הפעם הרווח מ"הפרטת" הקרקע יגיע לציבור
כאשר הופרטה חברת התקשורת הממשלתית בזק (בתחילה לקבוצת סבן ואח"כ ממנו לאלוביץ'), או כאשר נמכרה חברת המזון הסמי-ממשלתית, האגודה השיתופית תנובה (לקרן אייפקס ואח"כ לברייטפוד הסינית), היה ברור לכל מי שביקש לקנות את אותן חברות שהעסקה כוללת גם אוצר נדל"ני לא מבוטל. שעם כל הכבוד לקנקן, כדאי להסתכל על הקרקע שעליה הוא מונח.
ויחד עם זאת, אף אחד לא ידע כמובן עד כמה הבוננזה גדולה. ודאי לא מדינת ישראל, שבעיקר ביקשה לחגוג את תהליכי ההפרטה שייעלו את עבודת החברות עצמן. שנים ספורות לאחר מכן תנובה כבר מכרה את שטח השוק הסיטונאי בתל אביב (היום פרויקט גינדי TLV) בכמיליארד שקל. המחלבה הגדולה ליד מגדלי עזריאלי (היום מגדלי מידטאון) נמכרה ב-365 מיליון שקל. חברת בזק הפרטית מכרה כ-100 מרכזיות בכל הארץ, בתי בזק הישנים שניצבו בכל עיר ושימשו את המרכזיות הישנות, והכניסה לקופתה כמיליארד שקל. לא מדובר בחשד כלשהו לשחיתות - החברות הללו הופרטו בהליך שקוף ומסודר, כשכל הנכסים נמצאים "על השולחן" - אולם ברור בחוכמה שבדיעבד, שמוטב היה למדינה למכור את החברות בנפרד ואת הנכסים הנדל"ניים הללו בנפרד.
כעת, הליך ההפרטה של חברת חשמל זימן למדינה הזדמנות נהדרת למכור פרוסה פרוסה. ממילא לא מדובר הרי בהפרטה של ממש, אלא במכירה מתוכננת של חמש תחנות כוח, כל אחת בנפרד. מעבר לכך, בשל העובדה שחברת חשמל הממשלתית נותרת על כנה, אפשר היה ליטול ממנה את הקרקעות במסגרת הסדרים לחוב הכבד שרובץ על החברה.
הפרדת הקרקעות מחברת חשמל היא בשורה חשובה הן לאינטרס הציבורי-תכנוני והן לאינטרס הציבורי-כלכלי. יזמים פרטיים שהיו שמים יד על אותם נכסים היו כמובן מבקשים אך ורק למקסם את הרווח מהקרקע, גם אם הוא היה נשאר במפות בייעוד ציבורי למהדרין (ע"ע מרכזיות בזק בייעוד ציבורי, שחלקן כבר הפך למעונות סטודנטים בידי משקיעים שמשכירים אותם).
לכן, כשהעירייה או המדינה (רשות מקרקעי ישראל) הופכות ליזמיות הקרקע, מותר לקוות ולהאמין שהמשקל העיקרי יהיה מקסום טובת האזרחים וטובת העיר. בין שהקרקע תשמש בסופו של דבר לשימושים ציבוריים ובין שהיא תמכר ליזמות נדל"נית פרטית, לכל הפחות דואגים הפעם שהתמורה תגיע לציבור, ולא אל הקרן או אל הטייקון הפרטי שביקש לקנות אתונות והסתבר שקנה קרקע.
