נוחי דנקנר / צילום: שלומי יוסף
הציבור הישראלי מתנגד למחיקת חובות לחברות גדולות, ורואה בכך פשיטת רגל מוסרית ולא חלק ממהלך עסקים לגיטימי. כך עולה מסקר מכון סמית למחקר שנערך בהזמנת "גלובס". הסקר שנערך בקרב מדגם מייצג של האוכלוסייה הבוגרת בישראל בדק את השקפת העולם הכלכלית של הציבור במספר נושאים, ביניהם הסדרי החוב.
מתוצאות הסקר עולה כי 70% מהציבור הגדירו את הסדרי החוב ללווים הגדולים כ"פשיטת רגל מוסרית שאין לאפשר אותה", ורק 19% מהנשאלים השיבו שמדובר ב"חלק ממהלך עסקים רגיל בו לא כל החובות מוחזרים".
בסוגיית הסדרי החוב קיים קונצנזוס בקרב הציבור לגבי חוסר הלגיטימיות שלו, גם כאשר בוחנים את התשובות לפי פילוחים שונים באוכלוסייה. עם זאת, ככל שגיל העונים צעיר יותר כך הם מפגינים יותר אדישות לסוגיה: ל-15% מהנשאלים עד גיל 29 אין דעה בנושא, זאת בעוד ל-11% מגילאי 30-49 אין דעה, ורק ל-8% מהנשאלים בגילאי 50 ומעלה אין דעה.
אם מפלחים את התשובות שהתקבלו לפי נטיות פוליטיות, עולה כי נוצרות "קואליציות" מעניינות בסוגיה זו. כך למשל בקרב מצביעי יש עתיד והמפלגות החרדיות, שחלוקים כמעט בכל הנושאים הפוליטיים פנימיים, 20-21% מהנשאלים חושבים שהסדרי חוב הוא מהלך עסקים לגיטימי - השיעור הגבוה ביותר מבין המפלגות השונות.
לעומת זאת בקרב מצביעי מפלגת כולנו, הנחשבת מפלגת מרכז-ימין ומפלגת השמאל מרצ, רק 11% ו-15% (בהתאמה) מהנשאלים חושבים שהסדר חוב הוא מהלך לגיטימי, וקרוב ל-80% ממצביעי שתי המפלגות חושבים שמדובר במהלך פסול. האדישות הגבוהה ביותר לנושא הסדרי החוב נרשמה בקרב ממצביעי הבית היהודי - ל-16% מהנשאלים לא הייתה עמדה בסוגיה, לעומת רק 2% ממצביעי המחנה הציוני.
ממצאי הסקר אינם מפתיעים. כולם זוכרים היטב את הסערה הציבורית שנרשמה לפני כ-4.5 שנים, כאשר מנכ"לית בנק לאומי רקפת רוסק עמינח התכוונה לחתום על הסדר חוב עם נוחי דנקנר שכלל מחיקת חלק מהחוב של חברת גנדן (החברה שהחזיקה בשליטה בקבוצת אי.די.בי) בתמורה להזרמת הון מצד אדוארדו אלשטיין. פרסום פרטי הסדר המתגבש הביא לסערה ציבורית, וגרם ללאומי להתקפל ולסגת מההסדר. בסופו של דבר הבנק הגיע עם דנקנר להסדר פחות טוב, שהסב לבנק הפסדים כבדים יותר, אבל היה "מוסרי יותר" שכן דנקנר איבד את השליטה באי.די.בי ואף נאלץ למכור את ביתו.
הסדר החוב שניסה בזמנו לאומי לגבש היה במבנה טריוויאלי ומקובל בעולם - חברה נקלעת לקשיים, ומשקיע חיצוני מוכן להזרים הון ולרכוש אותה בתמורה למחיקת חוב. לבנקים זה הרבה פעמים משתלם יותר כלכלית. אז מה הבעיה? ישנה בעיה מוסרית לציבור לראות איש עסקים גדול נקלע לקשיים (הוא או החברות שבשליטתו), ומגיע להסדר חוב כזה או אחר, כשבסיומו הוא באופן אישי לא נפגע מכך, ומוסיף לחיות חיי רווחה כאדם אמיד, ובמקרה של גנדן אף ממשיך לשלוט בחברה.
העולם העסקי שבנוי על טבלאות אקסל וחישובים כלכליים, ומתבסס על חוקים כמו הפרדת חברה בע"מ מבעליה מאפשר זאת, אבל המחאה החברתית שהחלה עוד בתחילת המשבר הפיננסי העולמי מלפני עשור והמשיכה המחאה החברתית בישראל של קיץ 2011 שינו את הכללים. לא רק מספרים וחוקים יבשים יקבעו את גיבוש הסדר החוב, אלא גם ההיבט הציבורי. ותוצאות הסקר מראות שההיבט הציבורי מאד ברור - תספורות הן לא מוסריות.
מצד שני, גם אי אפשר להיתמם ולצפות שלנצח חברות ולווים גדולים ישלמו את חובותיהם כסדרם. אבל בכל זאת, יש דרך לפתור בעיות חוב - הסדרי חוב היו ויהיו, השאלה היא האם הם הוגנים: האם בעלים של חברה שמסרב להזרים הון להצילה יכול להמשיך ולשלוט בה לאחר הסדר חוב? האם לגיטימי למחוק חוב או שעדיף לגלגל אותו הלאה, והאם גלגול תמידי הוא לא פשוט תספורת בתחפושת?
מדובר בשאלות מורכבות, שהבנקים והמשקיעים המוסדיים מתמודדים איתן. וגם אם עולם הסדרי החוב עובר שינוי מבורך בעשור האחרון (יותר שקיפות, יותר התחשבות בהיבט הציבורי) - הרי שכפי העולה מהסקר, עדיין לא הגענו לשיווי המשקל הרצוי.