אין טעם לטעון שהמהלך ההיסטורי הוא תמיד מחויב המציאות. כשלעצמנו, אנחנו אוהבים תרחישים היפך-עובדתיים. אבל אין בהם טעם כאשר הם מייצגים סטייה גמורה מן השכל הישר.
ב-2017 הלא-הפוכה, דונלד טראמפ הושבע לנשיא, והשימוש הפוליטי הגואה בטוויטר הניע את ענק הציוצים להכפיל את מכסת התווים ל-280. ג'ייסון קאנדר, "הנשיא היהודי הראשון של ארצות-הברית", אולי יהיה יום אחד נשיא, אבל יהיה עליו לחכות עוד קצת: הוא נוצח בהפרש קטן בבחירות לסנאט במדינת מיזורי. הגל של טראמפ הטביע אותו.
חקירת החשדות על שיתוף פעולה בין מטה הבחירות של טראמפ לבין הביון הרוסי עמדה בעיצומה בערוב 2017. טראמפ פרש מהסכם הסחר של האוקיאנוס השקט, והחזית לבלימת סין התמוטטה פחות או יותר. סין אפילו עזרה טיפה לבלימת צפון קוריאה. רק לקראת סוף השנה, ארצות-הברית התחילה לגלות עניין כלשהו בחיזוק הגנתה של אוקראינה, אולי במידה שתגדיל את המתח ביחסי רוסיה עם המערב. פוטין לא היה זקוק לתירוץ אוקראינה כדי להתערב מסיבית במלחמת האזרחים של סוריה. התהווה שם ציר רוסי-איראני, בהשתתפות כלשהי של טורקיה.
נשיא טורקיה ארדואן חי וקיים, הדיכוי המסיבי היחיד בטורקיה הוא זה שהוא מפעיל נגד יריביו הפוליטיים, אמיתיים ומדומים. ארדואן התייצב במלוא התוקף נגד עצמאות כורדיסטן, וההימור הכורדי התמוטט באופן פתטי. דייוויד קמרון פרש מן הפוליטיקה, לאחר שהובס במשאל העם על הישארות באירופה. על אף התבוסה, סקוטלנד לא מיהרה להסתלק מן הממלכה המאוחדת.
הימין הקיצוני באירופה אומנם התחזק, אבל לא במידה שהצליח להגיע לשלטון באיזושהי ארץ. התחזקותו הייתה הדרמטית ביותר בגרמניה: יש לו 92 מושבים בבונדסטג החדש, ואנגלה מרקל מתקשה מאוד להרכיב ממשלה. היא כבר לא תשבור את שיאו של ביסמרק. הפיכת המלך סלמן ובנו מוחמד בערב הסעודית דווקא הצליחה, נסיכים יריבים סולקו, ואוליגרכים הושלכו למעצר, או נסחטו כדי לצאת ממנו. "היחסים האסטרטגיים" עם ישראל משגשגים.
טראמפ כמובן פרש מכל הסכמי האקלים, ורקס טילרסון לא מחה. אדרבא, הוא נעשה מזכיר המדינה. על המושב הפנוי בבית המשפט העליון הושיב הנשיא טראמפ שופט אולטרה-ימני, הרוב הרפובליקאי אישר אותו, והשמאל בארצות-הברית הוא החורק שיניים עד כאב, מפני שרישומו של המינוי יורגש עוד שנים רבות מאוד.
הסרט "לה לה לנד" לא זכה באוסקר, אף כי פיי דאנאוויי הכריזה בטעות על ניצחונו.
עיתון בארץ רחוקה דווקא הזמין את כותביו לנחש עתיד חלופי, והם עשו כן בדרגה יוצאת דופן של כישרון ושל הומור ומבלי להשתמש בסמי הזיה אלא במקצת ולעיתים לא מזומנות.
שנה טובה, או ההיפך.
