הפגנה של תומכי אונרא / צילום: רויטרס
בעקבות הצהרת הנשיא דונלד טראמפ המכירה בירושלים כבירת ישראל, פתחו הפלסטינים בקמפיין מדיני ודיפלומטי נגד ארצות-הברית ובו בין השאר ביטויים קשים כלפי טראמפ וממשלו. הפעם, הקמפיין הזה כנראה עלה להם ביוקר רב, ובדולרים.
זה החל בהודעה של שגרירת ארצות-הברית באו"ם ניקי היילי, ולפיה ארצות-הברית עשויה להפסיק את המימון שהיא שולחת לאונר"א - סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם המטפלת בפליטים הפלסטינים - הודעה שהפכה הלילה למציאות בעקבות הדיווחים על הקפאת הסיוע של ארה"ב לאונר"א. היילי הסבירה זאת בסירוב הפלסטיני לנהל משא ומתן מדיני. כמה שעות אחר-כך, טראמפ הגיב, בדרך שאותה הוא מעדיף - ציוץ בטוויטר: "אנחנו משלמים לפלסטינים מאות מיליוני דולרים בשנה, ולא מקבלים שום הערכה או כבוד. הם (הפלסטינים) אפילו לא רוצים לדון בהסכם השלום עם ישראל... כשהפלסטינים לא רוצים יותר לדון בשלום, למה שנמשיך לשלם להם כל-כך הרבה?".
כמה זה "הרבה"? האמריקאים מעניקים לרשות הפלסטינית סיוע עקיף באמצעות אונר"א וסיוע ישיר לתקציב הרשות הפלסטינית - סיוע שבחלקו "צבוע" לפרויקטים שונים - ובסך הכל יותר מ-720 מיליון דולר.
עזה כמשל
עכשיו, עלולה הרשות הפלסטינית לעמוד במשבר כלכלי חמור במיוחד, ורמת החיים הפלסטינית ביהודה ושומרון תתקרב לזו הקיימת ברצועת עזה.
אתמול הודיעה הרשות הפלסטינית כי במסגרת הסכם הפיוס עם חמאס היא שבה לממן, ולו חלקית, את אספקת החשמל לרצועה. בחודש אפריל האחרון הודיע לישראל יו"ר הרשות, אבו מאזן, כי הוא מפסיק את מימון החשמל לרצועה. ישראל נענתה לפנייתו ובשל כך צומצמה אספקת החשמל לתושבי הרצועה משמונה שעות ביממה לשלוש-ארבע שעות בלבד.
בעיית החשמל אינה הבעיה הכלכלית העיקרית ברצועה. בישראל חוששים כי ההתפרצות על רקע כלכלי קרובה וההשלכות על ישראל תהיינה חמורות. ביישובי דרום כבר מרגישים את זה, בעקבות שיגורי הרקטות בערבים האחרונים. האינטרס הישראלי המובהק הוא למנוע התפרצות כזו לשמר ככל שניתן את היציבות. אבל המשימה ברצועה קשה במיוחד. שיעור האבטלה לפי נתוני הלשכה הפלסטינית לסטטיסטיקה מגיע ברצועה ליותר מ-45%, ובקרב הצעירים הוא קרוב ל-60%. גם אלה המאושרים שיש להם מקום עבודה, משתכרים שכר נמוך אף יותר מהממוצע בשטחי הרשות בגדה. וכך, בשבוע שעבר שבתו הרופאים בעזה, במחאה על השכר הנמוך וגם על חוסר ציוד והיעדר תנאים סניטריים בסיסיים במרפאות ובבתי החולים.
גורמי מודיעין ישראליים העוקבים אחר הנעשה ברצועה מזהירים מפני התפרצות מגיפות, ומתריעים מאפשרות של הידבקות והעברת המגיפות לישראל. בין גורמי הסיכון למגיפות: מחסור חמור במי שתייה בשל התייבשות אקוויפר החוף והמלחת מי התהום.
המצור הכלכלי על הרצועה, הן מצד ישראל והן מצד המצרים, ביחד עם העימות הגלוי מול הרשות הפלסטינית, הביאו את הרצועה לסף קריסה בכל התחומים. ממשל חמאס אינו מתפקד ועיקר תקציבו מופנה לבניית כוחו הצבאי, לייצור ורכישת נשק ולמנהרות. הביקורת עליו בציבור הפלסטיני ברצועה ובוודאי בגדה גברה מאוד, וזה הרקע להתקדמות השיחות לפיוס עם הרשות ולאפשרות להעברת השליטה האזרחית בחזרה לידי הפתח ואנשי אבו מאזן.
אונר"א על הכוונת
היקף ההעברות האמריקאיות לאונר"א הגיע בשנה שעברה לכ-360 מיליון דולר, יותר משליש מתקציב הארגון. כלומר אם תיפסק הקצבה זו, בפועל ייגרם שיתוק של חלק ניכר מפעילותו. ולמה מעלה טראמפ את אונר"א על המוקד? הארגון זכה לביקורת חריפה מצד ישראל הן על העסקת אנשי חמאס במערכת החינוך שהוא מנהל במחנות הפליטים ברצועת עזה, והן על עצימת עין בנוגע לפעילות טרור של חמאס וארגונים אחרים בשטחו, כולל ירי מחצר הארגון או בסמוך למתקניו.
באונר"א דחו בתחילה את רוב ההאשמות, אך בהמשך בדוחות של האו"ם, בביקורות של הממשל בוושינגטון וגם מדברי בכירים בארגון עלה כי לא מעט מההאשמות נכונות. ביקורת חריפה ועקרונית יותר כלפי הארגון היא כי בשל ייעודו, אופיו ופעילותו הוא מנציח את בעיית הפליטות הפלסטינית. בניגוד לכללי נציבות הפליטים של האו"ם, אונר"א הרחיב את הגדרת הפליטות גם לצאצאי הפליטים ולמעשה עד קץ הדורות. הארגון, לפי מחקרים של האו"ם עצמו, מנפח את מספרי הפליטים שבהם לכאורה הוא מטפל, והתקציב השנתי לכל פליט פלסטיני גדול ב-30% מהתקציבים שמשקיעים ארגונים אחרים של האו"ם בפליטים בני עמים אחרים.
ג'יימס לינדזי, שהיה היועץ המשפטי של הארגון, כתב ב-2009 לאחר תום כהונתו דוח ולפיו ארצות-הברית, למרות היותה המממנת העיקרית של הארגון, נכשלה בלהתאים את אונר"א למטרות מדיניות החוץ שלה. בדוח נאמר עוד כי הנצחת הפליטות היא אחת ממטרות הארגון, וכי אונר"א מעדיפה להיות כבולה למחשבה הפוליטית הפלסטינית: תביעת שיבתם לאדמה שהיא כיום מדינת ישראל. הקונגרס עסק בסוגיה יותר מפעם אחת בשנים האחרונות, האו"ם הבין את הרמז וביולי דחה הצעת החלטה של מדינות ערב להעלות את תקציב אונר"א. כעת, בשל המשבר המדיני מול הפלסטינים, הממשל מייעד את הקיצוץ הראשוני לארגון הזה.
הסיוע לאונר"א הוא רק מחצית מהדולרים האמריקאים המגיעים לשטחים. בשנת 2017 ארצות-הברית העניקה לרשות הפלסטינית סיוע כספי ישיר בהיקף של 364 מיליון דולר. הכסף הזה נכלל ברובו במסגרת חבילת הסיוע הכלכלי לרשות, שנקבעה עוד בימי הסכמי אוסלו, סיוע שגדל מאוד בכהונת אובמה הראשונה עד לשיא של יותר מחצי מיליארד דולר בשנת 2011. בתקופת הכהונה השנייה פחת הסכום בהדרגה, ובשנה שחלפה, לאחר ויכוחים והתלבטויות בממשל טראמפ, הוא הגיע להיקף הנוכחי.
בשל הקיצוץ העמוק של סיוע החוץ ממדינות וארגונים אחרים, המענקים האמריקאיים שטראמפ מזהיר כי יקצץ מהווים קצת יותר ממחצית סך סיוע החוץ הכלכלי של הרשות הפלסטינית. ב-2013 הסתכם סיוע זה ב-1.35 מיליארד דולר, ב-2014 ירד ל-1.25 מיליארד, ב-2015 צנח לכ-800 מיליון דולר בלבד, ובשנה החולפת לפי הערכה יגיע למעט יותר מ-700 מיליון דולר.
חלקה העצום של ארצות-הברית בסיוע לפלסטינים לא ממתן את הצהרות התגובה של אנשי הרשות. חנאן עשראווי, חברת הוועד הפועל של אש"ף, אמרה כי זכויות הפלסטינים אינן למכירה וכי הפלסטינים לא יתנו שיסחטו אותם. מוסטפא ברגותי, מבכירי הרשות, אמר כי הסיוע הכספי הוא בסדר גודל מצומצם, כך שניתן יהיה להסתדר גם בלעדיו, והוסיף בנימה של זלזול כי הוא אינו חושב שהנשיא טראמפ מבין מה הוא אומר. ברגותי לא נועץ כנראה בדבריו אלה עם אנשי אגף התקציבים של הרשות הפלסטינית. טראמפ, כמו טראמפ, עשוי גם לממש את ההצהרות שהוא נותן, ראה מקרה השגרירות בירושלים.
הפרדוקס הישראלי-פלסטיני
ומי יבוא לעזר - האירופים? או אולי דווקא ישראל? הפלסטינים מן הסתם בונים על כך שהאיחוד האירופי, המתנגד לצעדי טראמפ, יכסה ולו חלק מהגירעון שייווצר בעקבות הפחתת כספי הסיוע האמריקאי. ייתכן שתקווה זו מסתמכת על הבטחות אירופיות, אבל בשנים האחרונות המגמה היא דווקא קיצוץ גם בסיוע האירופי, וזה בעיקר באשמת הפלסטינים עצמם.
קג'טיל האנס היה שליח מיוחד של משרד החוץ הנורבגי לקידום פרויקטים ברשות הפלסטינית. הוא עסק בעיקר בתחומי התקשורת, החינוך והתרבות, ובין השאר סייע לפדרציית העיתונאים הפלסטינית להתבסס, יזם השתלמויות לעיתונאים ואנשי חינוך, והיה אחראי על תקציבים בהיקפים של מיליוני אירו שנורבגיה העבירה לרשות. בתפקידי כיו"ר אגודת העיתונאים פגשתי את האנס פעמים רבות, ויחד ארגנו השתלמויות ומפגשים של עיתונאים ישראלים ופלסטינים. ב-2012 האנס חדל להגיע לאזור, והפרויקטים פסקו. היו לכך שתי סיבות: האחת, עליית ממשלת מרכז-ימין באוסלו שהסיוע לפלסטינים לא היה בראש מעייניה, והשנייה, ביקורת גוברת והולכת על האופן שבו הוציאו הפלסטינים את הכספים, חוסר היעילות והשחיתות.
האנס אמר על כך כי לפקידים באוסלו נמאס לקבל מהפלסטינים הסברים ודוחות מפוקפקים על הוצאת הכספים, בעוד שבשטח לא ניכרה השפעת הפרויקטים שהם מימנו. גם האיחוד האירופי הקטין את הסיוע בשל סיבות דומות. לפי דוח ביקורת של האיחוד על הרשות הפלסטינית, חלק ניכר מעובדי המגזר הציבורי מקבלים שכר בלי לעבוד בפועל. הדוח גילה כי בשנים 2008-2012 גדל מספר השכירים במגזר הציבורי בשיעור מצטבר של כ-36%, והתשלומים החודשיים עבור שכר גדלו בתקופה זו בשיעור של כ-40%, להיקף של כמחצית מהתקציב הפלסטיני השוטף. בין השאר, בגין דוח זה צומצם הסיוע, ומה שנותר הועבר ישירות למוטבים ולספקים ולא דרך אנשי הרשות הפלסטינית או גופי ביניים אחרים, בניסיון לצמצם פעולות שחיתות או שימוש לא הולם בכספים למטרות אחרות.
באופן פרדוקסלי, ייתכן שדווקא ישראל היא זו שתמנע את הקיצוץ האמריקאי בסיוע לרשות הפלסטינית, בשל עמדתם של גורמי ביטחון ומודיעין כי היציבות הכלכלית בשטחים היא אינטרס ישראלי, ובלם של ממש להסלמה ביטחונית. הקיצוץ עשוי למוטט מוסדות מרכזיים ברשות, ובהם מוסדות ביטחוניים הנסמכים ישירות על הסיוע האמריקאי. התנאי להתערבות ישראלית למניעת הקיצוץ הוא כי עמדתם זו של גורמי הביטחון תתקבל בדרג המדיני.
אינאהא אלאקטיסאד ר'אבי
אינאהא אלאקטיסאד ר'אבי. בתרגום חופשי: It's the economy, stupid - זו הכלכלה, טמבל - הסיסמה שנטבעה מערכת הבחירות האמריקאית ב-1992, אותה מערכת בחירות שהעלתה את ביל קלינטון לנשיאות ונעשה בה שימוש גם במערכות בחירות אחרות בארה"ב ובמדינות אחרות.
הסיסמה הזו נכונה לא רק לבחירות, אלא לכמעט כל מהלך פוליטי משמעותי, שינוי מדיניות, יציאה למלחמה או טרנד ציבורי. לא שהכלכלה קובעת הכל, אבל היא חלק חשוב הרבה יותר ממה שנהוג להביא בחשבון בניתוח תמונת המצב. וכך כמובן גם באזורנו ובסכסוך הפרטי שלנו מול הפלסטינים.
בשנותיי ככתב שטחים נתקלתי בכך פעם אחר פעם. בספטמבר 1996 פרצו בשטחים אירועים אלימים שבהם נעשה לראשונה שימוש בנשק חם על ידי כוחות של הרשות הפלסטינית נגד חיילי צה"ל. 17 חיילים וכמאה פלסטינים נהרגו. האירועים כונו "מהומות מנהרת הכותל", ורוב הפרשנים והכתבים מייחסים אותם בלבדית להחלטת ישראל לפתוח מנהרה שנחצבה מתחת לכותל. אבל אחת מהסיבות היותר חשובות לפרוץ המהומות היא הסיבה הכלכלית.
כשיש בעיות פנים, צא למלחמה באויב מבחוץ - זהו כלל ידוע בספרי ההדרכה למנהיגים. במסגרת הסכמי אוסלו יאסר ערפאת נכנס לשטחים ב-2004 וקיבל את הסמכויות האזרחיות על האוכלוסייה הפלסטינית, ובכלל זה ניהול הכלכלה. בקיץ 2006 גברו והלכו קולות המחאה והאכזבה מאי השיפור במצב הכלכלי, הציפיות לצמיחה מהירה נכזבו, והתקציב הפלסטיני היה בגירעון עמוק. הממשלה הפלסטינית הודיעה אז על העלאת המיסוי על מוצרי יסוד ועל שורת צעדי ייעול וקיצוץ. התוצאה הייתה, לראשונה מאז הגעת ערפאת, הפגנות נגד הרשות, עימותים וביקורת גוברת בתקשורת. פתיחת המנהרה נתנה לערפאת הזדמנות פז לספין-סחריר מהמעלה הראשונה להסטת תשומת-הלב של הפלסטינים מהמצב הכלכלי. שוב, זו אינה הסיבה היחידה, המצב המדיני פוליטי לאחר בחירת נתניהו היה מורכב, וכך גם היחסים עם מדינות ערב והעולם כולו, אבל אי-אפשר להתעלם מהמשקל הכלכלי בסיבות לפרוץ המהומות.
זו מטרה עיקרית של מדור זה ב"גלובס". כמות התגובות למדור הבכורה בשבוע שעבר מעידה על הצימאון והנחיצות למידע על הצד הזה אצל שכנינו. בין המגיבים היו נציגים של משרדי ממשלה, דיפלומטים זרים וגם כמובן של חברים ומכרים פלסטינים, רבים מהם לא בהכרח הסכימו עם המסקנות שלי, אבל בירכו על המדור. אתם מוזמנים להגיב.