לפחות בינתיים, אביגדור ליברמן לא מתכוון לתת לאיזושהי קונסטלציה פוליטית להפריע לאהבה הגדולה שלו: הבן-אדם פשוט התאהב במשרד הביטחון, ואצלו כמו פעם, כך גם היום, "הכול גן עדן, תודה".
שנה וחצי אחרי שהחליף את משה (בוגי) יעלון בתפקיד שר הביטחון, מהקומה ה-14 של הקריה בתל אביב נשקף לעיניו מזרח תיכון אחר, שונה מזה שראה מהפוזיציה של יו"ר מפלגה נצית. אז כן, סכר אסואן במצרים עוד עומד על תלו, עזה עוד לא נהייתה אצטדיון כדורגל גדול, לאסמעאיל הנייה שלום ואלאור אזריה יושב בכלא הצבאי, לפחות לפי שעה. גם לליברמן זה קרה, וליברמן לחלוטין מבין שזה קרה לו, שדברים שרואים מכאן לא רואים משם.
זה אותו ליברמן שהיה ונשאר חיה פוליטית שיודעת לארוב, וכשצריך גם להסתער - כי אם צריך להביא משהו בשביל ה"בייס", פשוט מביאים. בשבוע האחרון של 2017, בין ביקור באוגדת מילואים בדרום לסיור פתע בבסיס שיזפון, הוא קושש כמה דקות כדי לצייץ, לברך ולחזק את ההחלטה של שורת רשויות מקומיות לאפשר פתיחת עסקים בשבת. אז הרקע היה רועש, והוא בכלל היה בתוך מסוק, אבל הוא לא שוכח מאיפה הוא בא ובשם מי.
הוא כל כך לא שוכח, שלפחות פעם אחת זה כבר הגיע לכדי הגזמה: אחת ההחלטות הראשונות שלו כשר ביטחון הייתה למנות את מקורביו הפוליטיים לצמרת החברות הביטחוניות הממשלתיות, בלי לראות אף אחד ממטר.
ניכר שהוא מיהר ללמוד את כללי המשחק גם במחוזותיה של הממלכתיות הלאומית; אותה ממלכתיות עוטפת ומחממת ששמורה רק למתי מעט בעלי שררה וכוח - והוא מר ביטחון של ישראל. אפילו לצירוף שמו עם תפקידו העדכני גדוש העוצמה והאחריות הציבור כבר למד להתרגל בלי לחשוב איפה נמצא המקלט הקרוב ואיפה הסל של הקונסרבים, הפנס והמטען של האייפון, על כל צרה שלא תבוא.
"פיל בחנות חרסינה", הגדיר מישהו את מינויו לשר הביטחון, בשעות שבהן הארץ נרעשה מההדחה הפתאומית של יעלון, שלפני כן היה רמטכ"ל, ראש אמ"ן, גנרל שכבר ראה פחות או יותר הכול. אבל הציבור נוטה להשלים גם עם כאלה שלא אכלו ערבי או שניים בנעוריהם לארוחת בוקר, לא כבשו את הבופור ואפילו לא חצו את התעלה, כדי להסיק שישראל מוקפת באויבים ובסך הכול המצב כנראה יישאר די בטטה. בינתיים הוא מקיים מערכת יחסים טובה, מכובדת ועניינית עם הרמטכ"ל גדי איזנקוט, מקפיד לשוחח איתו בטלפון לפחות פעם ביום ולהיפגש איתו לפחות פעם בשבוע.
את מפת האיומים של ישראל ואת הערכות המצב של גורמי המודיעין הוא מכיר לפרטי פרטים, מדקלם את העיקרים שוב ושוב במענה על השאלה הכל כך נדושה ועדיין כל כך מתבקשת: האם אפשר לישון כאן בשקט. התשובה ארוכה: בתמצית - אפשר; בהרחבה - את רוב הבעיות עושה לנו איראן, אבל אנחנו מסתכלים עליה טוב ועוקבים.
מבחינת ליברמן, הכול בשליטה, רק שייתנו לבחורינו המצוינים לעשות מה שהם יודעים. וזה כולל כסף, הרבה כסף, כי מיגון של וילה כמו ישראל בג'ונגל כמו המזרח התיכון זה סיפור שעולה המון. כשהוא מרגיש שהוא צריך, הוא פשוט דורש, וממש לא אכפת לו שלפני שנתיים חתם שר ביטחון אחר עם משרד האוצר על הסכם שאמור להבטיח 5 שנים שקטות בגזרת תקציב הביטחון. אז עכשיו הוא דורש עוד כ-5 מיליארד שקל, כי הסביבה השתנתה מהר וישראל חייבת להגיב לשינויים בהתאם.
ב-2018 ליברמן יתכנס לאחת ההחלטות החשובות: מינוי רמטכ"ל חדש. בסביבתו נשבעים שגם אם יש לו בן יקיר ומועדף, הוא יקפיד לשמור את המידע הזה לעצמו וידאג שהמינוי ייעשה בשקט, בלי רכילויות וסכינאות, פסקולים של סרטי סנאף ומדפסות שמשלשלות מכתבים פיקטיביים.
כ-20 אלופים מינה מאז שהחליף את יעלון, והכול עבר חלק. והוא? הוא מרוצה ובטוח בכל לבו שלישראל יש היום את המטכ"ל הטוב ביותר שהיה לה מ-1996. באמת שהכול גן עדן, תודה.
