בנימין נתניהו בצוללת / צילום אבי אוחיון לעמ
חוק ההמלצות, שעבר היום בכנסת, הוא חוק גרוע שנולד בכנסת הנוכחית בחטא וממניעים גרועים, ואם הוא ייאכף, הוא עלול לפגוע בזכות הציבור הישראלי לקבל מידע חשוב אודות חקירות של נבחרי ציבור. מידע שהציבור והתקשורת במדינה דמוקרטית צריכים לקבל כדי שיוכלו לבקר ולבחון את התנהלות נבחרי הציבור, כמו גם את פעולות המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה.
ולמרות הכול, הסערה סביב החוק היא מוגזמת, ולציבור הישראלי יש כמה סיבות להיות אופטימי ולא לפחד כל-כך מחוק ההמלצות כפי שעבר היום.
ראשית, אחת הבעיות המרכזיות בהצעת חוק ההמלצות במקור הייתה שהוא נועד להיות חוק פרסונלי שיגן על ראש הממשלה בנימין נתניהו. מרגע שהצעת החוק שונתה כך שהחוק לא יחול על חקירות מתנהלות - כלומר לא יחול על חקירת נתניהו וגם לא על חקירות דוד ביטן ואריה דרעי - הבעיה הזאת הוסרה.
הסערה סביב החוק בנוסחו הנוכחי מוגזמת גם בגלל שיהיה קשה לאכוף אותו. בדומה למה שקורה היום עם צווי איסור פרסום שמתקשים למנוע דליפה של מידע לציבור בעיקר באמצעות רשת האינטרנט, ניתן להניח כי בתום חקירות מתוקשרות תמצא המשטרה גם בעתיד את הדרך להעביר לתקשורת את המסר הרצוי לה בדבר תוצאות החקירה ומסקנותיה.
הסכנה שהציבור לא יקבל מידע על ממצאים מחקירות חשובות היא נמוכה מסיבה נוספת: לפי החוק, היועץ המשפטי לממשלה רשאי לבקש מהמשטרה את מסקנותיה במקרים שבהם הדבר דרוש בעיניו. היועמ"ש הנוכחי, אביחי מנדלבליט, צפוי לעשות שימוש בסמכות הזאת בחקירות של נבחרי ציבור. ודאי כאשר מדובר בנבחרי ציבור בכירים.
ובסוף, בחוק יש גם היגיון. אי-פרסום מסקנות המשטרה בתום חקירה נגד חשודים שאינם נבחרי ציבור ושלא כל-כך חשוב שהציבור יהיה חשוף להמלצות המשטרה בעניינם, יחזק את עיקרון חזקת החפות שלהם - עיקרון שחלה בו שחיקה משמעותית בשנים האחרונות.