הפגנה ברוטשילד / צילום: שלומי יוסף
פתח תקוה היא לא רק אם המושבות אלא גם אם המחאות. שנה שלמה עמדו סיגלית קסלר, מני נפתלי, חנה קים, אורן סימון, מירה סטריק, שמחה לטמן, אייבי בנימין, מירי ניר, דודו פלמרי, אבי אסייס, אורי ברייטמן ואזרחים רבים נוספים לא רחוק מביתו של היועץ המשפטי לממשלה. הם מחו על מה שנראה להם כמריחת זמן בחקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו. בהמשך, הצטרפו אליהם אלדד יניב ואור-לי ברלב והצליחו לגרור את התקשורת לסיקור הנעשה. ברלב היא גם אחת מן המפעילות של עמוד הפייסבוק "חדר המצב", שדרכו סוקרו ההפגנות כשעוד מנו 30-20 איש ולפני שהתקשורת הכללית בכלל התייחסה אליהן.
מחאת פתח תקוה הוכתרה כמחאת המבוגרים, אך אין זה המאפיין היחיד שלה, ולאור התפתחותה, אולי אפילו כבר לא המאפיין העיקרי שלה; מדובר באחת המחאות הממושכות והמתמידות ביותר שידעה ישראל. רק לשם ההשוואה, התבצרות עוזי משולם בבית ביהוד נמשכה 52 ימים. הפגנות קיץ 2011 נמשכו כשלושה חודשים. מאבק הגז הגיע לשיאו בחורף 2015, למשך כמה חודשים. ההפגנות נגד ההתנתקות החלו בשלהי 2004 ונמשכו לכל היותר כ-10 חודשים. מה תהיה ההשפעה לטווח ארוך? הדעות חלוקות אולם איש אינו מערער על כך שההפגנות תרמו לא מעט להעלאת סוגיית השחיתות הפוליטית לראש סדר היום, עניין שיכול להפוך ולהיות למכריע בבחירות הבאות.
אקטיביזם פוליטי כנראה מתאים יותר לסטודנטים, ולא לבני 60-40 המאפיינים את מפגיני פתח תקווה המתמידים. כיצד מכל שכבות האוכלוסייה התקבצה לה קבוצת הגיל הזו דווקא? חלק מספרים שמדובר באנשים הזוכרים את הזירה הציבורית-פוליטית לפני נתניהו. הם חושבים שתמיד הייתה שחיתות, אך אירועי 2016-2017 מסמלים רף חדש של אובדן בושה. אם פעם מושחתים שנתפסו הסתירו פניהם, היום מי שנתפס מנסה להעביר חקיקה או מינוי שיצילו אותו בדרך כזאת או אחרת.
לזקנים נשבר הלב, הם אומרים, ומוסיפים, המחאה של 2017 היא מחאת האנשים שאבדה להם התמימות. מי הם המוחים ומה משך אותם מלכתחילה? איך התחילו ההפגנות להתגלגל? איך נראית החלוקה הפנימית בין ראשי המפגינים? פנינו לשלושה מפגינים שנמצאים שם מהרגע הראשון. הנה כמה תשובות.
סיגלית קסלר, 59, עורכת דין מיהוד
איך את מסכמת שנה של הפגנות?
"אני לא מצליחה להבין מדוע התקשורת כל הזמן עסקה ועוסקת במספרי המשתתפים. זה נראה לי הסחת דעת וזה נובע מכך שכלי התקשורת מסיטים את הזרקור מהנושא האמיתי של ההפגנות. בשבועות הראשונים של ההפגנות התרחשו הדברים החמורים יותר מבחינת זכויות האזרח. אני זוכרת את השבוע הרביעי של ההפגנות, בחנוכה 2016. עמדנו על המדרכה מול הבית של היועץ המשפטי והגיעו שוטרים ממשמר הגבול, חיילים עם מחסניות. זה היה מחזה סוריאליסטי. כאילו חנוך לוין כתב את זה".
מה הוציא אותך להפגין?
"הפאזל כולו היה ברור לי מן ההתחלה. כל הפרשיות הסתדרו, כולל השחיתויות סביב הצוללות, ושינוי המכרז והמפרט כדי שירכשו את הקורבטים (ספינות מלחמה) מגרמניה. אמרתי לעצמי שגם אם יהיו בחוץ 40 מעלות, אני אצא להפגין כי לא ייתכן שכל זה מתרחש ואנשים לא ידעו. אנחנו נמצאים על קו פרשת המים. הליכוד והממשלה הפכו את השחיתות השלטונית לנורמה. קשרי הון שלטון עולם תחתון, גם הם סכנה איומה. ראיתי את התמונה, הבנתי את המצב ויצאתי להפגין".
היו רגעים של תסכול או שבירה במהלך השנה?
"לא. הרגשתי כל השנה שאני מגיעה לשם עבור אחרים. זה לא רק בשבילי, הרבה אנשים באים איתי בלב או באופן פיזי. מבחינתי, זה חוסר אחריות לאומית לא להיות שם. אני מרגישה בשליחות".
איך אתם מסתדרים אחד עם השני? מספרים שיש מתחים בין חלקכם לאלדד יניב.
"מכבדים זה את זה. אף אחד לא תופס מעצמו חכם מדי. חנה קים אחראית על סדר הנואמים ואני סומכת עליה. אני אחראית על ניסוח מסרים, ואני גם מבין הנואמים. אחד התפקידים שלי הוא להיות משכינת השלום אם יש מריבות.
"בנוגע לאלדד יניב, בהתחלה הוא לא היה איתנו, אבל אחרי השבוע ה-26 הוא הגיע עם צוות של צלמים, ולקח לי זמן להבין שעבורו אנחנו אמצעי לפרסום עצמי. ועדיין, ההסכם הג'נטלמני היה שכל עוד הוא נהנה, אנחנו לא חסרים, אך נוצר מצב שהוא מגיע, נואם ומסתלק, לא תורם דבר, לא כסף ולא מאמץ פיזי. אני מגיעה שלוש שעות לפני תחילת ההפגנה עם כל השלטים והמסרים, ומייצרת את הנראות של ההפגנה, הכול מכספי הפרטי. במהלך השנה הוצאתי אלפי שקלים על זה. העובדה שאלדד מנכס לעצמו תארים לא לו אינה כשרה בעיניי. אני והחברים שלי ספגנו אלימות ורדיפה ומעצרים מהמשטרה במשך שנה שלמה. עמדנו בקור ובגשם בעקשנות והתמדה. לא עשינו זאת כדי לשמש פלטפורמה לתוכניות ומאווים פוליטיים של איש". יניב לא הגיב לדברים.
יש מתחים בין השאר?
"ברור שיש, אנחנו תמונת ראי של החברה הישראלית. אשכנזים, ספרדים, חילונים, דתיים, ביטחוניסטיים ופצפיסטיים. כל מה שרואים בחברה הכללית, בא לידי ביטוי גם אצלנו בפנים ואנחנו פותרים את זה בינינו".
אייבי בנימין, 48, עוסק בנדל"ן ובהפקות מראש העין
איך הגעת להפגין?
"לפני שההפגנות מול הבית של מנדלבליט התחילו, היו שתי הפגנות שהיו קשורות למה שעבר על מני נפתלי עם שלילת רישיון הנשק. הגעתי אליהם ומאז אני שם כל מוצאי שבת. הגעתי לעסוק בזה דרך הפעילות שלי למען רפי רותם (חוקר רשות המסים שחשף שחיתות ופוטר ומנהל מאבק ציבורי במשך שנים רבות, ט.ש). מה שקרה עם מני, וזה הייחוד, שהוא החליט לעבור למחאה קבועה ולא לבצע הפגנה חד-פעמית.
"הקבוצה הראשונה של המפגינים כללה הרבה מאוד נשים, בגיל מבוגר יחסית, שהכירו את מני נפתלי דרך הפייסבוק. עשרה ימים אחרי הפרסום של רביב דרוקר על פרשת הצוללות בערוץ 10, עברנו להפגין מול הבית של היועץ המשפטי. הנשים שהגיעו לתמוך במני התגלו ככוח מדהים, נשים כמו סיגלית קסלר, שמחה לטמן, מירי ניר, מירה סטריק ועוד".
מה היה התפקיד שלך?
"בהתחלה הייתי אחראי על הנאומים, לומר את הדברים במגפון, לספר מה קרה השבוע בתחום השחיתות. בשבועות שלאחר מכן, גילינו את סיגלית שיודעת לדבר בצורה חכמה ורהוטה יותר".
משהו שאתה זוכר במיוחד מההפגנות?
"אני זוכר שבשבוע הרביעי, יצא מנדלבליט מהבית והסתכל לנו בעיניים, ואנשים צעקו לו מושחת. ידעתי באותו הרגע שלא נראה אותו יותר".
איך ידעת את זה?
"כי עמוק בלב הבנתי שהוא איש שלטון שמקושר לכל צמרת המשטרה, ושלא יתנו לנו לעמוד שם יותר. ובאמת, אחרי שבוע הגיעו השוטרים וקפצו עלינו והרחיקו אותנו לגינה חשוכה. זה היה מדכא ורק מתי מעט המשיכו להגיע, משהו כמו 20 מפגינים. אחרי שהעבירו אותנו לגינה, התחילו גם מעצרים שרירותיים. השוטרים חיכו שרוב המפגינים ילכו, ואז תפסו את מני נפתלי, ישי הדס ואחרים. הם סימנו את מני נפתלי. אני זוכר שישבתי מחוץ לחדרי מעצר ושידרתי משם סרטונים כל הלילה".
מה מניע אותך להפגין?
"עד המחאה החברתית ב-2011 התנדבתי בקהילה, אבל הייתי א-פוליטי. המחאה עוררה בי רצון לדחוף נושאים כמו יוקר המחיה ודיור ציבורי, וכשהיא הסתיימה, הבנתי שאנשים טובים צריכים להיכנס לפוליטיקה כדי לשנות, ואני בחרתי לפעול דרך מפלגת העבודה. מאז הפכתי להיות פעיל פוליטי מחאתי; השתתפתי במחאות של גבעת עמל, מתווה הגז, רפי רותם ובחלק מן ההפגנות של דרום תל אביב. אז כאשר הגעתי למחאת פתח תקווה, התרכזתי בהתחלה ביכולת שלי להביא קהלים, להביא את העוקבים שלי, לגייס אנשים".
מתי לדעתך חלה תפנית בהפגנות בפתח תקווה?
"כאשר החלו לעצור אנשים סתם - את אורן סימון שעמד עם שלט 'איכה הייתה לזונה'. זה היה קו השבר. אחר כך, כששברו למני נפתלי את היד. הדברים האלה הביאו את כל עם ישראל אלינו. אנשים הבינו שיש פה איום על הדמוקרטיה. פתאום חברי כנסת ענו לפניות שלי ובאו להגן עלינו מפני המשטרה.
"אני זוכר את אותה השבת שחברי כנסת הגיעו להפגין ואז המשטרה חיכתה שהם ילכו ועצרו את האנשים אחרי שההפגנה התפזרה. הם קיבלו הוראות לדכא את ההפגנה. בשלב הזה אלדד יניב הגיע והתחיל להוסיף עוד אנשים. ההירתמות שלו והיכולת התקשורתית שלו עצומה, והוא עזר לקחת את ההפגנה כמה צעדים קדימה".
אתה חושב שההפגנות משנות משהו?
"כן, בוודאי. זו פעם ראשונה שעוצרים אנשים שמפגינים בצורה שלווה. אם תזכרי, בהתנתקות או בהפגנות חרדים, המעצרים היו של מתפרעים. אבל מה אנחנו עשינו? עמדנו עם מגפון? לא היה דבר כזה. אנחנו השארנו לבאים אחרינו את הבג"ץ ששינה לגמרי את הכללים של ההפגנות. זו המתנה שלנו לדורות הבאים. עשינו היסטוריה כי לאחר הבג"ץ שלנו לא צריך רישיון להפגנות".
איך התקבלה ההחלטה לעבור מפתח תקוה לתל אביב?
"כשהגיע חוק ההמלצות, שמענו על כך ונסענו להפגין בחיפה מול הבית של כחלון. באוטו בדרך חזרה אלדד ואני שומעים שהאופוזיציה נעדרה מן הדיון במליאה על חוק ההמלצות. אנחנו יורקים דם מול הבית של כחלון, והאופוזיציה לא נמצאת. זה נתן לנו מכה בבטן, ואלדד אמר שהגיע הזמן לעבור לתל אביב ושכנע את מני ללכת על זה".
מירה סטריק, 64, מזכירה רפואית מפתח תקווה
איך הצטרפת למחאה?
"דרך הפייסבוק, ראיתי קריאה של מני נפתלי לצאת להפגין. הרגשתי תסכול נוראי ממה שקורה במדינה, אבל אני לא יודעת לארגן הפגנות. חיכיתי שמישהו ירים את הכפפה. הסיבה שיצאתי להפגין זה שאני רואה יחס נורא לקשישים ונכים וחולים בבתי החולים. זה מה שמטריד אותי".
את מוטרדת מהשחיתות, אך מפגינה למען החלשים בחברה?
"אני לא עוסקת כל היום בצוללות ובנוני מוזס. אני לא בקיאה בדברים הגדולים, אני רואה את האנשים שזקוקים לסיוע בביטוח לאומי. אני רואה את הרמה של החינוך בבתי הספר ואני לא מבינה מדוע מדינה מצליחה, עשירה, עם הייטק וסייבר, מדינה שהיא מעצמה כלכלית, לא מסייעת לחלשים. החיים פה לא פשוטים והרבה מזה נובע משחיתות בצמרת שמחלחלת לכל מקום. וחשוב לי להדגיש שאני מודעת לכך שהייתה שחיתות גם לפני נתניהו".
אז למה ההפגנות נגדו?
"הוא מחריב את המדינה, אני מרגישה שהדג מסריח מהראש. תראי איך נראית הממשלה ואיך נראית הכנסת. השחיתות היא לא רק בדברים הגדולים, היא גם בדברים הקטנים. מדובר בראש ממשלה שמשקר במצח נחושה, על הקרן החדשה שממנת אותנו, למשל, זה שקר וכזב. או על מני נפתלי. בנאום שלו לראש השנה הוא אמר דברים נוראים. הוא מסית ומפלג".
הלכת כל השנה, כל שבת, להפגנות?
"כן, למעט שלוש פעמים. נעדרתי פעם אחת אחרי ניתוח, פעם אחת אחרי דלקת ריאות ופעם נוספת לחופשה. הבת שלי הצטרפה אליי לאחרונה להפגנות. במשך שאר השנה, המשפחה שלי הבינה מדוע אני הולכת, אבל חלק חשבו שאני משוגעת. אחרים כעסו עליי שאי אפשר לקבוע או לבלות איתי במוצאי שבת, אבל לי זה חשוב".
הכרת מישהו מהאנשים שמפגינים לצדך?
"לא, בהתחלה לא הכרתי אף אחד מהם. דיברתי פעם אחת בטלפון עם מני נפתלי. במהלך השנה נהיו לי חברות ממש טובות משם".
נאמת פעם?
"כן, עליתי עם המגפון כמה פעמים וזעקתי את הזעקה שלי. צעקתי 'מנדלבליט אתה אחראי לשחיתות, אתה הטייחן הראשי'. אני חושבת שאסור לוותר על ההפגנות נגד מנדלבליט. הוא היה מזכיר הממשלה כאשר נסגרה עסקת הצוללות".
ומה לדעתך יקרה בהמשך?
"נתניהו צריך לצאת לנבצרות, ואנחנו נמשיך להפגין. גם אם יבוא מושחת אחר, נפגין".
מחאת הנכים: "הרגשנו אהדה ציבורית אדירה"
במחצית השנייה של 2017, הצליחו מספר קטן (יחסית) של נכים מפגינים לתקוע את המדינה בפקקים עצומים. אשדוד, חיפה, זיכרון יעקב, צומת מורשה, העליות לירושלים, הכניסה לנמל התעופה, והרשימה עוד ארוכה - המחאה לא פסחה על אף צומת מרכזית או כביש גדול.
במחאה חזרו הנכים לדרישת העבר שלהם, להשוות את הקצבאות לשכר המינימום. הממשלה הסכימה להעלאה מדורגת שתתחיל כבר השנה, אך הדרך להשוואה לשכר המינימום עוד ארוכה.
את המאבק העיקש של הנכים ליוותה גם בעיה. פיצול המוחים לעמותות ולקבוצות שונות הקשה על גיבוש חזית אחידה; לאחר החתימה על ההסכם עם המדינה הודיעו חלק מהארגונים כי אינם מקבלים אותו ואף המשיכו להפגין בתדירות נמוכה.
נעמי מורביה, יו"ר מטה מאבק הנכים ומי שהובילה אותו, עוסקת בנושא מאז שנת 2000. היא בת 62 ובשנת 1997 לקתה בלימפומה מסוג נון-הודג'קין. ב-2004 נפגעה בתאונת דרכים שאחריה נותרה מרותקת לכיסא גלגלים.
מה הוביל למאבק שלכם ב-2017?
"ב-2017 לא היו אירועים ביטחוניים חריגים. המצב הכלכלי טוב, עם עודפי גביית מסים וכל טיעוני העבר שהופנו נגדנו, לא היו בתוקף. זה היה הזמן הנכון לצאת לכבישים ולעורר את הציבור".
איך את מרגישה אישית, אחרי שנה כה אינטנסיבית?
"אני מרגישה אהדה ציבורית אדירה. היינו אז בשיא שלא הגענו אליו שנים, מבחינת תמיכת הציבור. לאחר מכן, לצערי, קבוצות נכים שהיו חסרי ניסיון במאבקים ציבוריים, בחרו להמשיך וסובבו את הציבור נגדנו. אהדת הציבור ירדה באופן משמעותי, כיוון שכמה פעמים אנשים מסוגלים לעמוד ולהיעצר בכבישים ולהמשיך לתמוך בנו?".
דמות בולטת אחרת במאבק היה אלכס פרידמן, יו"ר "נכה, לא חצי בן אדם". הוא בן 29, תסריטאי ופעיל חברתי, וסובל משיתוק בשל מחלת ניוון שרירים.
איך הסתדרת פיזית, בהפגנות במהלך הקיץ בחום הכבד?
"את יכולה לתאר לעצמך שזה היה מאוד קשה. בחלק מהמקרים נאלצתי להתאשפז אחרי הפגנות. אבל הציבור ריגש אותנו מאוד, אנשים עצרו את הרכבים והביעו תמיכה".
פינוי עמונה: מאבק מסוג חדש
כמעט שנה חלפה מאז פונו תושבי עמונה מבתיהם, והם עדיין בהמתנה להקמת ההתנחלות החדשה שהובטחה להם, עמיחי, שמה המיועד. מבחינת המתנחלים, המאבק שלא צלח נגד הפינוי סימן סוג חדש של הפגנות מכמה סיבות. ראשית, זו הייתה הפעם הראשונה שמאבק בקנה מידה נרחב הובל על-ידי אנשי ההתנחלות עצמה וכוון נגד אישי ציבור מן הימין היושבים בממשלה. הקו הזה נמשך למרות לחצים כבדים שהפעילו על אנשי עמונה ראשי המתנחלים ודמויות עבר בולטות כמו פנחס ולרשטיין.
שנית, בניגוד למאבקי הנכים או הפגנות פתח תקוה, מטה המאבק של עמונה היה משופשף ומתוחכם, והכיר לעומק את המשחק הפוליטי. התפיסה של ראשיו הייתה "לשים את הציבור על הכתפיים של הפוליטיקאים", כלומר: להפעיל לחץ כבד על מנהיגי הימין, שיגיע מן האנשים בשטח, ובכלל זאת סטטוסים ברשתות החברתיות, טלפונים, מאמרי דעה ועוד. ויותר מכך: בכל פעם שאנשי עמונה זיהו בקע בין עמדת הבית היהודי לעמדת הליכוד, הם רתמו אותו לטובת מאבקם.
כך, למשל, באחד מהרגעים המכריעים, כאשר השרים איילת שקד ונפתלי בנט הודיעו שלא יקדמו את חוק ההסדרה בוועדת שרים לחקיקה, הכריזו אנשי עמונה שבנט הפך לאישיות לא רצויה אצלם. זו הנקודה שבה הליכוד נטל את ההובלה עם חוק ההסדרה ובנט נאלץ להתיישר. במהלך כל התקופה, ובאופן מודע ושכלתני, שימרו אנשי עמונה "מתח בריא" בין שתי המפלגות.
ההפגנות נגד הגיוס: הבקיעים ברחוב החרדי נחשפו
מחאות החרדים מלוות את ישראל מאז הקמתה וכנראה ימשיכו ללוות אותה, אך 2017 בכל זאת סימנה טוויסט מעניין בעלילה: זאת השנה שבה המאבק על השבת - הסיבה לרובן של ההפגנות בעבר - הפך לכלי הקידום המרכזי של הפוליטיקאים החרדים, בעוד השטח עוסק ומתעניין דווקא ב"גזירות הגיוס". ויותר מזה: לראשונה נטען בגלוי בציבור החרדי שהמפגינים בירושלים ובבני ברק בשורה של הפגנות נגד הגיוס, אינם מייצגים את רוב הציבור, וכי מדובר בפלג קיצוני ואלים. אינדיקציה להתקרבות של החברה החרדית למדינה או תוצאה של מאבקים פנימיים? הדעות חלוקות.
נזכיר שברקע האירועים, עומדת פסיקת בג"ץ מספטמבר 2017 ולפיה חוק הגיוס שהעבירה הממשלה, המסדיר פטור לתלמידי ישיבות, יתבטל תוך שנה. עד לספטמבר 2018, ניתן לכנסת הזמן לחוקק חוק חדש, שוויוני יותר. הכנסת לא החלה בהליכי החקיקה והיא ד**ב*ק*ה בפטורים ובהסדרים שונים, המאפשרים לכל מי שלמד במוסד חרדי במשך שנתיים בין גיל 14 ל-18, לטעון שהוא חרדי.
ספק רב אם קואליציה כלשהי תרצה לעסוק בתפוח האדמה הלוהט הזה, כך שהפגנות החרדים כנראה ימשיכו ללוות את ישראל גם השנה.
נשים עושות שלום: פעילות השטח היחידות משמאל
בשיאן של שנים ללא עשייה דיפלומטית וייאוש בקרב מי שמנסים ליצור אמון בין הפלסטינים לישראלים ו/או להוביל לפתרון לסכסוך, נותרו "נשים עושות שלום" פעילות השטח הכמעט יחידות בשמאל. התנועה, שמונה כ-40 אלף חברות וחברים, החלה במסורת צעדות השלום מדי שנה בתקופת החגים. באוקטובר 2017, כ-3,000 נשים ישראליות ו-2,000 פלסטיניות צעדו יחד. לאירוע הסיום של הצעדה בירושלים הגיעו כ-30 אלף בני אדם.
מעבר לצעדות, "נשים עושות שלום" מגיעות לכנסת מדי שבוע ומקיימות פגישות עם חברי כנסת ועם גורמים משפיעים. הן מציינות בסיפוק שלמעט נציגי יהדות התורה, כל סיעות הבית נפגשות עמן.