אורי בן שי / צילום: איל יצהר
אני: רב גוני, איש משפחה, אוהב ללמוד, ערכי.
משפחה: סבא וסבתא מצד אמא נולדו בפולין על גבול רוסיה, היום בלרוס. סבתא התחתנה בנישואים פיקטיביים עם אנגלי בבריטניה כדי להצליח לבוא לישראל וכשהגיעה לארץ הם התגרשו והיא התחתנה עם סבא. לאבא הייתה ילדות לא פשוטה: אביו היה פעיל פוליטי בפולין ועלה לארץ עם סבתא, בת למשפחה מאוד אמידה, שאף פעם לא נקלטה פה. כשלאבא מלאו שלוש, סבתא חזרה לפולין, ממש לפני עליית הנאצים. סבא שלח לה מברקים והתחנן שתחזור, ובסוף זה קרה. אבל אחרי כמה שנים אבא נמסר למשפחה מאמצת בקיבוץ. ההורים הכירו בתל אביב. אמא הייתה ההיפך מאבא: מחושבת, לא לוקחת סיכונים. הוא היה אקדמאי, איש מבריק, למד מתמטיקה והתחיל ללמוד לדוקטורט, ואז המנחה שלו בטכניון נהרג ביום כיפור והוא נשבר, עזב את האקדמיה ועבר לנהל חברת הייטק, מהראשונות בארץ - מיקרואלקטרוניקס.
רענן: אחי הגדול, מבוגר ממני בעשור, הוא אוטיסט שנמצא כבר 40 שנים במעון בדימונה. אף על פי שאני השלישי מבין ארבעתנו, בגלל פער הגילאים ביני לבין אחותי הבכורה, תמיד תפקדתי כבכור בבית. היה לחץ של ההורים שאצא בסדר ולכן לקח הרבה זמן עד שאזרו אומץ להביא עוד ילדים. עד גיל 14 רענן גר בבית ולאורך השנים לא פספסתי סדר פסח, כי הוא היה מגיע הביתה. בבית ספר כתבתי חיבור על המעון שלו בדימונה וקיבלתי נכשל - המורה אמרה שהיא מזועזעת שילד יכול להמציא כאלה דברים. עד היום, כשאני נוסע לבקר אותו, אנחנו יושבים על אותו הספסל.
ילדות: סביון. המצב הכלכלי בבית היה טוב. בגלל אחי, שהיה צריך מרחב, ההורים החליטו לעבור לבית עם גינה ביישוב חקלאי שהיה אז קטן ומלא קסם וחופש. אני עם אותם חברים מהעגלה. למדתי מתמטיקה ופיזיקה בתיכון ומגיל צעיר עשיתי סקי מים.
קריירה: אחרי שירות כקצין שלישות למדתי ניהול ומדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, וכשאבא הקים חברת ייעוץ מוניתי למנהל הכספים והפרויקטים של החברה. במהלך הלימודים, פרוקטר אנד גמבל גייסו אותי וכשסיימתי את התואר עליתי על מטוס לז'נבה והתחלתי מירוץ שנמשך 15 שנים.
פרוקטר אנד גמבל: ניהלתי את הכספים של יחידה עסקית בז'נבה, שהייתה אחראית על ישראל, לבנון וסוריה, והיו לי קולגות וחברים ממדינות עוינות. אחרי חמש שנים עברנו לארצות-הברית, שם הייתי מנהל שיווק גלובלי במשך שנתיים. אחר כך הגענו לטורקיה, שם כיהנתי כדירקטור של יחידות עסקיות. ואז המשפחה חזרה לגור בארץ ואני חזרתי לז'נבה לשנתיים, כמנכ"ל יחידת הבריאות של אירופה, המזרח התיכון ואפריקה. חייתי על הקו, מה שהיה סיוט לכולם. היינו אמורים לעבור לז'נבה יחד ואז קיבלתי הצעה מאוסם.
אוסם: מוניתי למנהל חטיבת הממתקים ומוצרי המאפה, הגדולה ביותר בחברה. תפקיד מקצועי מצוין שאותו מילאתי חמש שנים, עד שהגיעה ההצעה מקימברלי קלארק.
קימברלי קלארק: בהתחלה התלבטתי, אבל אמרו לי שיש בחברה אנשים יוצאים מהכלל וזה שבה אותי. יש לנו הרבה מותגים מובילים שאינם מותגי מזון, כמו לילי, דיפנד, ניקול, קוטקס, טיטולים, מולט ושקמה.
מחירים גבוהים: המבחן שלנו הוא מבחן הצרכן. אם הצרכנים קונים אותנו ונתח השוק עולה, כנראה שהמחירים טובים. מה שכן, כמעט בכל קטגוריה אנחנו מציעים מוצרים זולים יותר.
רפורמת הקורנפלקס: הניתוח שהם עשו הוכיח שהמחיר שלנו תחרותי מול העולם ואני מברך על כל מהלך שייטיב עם הצרכן.
מונופול: חברת שניב הגישה עלינו תלונה לממונה על ההגבלים וזו זכותה, אבל אין לי חשש, כי אנחנו מתנהלים על פי-חוק.
הסכם קיבוצי: יש לנו כמה כאלה ואנחנו במערכת יחסים טובה עם העובדים. אף פעם לא הייתה לנו בעיה עם הסכמים קיבוציים.
מיכל: אשתי, המשלימה שלי, פסיכולוגית קלינית שעובדת מהלב ורוצה לתרום לאחרים. יש לנו שלושה ילדים, ואנחנו גרים ברמת השרון.
פנאי: קודם כול הילדים. אני משתדל להגיע, לבשל להם ארוחה ואנחנו מקפידים לאכול יחד. חופשות ספורט משותפות הן תענוג.
תפיסת עתיד: להמשיך לנהל ארגונים גדולים כמו קימברלי.