צילום: רויטרס Thierry Gouegnon
השנה היוצאת עמדה בסימן המשך ההתרחקות מערכי הדמוקרטיה הליברלית בכל העולם. זו הייתה שנה טובה למנהיגים חזקים, שוחרי משטר סמכותני. הם מוכנים אמנם לחזור ולהעמיד את עצמם לבחירה, אבל רק לאחר שרוקנו את רוב החמצן בזירה הפוליטית.
ראינו את המהלך הזה בטורקיה, עם התפשטות הדיכוי הפוליטי וריכוז הסמכויות בידי הנשיא טאייפ ארדואן, אשר סיים את השנה בהכרזה שבלעדיו הרפובליקה תתמוטט; בפולין, שהתקרבה לסיים את עצמאות בתי המשפט, וזכתה בגינוי מן האיחוד האירופי (שבו היא חברה) על התכחשות לערכי הדמוקרטיה;
בפיליפינים, נשיא פופולרי מאוד מוסיף להרוס באופן שיטתי את שלטון החוק; בוונצואלה עתירת הנפט והגז, משטר שמאלי רדיקלי משסה את הצבא ואת המשטרה במפגיני האופוזיציה, ומעקר את בית המשפט העליון ואת הפרלמנט.
ברוסיה, הנשיא פוטין, שיציין בחודש מארס את השנה ה-18 לשלטונו, עומד על זכותו לבחור את מנהיגי האופוזיציה, והוא אוסר על יריבו העיקרי להתמודד נגדו.
אבל אין עוד כיבשת אפריקה ברשימת ייסורי הדמוקרטיה ב-2017: בחירות דרמטיות בקניה, שבית המשפט העליון ביטל, וציווה על עריכתן מחדש; הפגנות חוזרות ונשנות נגד השושלת המשפחתית המושלת בטוגו, במערב אפריקה, זה חצי מאה; טריק של הפרלמנט האוגנדי, שנועד להאריך בשש שנים נוספות את שלטונו בן 35 השנה של נשיא זקן; מאבק נמשך של האופוזיציה בקונגו הענקית והמיוסרת, כדי להכריח את הנשיא לפרוש, לאחר שהמנדט שלו פקע; התערבות צבאית נגד רודן בן 93 בזימבבואה, שנדחק לבסוף מן השלטון, מקץ 37 שנה; ולבסוף, בשבוע האחרון של השנה, הבחירות בליבריה, שהעלו כוכב כדורגל בינלאומי לשעבר לשלטון.
הנסיגה מן הדמוקרטיה הליברלית באירופה מתרחשת ברובה בחלק המזרחי, שהשתחרר מעול הקומוניזם כמעט לפני 30 שנה. מדוע דווקא שם, ולא בצרפת, או באיטליה? אולי מפני שהדמוקרטיה מעולם לא היכתה שורשים. אולי הרגלים סמכותיים הוקנו מדור לדור, מפני שדמוקרטיה של ממש לא הייתה קיימת בפולין, או בהונגריה, או בבולגריה, או ברומניה גם לפני הקומוניזם.
ייסורי הדמוקרטיה באפריקה, לעומת זאת, הם תוצאה מובהקת של מלאכותיות הגבולות הקולוניאליים. מעצמות אירופה הקימו מושבות, ושרטטו להן גבולות, רק כדי לשרת את צורכיהן. איש לא חשב שהגבולות ההם ישמשו יום אחד מדינות ריבוניות. התוצאה: אוסף של קבוצות אתניות, שאולי היה מוטב להן אלמלא נכרכו יחד. עניין רגיל הוא באפריקה, שמפלגה פוליטית מזוהה עם קבוצה אתנית ("שבט").
מעניינת ביותר הייתה בשבוע שעבר ליבריה, בחוף המערבי של אפריקה. היא מתפארת בתואר הקצת נבוב "הרפובליקה הוותיקה ביותר באפריקה", והבחירות בה מבשרות את חילופי השלטון הדמוקרטיים הראשונים שם מאז ומעולם.
לדבר על העתיד
ליבריה היא "הוותיקה ביותר", מפני שהקימו אותה עבדים משוחררים מארה*ב באמצע המאה ה-19. בתור שכזאת היא מציינת קולוניאליזם ממין אחר: של שחורים על שחורים. ה"אמריקנו-ליברים" העניקו לעצמם מונופול מלא על השלטון עד לפני 50 שנה. רק אז ניתנה זכות בחירה לילידים האפריקאיים. גם מאז, צאצאי המייסדים האמריקאיים הם האליטה הכלכלית של ליבריה.
תרעומתם של הילידים פירנסה הפיכה ברוטלית ב-1980, שבמהלכה רב-סמל מרושע רצח במו ידיו את הנשיא, בפיג'מה, בחדר המיטות שלו. אחר כך הוא הוציא להורג 13 מחברי הקבינט על שפת הים. הוא עצמו נרצח באופן ברוטלי להחריד עשר שנים אחר כך. הוא עונה ואבריו נכרתו לעיני מצלמת וידיאו. רוצחו הוא כיום חבר הסנאט של ליבריה, ומציע "לדבר על העתיד, לא על העבר".
בשנות ה-90 של המאה שעברה השתוללה מלחמת אזרחים איומה בליבריה. רבע מיליון נהרגו בה, היא התפשטה על פני ארבע ארצות, ובין הזוועות הגדולות שלו היו הילדים החיילים, שנשלחו לשדה הקרב מסוממים, והצטוו לכרות את אבריהם של אזרחים חפים מפשע. מנהיגם, איש ששמו צ'ארלס טיילור, נבחר לנשיא ב-1997. סיסמת הבחירות מקפיאת הדם שלו הייתה, "הוא הרג את אבא, הוא הרג את אמא, אני אצביע בעדו". טיילור הועמד בסופו של דבר למשפט על פשעים נגד האנושות, והוא חבוש כיום בבית כלא בצפון אנגליה.
פנים צעירות ורעננות
ליבריה יצאה בקשיים גדולים מרבע מאה של רודנים ושל רוצחים. ב-2005 היו בה בחירות בחסות בינלאומית, וניצחה בהן כלכלנית ששמה אלן סרליף ג'ונסון, האשה הראשונה, ולפי שעה היחידה, אשר הנהיגה ארץ כלשהי באפריקה המודרנית.
באוטוביוגרפיה שלה היא מספרת על שיחה עם שגריר ארה"ב בליבריה ערב הבחירות של 2005.
"האינך סבורה שארצך זקוקה למנהיג בעל פנים צעירות ורעננות?" הקשה השגריר. "כה רבים מכם מעורבים בפוליטיקה זה עידן ועידנים. האינך סבורה שמוטב לכם לפרוש?".
ג'ונסון השיבה ביובש, "ובכן, השגריר, בני ארצנו כמובן יבחרו במי שהם רוצים. אבל בהתחשב בהיקף החורבן ובאתגרים שלפנינו, אינני בטוחה שאנחנו זקוקים לפנים רעננות, צעירות וחסרות ניסיון. אינני בטוחה בזה כלל וכלל".
הפנים "הצעירות והרעננות" היו שייכות לג'ורג' ווה (Weah), אז בן 39, האפריקאי היחיד שהוכרז "כדורגלן השנה של פיפ"א". בימי זוהרו, בשנים האחרונות של המאה ה-20, הוא שיחק בשורה של קבוצות אירופיות, ותואר "החלוץ המרכזי הטוב ביותר" של זמנו. אבל בעוד שסרליף ג'ונסון הייתה משכילה, עתירת גינונים, מנוסה ובעלת קשרים ענפים (היא עמדה בראש פעולות סיטיקורפ באפריקה ועבדה בבנק העולמי בוושינגטון), ווה בא מדלת העם, עם השכלה מוגבלת. זה היה סוד קסמו - וזה היה סוד דחייתו.
הוא חיכה 12 שנה, עד ניצחונו העצום בבחירות של השבוע שעבר, עם 60% ויותר של הקולות. סרליף ג'ונסון אמנם לא התמודדה, אבל מפלגתה הובסה. מעט מאוד ממשלות באפריקה מניחות לאופוזיציה לנצח, אם כי למערב אפריקה יש רקורד מכובד יחסית. השלטון התחלף בדרכי שלום בניגריה, בגאנה ובסנגל.
בני 15 ומטה
מבחנה של הדמוקרטיה האפריקאית אינו רק פלורליזם וציות לחוקות, חשובים כאשר יהיו. מבחנה הוא קודם כול בתוצאות. חצי הליברים חיים מתחת לקו העוני, וסובלים מתת תזונה. 42% מן הליברים הם בני 15 ומטה. ליבריה זקוקה באופן נואש למקומות עבודה. האם הכדורגלן המבריק יצליח יותר מקודמתו?
ג'ורג' ווה חב את בחירתו לתרבות הידוענים, שהנחילה שלטון והצלחה פוליטית בכל רחבי העולם לשחקני קולנוע מזדקנים ולאתלטים ושחקני כדור לשעבר. אבל, אמר אחד מיריביו בבחירות, "משכן הנשיא אינו אקדמיה לכדורגלנים".
החשש הוא שהנשיא ווה לא יידע מה לעשות בכוחו האקזקוטיבי. לרוע המזל, הוא בחר לו לסגנית נשיא את ג'ואל טיילור, אשתו לשעבר של צ'ארלס טיילור, הנשיא לשעבר, פושע המלחמה המורשע. היא הכריזה בלי ניד עפעף, שהיא "תחדש את סדר היום" של טיילור. הפושע מוכן לתת פקודות מתא כלאו בבריטניה.
לליבריה לא היה מזל ב-40 השנה האחרונות. גם לאחר שהסתיימה מלחמת האזרחים שלה, היא סבלה את פגיעתו האיומה של נגיף האבולה. הנגיף ביקר אצל עשירית האוכלוסייה. 5,000 בני אדם מתו. מערכת הבריאות נהרסה.
אכן, לליבריה מגיע קצת מזל.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny