עובדי טבע בכניסה למפעל באשדוד (צילום: רויטרס)
המשבר של חברת טבע , אחת החברות הישראליות החשובות בארץ ובעולם, יכול להירשם בהיסטוריה העסקית הישראלית כקו פרשת המים בשאלת היחס בין חברה (company) וחברה (society) ובשאלת האחריות המשפטית והציבורית של דירקטורים ונושאי משרה, מהשאלות החמות ביותר בדיני החברות בשנים האחרונות.
מקרה טבע מעורר שתי שאלות. האחת, שאלה של אחריות חברתית ומשפטית של הנהלת טבע בניהול המשבר הנוכחי ("רפואה דחופה"). השנייה, שאלה של אחריות חברתית ומשפטית של הנהלת טבע בהחלטות שהובילו למשבר הנוכחי ("רפואה מונעת"). אף ששאלות אלה נראות שונות זו מזו בתוכנן וביחס להנהלות אשר עסקו ועוסקות בהן, יש ביניהן חוט מקשר חזק הנוגע לאחריותה המשפטית והציבורית של החברה כלפי בעלי מניותיה, עובדיה, ספקיה, צרכניה, בעלי החוב שלה ולמעשה גם של הציבור כולו כמי שתלוי בבריאותו בפעילותה הן בימים טובים והן בימי סגריר.
במשבר הנוכחי והאקוטי, העובדים הם אלה שנאלצים לתת את חלקם בניסיון ההתייעלות וההצלה של טבע, אך הדיון הסוער כעת ביחס למקומם של העובדים בחברה הוא רק קצה הקרחון לשאלת עומק בדבר מעמדם של בעלי העניין השונים המעורבים בפעילותה של החברה.
נכון הדבר שהגישה הקלאסית שליוותה בעבר הרחוק את דיני החברות, התמקדה בצורה צרה בתוחלת הרווח של החברה ושל בעלי המניות, אך כיום גישה זו היא אנכרוניסטית, ודאי בתאגידים בעלי חשיבות סוציו-אקונומית כמו טבע, ואף שהדיסקט העסקי, הציבורי, האתי והמשפטי השתנה, דומה שהתהליך עדיין לא הוטמע דיו.
בהתאם, שאלת מפתח בנוגע למשבר הנוכחי - הן לצורך בחינת האחריות של הנוגעים בדבר והן לצורך מניעת מצבים דומים בעתיד - היא בחינת השיקולים בזמן אמת, עת הוחלט על העסקאות שבחלקן היו נועזות במיוחד, והאם אלה שיקללו באופן אינטגרטיבי את הסיכויים והסיכונים של כלל בעלי העניין - stakeholders, לא רק של בעלי המניות - stockholders.
לצורך בחינה זו לא ניתן להתעלם מהתפתחותה של מהפכה במשפט העסקי בשנים האחרונות. הן הפסיקה והן החקיקה כיום בישראל, מכירות כיום באופן מתגבר בחובות נושאי משרה של חברות גם כלפי העובדים, בעלי החוב ובעלי עניין נוספים. ביטוי חזק לכך נשמע בפסק דין שניתן בשנת 2009 על-ידי שופטת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת אילה פרוקצ'יה, שהטיל חובות על בעלי מניות בחברה לאחר שאלה לקחו הלוואות רבות שמינפו מאד את החברה וסיכנו בכך את נושיה.
פסק הדין, שניתן מעט אחרי משבר הסאב-פריים בארצות-הברית, קובע שניהול עסק בצורה כזו כיום מהווה "נכות עסקית" שאחריות משפטית בצדה, שכן "בעידן האחרון, מתאפיין התאגיד העסקי בדואליות, שהפן האחד שלה הוא - שיקולים עסקיים המודרכים על-ידי שיקולי יעילות ותועלת, והפן האחר הוא - קיום חובות הגינות ותם לב ביחסים עם קבוצות שונות עימן בא התאגיד במגע במסגרת פעילותו העסקית".
גישה זו צועדת בתלם שחרש נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר בפסק דין שניתן 30 שנים קודם לכן, והיא מתיישבת גם עם המגמה המתחזקת בפסיקה של בית הדין הארצי לעבודה ובית המשפט העליון שמדגישה את מעמדם של העובדים כמתקשר מרכזי של החברה בעל מעמד מעין קנייני.
גישה דומה נשמעת בחוק החברות האנגלי ומשתמעת גם מדיני החברות בארה"ב בה קיימים, במרבית המדינות, "חוקי קהלים", לפיהם על דירקטוריונים השוקלים הצעות השתלטות (עסקאות שאפיינו עסקאות רבות שחברת טבע הייתה מעורבת בהן בשנים האחרונות) לשקלל את האינטרסים של כל אלה הקשורים לחברה, כולל העובדים והלקוחות. חוקים אלה אמנם חלים בעיקר על דירקטוריונים של חברות נרכשות ולא רוכשות, אך נראה שיש טעם להחילם בצורה סימטרית גם על שיקוליהם של דירקטוריונים של חברות רוכשות.
נראה, על כן, שמה שבעבר נתפס כמחויבות אתית של דירקטוריונים ונושאי משרה בחברות עסקיות, נטוע כיום היטב גם במסגרת המשפט וככל שיגיעו שאלות אלה לפתחו של בית המשפט, נראה שפרשת טבע תוכל להתברר כמי שתרמה תרומה משמעותית לחידוד המסר הראוי בדבר הטבע של דיני החברות כיום בישראל.
■ הכותב הוא ד"ר בבית הספר למשפטים, המרכז הבינתחומי בהרצליה.