שתיהן נכנסו לעסקים בגיל צעיר: נויבירט, 39, החלה לעבוד במשרד רואי החשבון של אביה בגיל 14, ואלפרוביץ', 34, הייתה עורכת הדין הצעירה ביותר בזמנו בארץ, כשקיבלה רישיון כבר בגיל 20. בזמן שצעירות אחרות בגילן השתחררו מהצבא וחיפשו את עצמן בטיפוס על הרים בדרום אמריקה, הן כבר היו עמוק בטיפוס אל פסגות הקריירה.
אלפרוביץ' גדלה בבית חרדי בקרית גת ובירושלים. היא החלה את הקריירה כעורכת דין בתאגיד הבריטי הענק HRG, ומשם קודמה לתפקיד היועצת המשפטית של החטיבה הישראלית. בהמשך עברה לקרן הגשמה של אבי כץ (יזם קופיקס), הקימה שם את המחלקה המשפטית, וניהלה חוזים, רכישות ומכרזים בהיקף של מאות מיליוני דולרים. את קרן הנדל"ן שלה הקימה ב-2016, יחד עם עוד ארבעה שותפים. הקרן משקיעה בנכסים מניבים בארץ ובעולם.
נויבירט, שגדלה בבית דתי בחיפה, עשתה את ההתמחות בראיית חשבון בפירמת לובושיץ קסירר ושות', ולא ויתרה גם על התמחות במשפטים במקביל לעבודתה בפירמת Deloitte. לפני חמש שנים וחצי גויסה ל-PwC Israel, כדי להקים את מחלקת המיסים העקיפים, אותה ניהלה ממש עד לאחרונה. "אחרי שכבר הייתי רואת חשבון פעילה הלכתי ללמוד עם אבא שלי משפטים, תואר שני במסלול מיוחד לרואי חשבון. זה איכשהו היה פיצוי על כך שהוא דחף אותי לראיית חשבון, ולא הלכתי ללמוד רפואה.
"כשלמדתי משפטים הייתי בהריון עם הבת הקטנה שלי, ואני זוכרת שבחדר לידה שלחתי מיילים, זה היה בבוקר והייתי חייבת לסגור כמה פינות, תוך כדי שאני מחוברת לעירוי עם צירים כל שלוש דקות. זה היה לקח לעתיד, שלימד אותי שמנהל טוב צריך לדעת לעשות את האיזונים הנכונים. את זה אני מבינה רק היום".
סביבה גברית. לצאת לקרב
מתי החלטתן לבחור במסלול ניהולי?
נויבירט: "החזון המקצועי של אנשים בעמדות ניהול מתחיל קודם כל בכך שיש לך מטרות ברורות להוביל שינויים בסביבה שבה את נמצאת. גדלתי במשפחה של רואי חשבון, ומאז שנכנסתי לעבוד במשרד של אבי בפעם הראשונה, בגיל 14, ידעתי שזה מה שאעשה. בהתחלה לא ידעתי לשים את האצבע בדיוק על מה שאני רוצה לעשות, אחר כך גיליתי שאני אוהבת את עולם המיסים".
אלפרוביץ': "ניהול זו דרך שנראתה לי ברורה מאליה עוד מגיל צעיר. משהו במבנה האישיות שלי דחף אותי כל הזמן ליזום וליצור, ותמיד ידעתי שאעשה משהו מנהיגותי".
שתיכן נמצאות בתחומים גבריים: האחת בעולם המיסים, והשנייה בעולם ההשקעות. מה הוביל אתכן לאזורים האלה?
נויבירט: "זה לא מובן מאליו להיות בין הנשים הבודדות שהקימו קרן השקעות בארץ. יש פה עוד דבר שמשותף לשתינו, והוא נובע מהמקום שבו גדלנו והדרך שבה חונכנו - האמונה שאין דבר כזה תקרת זכוכית. שתינו בעבודה קצת כמו שהידיות".
אלפרוביץ': "שוק ההון הוא עולם גברי למדי, כל העיסוק בכספים וקרנות מתנהל בקרבות גלדיאטורים ובקודים גבריים. אין ספק שבקרן שלנו אנחנו רוח מרעננת, אנחנו שותפות ומנהלות אחרת את העולם. אני מנהלת משא ומתן בדרך אחרת לחלוטין. יש פתיחות שונה, שיח אחר, אני לא יוצאת לקרב ומחפשת רק רווח. אנחנו באות לעשות עבודה אמיתית בלי כל ההצגות מסביב והמשחקים, בלי האנרגיות השליליות, אנחנו משקיעות את כל המאמץ בעשייה עצמה".
נויבירט: "אני פחות מסכימה איתך בעניין המגדרי. תמיד הרגשתי שהמקום שבו אני נמצאת מאוד טבעי לי. כשהגעתי להתמחות בראיית חשבון כבר הייתי במקום של ידע וניסיון, ולא חוויתי כל אפליה או קושי".
אלפרוביץ': "הנה עוד משהו שמחבר אותי אלייך. אמנם לא גדלתי בבית של עורכי דין, אבל התעסקו בו בעסקים, בנדל"ן. העובדה שקיבלתי את רישיון עריכת הדין בגיל מאוד צעיר, וניהלתי משאים ומתנים עם חברות גדולות, גרמה לכך שנזרקתי למים. את לא חושבת יותר מדי כשזה קורה לך, אלא שוחה מיד. אני נמצאת בעולם שהוא לא רק גברי, אלא גם לא-דתי ומחו"ל. בהתחלה אני קוריוז, זה משעשע משקיעים ולקוחות לראות דבר כזה ושואלים איך זה קורה".
ניהול. להרחיב גבולות
מה ייחשב ניהול טוב בעיניכן?
נויבירט: "מנהל טוב הוא מנהל שיש לו אופקים רחבים, הוא לומד דיסציפלינות רבות ועוסק בהן. אני לא מאמינה בקיבעון מחשבתי, אלא בגמישות - אני לא חושבת שדווקא מישהו שלומד רק ראיית חשבון הוא זה שיש לו את זה. אולי אפילו להיפך, ככל שאלמד יותר ואגע במישורים נוספים ונושאים אחרים, כך יכולותיי המקצועיות יהיו יותר משמעותיות".
אלפרוביץ': "ניהול נכון הוא קודם כל לחפש מה טוב בעובד, ולא לנסות שמה שטוב בי יהיה גם טוב אצלו. אני מנסה לאתר מה התחום החזק שלו, ולא מה עליו לשפר. המטרה היא להקנות ביטחון, ולמצוא את הנישה המתאימה לו ביותר בחברה, זה מכסה את החסרונות שקיימים בכולנו".
מנטורינג. מבחן המקפצה
איך אתן עוזרות לעובדים שלכן להתפתח?
נויבירט: "אני מאוד מקפידה על זה שמי שמקבל ממני משימה יהיה מבסוט ממנה והיא תקדם אותו, וזה לא תמיד פשוט. אני מתייעצת עם העובדים ושואלת אותם מה דעתם על המשימות, כי אני חושבת שהשיח הזה והדינמיקה ההדדית מאוד חשובים".
אלפרוביץ': "אצלי יש את 'מבחן המקפצה' - אני נוהגת לתת לעובדים משימות על פי כוחם. ולפי כוחם, זה אומר לא להיות באזור הנוחות, אלא לעבור לשלב אחר של היכולת, להיזרק למים ולראות מה יקרה".
נויבירט: "אצל רחלי זה מאתגר כפליים, גם מכיוון שמדובר בחברה החרדית".
אלפרוביץ': "נשים חרדיות יותר נשארות באזור הנוחות, רובן מורות או גננות, אם כי היום את רואה יותר נשים שפורצות את האזור הזה. בסמינר החרדי, למשל, הכניסו עכשיו לימודי תכנות, שזה לקחת צעד אחד קדימה את החברה. אבל מעט מאוד מעזות לצאת החוצה, ללכת לאוניברסיטה, ללמוד רפואה ועריכת דין. היום במפגש מחזור אני תמיד זו שעשתה את הדרך המעניינת, תמיד אהיה החריגה. יש לזה מחיר, כי לא מכירים את המונחים ולא מכירים את העולם.
"את צריכה לתמרן בין המשפחה שלך לחברים שלא מבינים את העולם שממנו את באה. אני תמיד אומרת לצעירות שרוצות להיכנס לעולם העבודה: אתן צריכות להחליט עד כמה אתן מוכנות לשלם מחירים אישיים, כדי שלא תתעצבנו אם יהיה מבחן אחרי חג, או אם תלדו ולא יוותרו לכן על הגשת עבודה".
פחדים. לפרק כמו פאזל
מה אסטרטגיית ההתמודדות שלכן בסיטואציות של קושי?
נויבירט: "אני מתבוננת על האתגר ומנהלת אותו, ולא נותנת לפחד או לחוסר ביטחון להשתלט עליי. אני עושה זום אאוט על האתגר או הפחד - לבחון אותו לא מנקודת המבט של 'אני מתמודדת עם זה עכשיו'".
אלפרוביץ': "אני פחות מסכימה עם ליאת. אצלי יש פחדים. כמה שיש תמיכה וניסיון שחספס אותי במהלך השנים, עדיין יש חששות, כי אנחנו לא צועדות באותו המקום, אלא עולות אתגר אחר אתגר. לפני כמה שנים הבנתי שהפחדים תמיד יהיו שם ברקע, ומה שאת צריכה ללמוד זה לא לתת להם לנהל אותך. אם את יודעת לפרק אותם כמו פאזל, לחתיכות קטנות - פיצחת את הסוד. להתעלם מהם או להאמין שהם ייעלמו יום אחד, זה לא יקרה".
איזו עצה הכי עבדה בשבילכן?
נויבירט: "מי שעיצבו את החיים שלי היו סבי וסבתי שהיו ניצולי שואה, וגידלו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. הם הטמיעו בי את הצורך להתמיד, ולא משנה אם קשה או אם נכשלים. אם תתמיד, בסוף תגיע למטרה, ובדרך כלל חזק יותר ומאושר יותר. היו הרבה פעמים במהלך הקריירה שלי שאמרו לי 'חבל על הזמן והמאמץ שלך, זה לא יקרה, את לא תצליחי לקבל את האישור או ההסדר שאת מעוניינת בו', ומעולם לא הרפיתי כשהאמנתי במשהו. המשכתי להתדיין, עד שבסוף הצלחתי לשכנע את הצד השני בצדקתי".
אלפרוביץ': "קיבלתי שתי עצות יקרות מפז. הראשונה, מאבי כץ, יזם ואיש חסד עם נשמה. הוא אמר לי: 'אני יודע מה היכולות שלי, אז הדבר הכי טוב שאני עושה זה להביא את האנשים הכי טובים שינהלו עבורי, ואני עושה את זה ממקום של ביטחון'. העצה השנייה שקיבלתי היא לזכור שדברים לא קורים לי, אלא קורים בשבילי. זו גישה לחיים וראייה אחרת. אם את חושבת שדברים קורים לך, את מתקרבנת, משהו בך אוטומטית נסגר. כשדברים קורים בשבילך, את מבינה שזה משהו שמעצים את החיים שלך, את עולה עם זה כיתה".
פנאי. שבת זה סטארט-אפ
ניסיון לברר עם השתיים מתי הן משקיעות בעצמן, מחלץ מנויבירט כי "אני רצה פעמיים בשבוע, רוקדת, מבלה עם הבנות שלי, שומעת מוזיקה ולא מוותרת על ספרים וחברים, גם אם יום שישי אצלי יהיה צפוף. ערבי שבת זה קודש קודשים, זה המקום שאני מתחברת לעצמי. אם לא היה לי את זה, לא הייתי יכולה לעשות את מה שאני עושה ביומיום".
אלפרוביץ': "אני לא הולכת לישון בלי לקרוא, תמיד יש לי ליד המיטה חמישה ספרים. כמובן שזמן עם ילדים זה משהו שאני מקפידה עליו, ובלי טלפונים, אחרת אין בזה טעם.
"חוץ מזה, שבת היא בעיניי סטארט-אפ, בלי קשר לדת. זה קשר למשפחה ולחברות, את אוכלת כמו שצריך. יש לי לא מעט חברים לא דתיים שעושים שבת חברתית, כלומר במובן החברתי, בלי עבודה. זה יום בשבוע שבו אתה מקדיש זמן למה שאתה באמת אוהב, אתה לא מכור לשום דבר".
לברוא את התפקיד הבא שלך
"תמיד ידעתי שיום אחד אקים את מה שאני מאמינה בו, שיהווה בשורה לשוק", מספרת אלפרוביץ'. "המיזוג בין הידיעה והרצון לבין המצוי היה אוסף דברים טובים שקרו עבורי (ולא 'לי'), וגרמו לי להבין שבדיוק כעת זה הזמן שלי. מעין תחושה שקיבלתי דחיפה לצאת ולעשות טוב לעולם.
"כשמקימים עסק טוב במובן האמיתי והנקי, שעושים בו הכול כדי למקסם את רווחת המשקיעים, יוצרים שוק שקוף יותר. כבר בשלבים מוקדמים אתה מבין שאתה מתקן שוק, ומשפיע על המון אנשים. החזון שלי לקרן היה להיות השליח שעוזר למשקיעים ולקוחות לחיות חיים שקטים יותר, רווחיים יותר ומושכלים פיננסית. אם היינו יודעים ליישם זאת כלפי הכלל, מפלס החרדה בחברה היה נמוך בהרבה מהקיים היום.
"אם אתה באמת רוצה לעזור לאחרים, תעזור להם קודם כל לעמוד על הרגליים. התפיסה שלי נבעה ממעקב של שנים אחרי דמויות פיננסיות מעוררות השראה ומנהיגים חברתיים, ובהם ישי דוידי ויואל חשין. היעד הבא שלי הוא להיות קרן פימי של עולם ההשקעות בנדל"ן".
