שבאקניקים / צילום: אהוד רומנו באדיבות הוט
אם תשאלו כל יליד אייטיז מה אומר לו השם "קארטה קיד" הוא יגיד אחד מהשניים: "wax on, wax off", או "מיסטר מיאגי מנסה לתפוס זבוב באמצעות צ'ופסטיקס".
שני הקטעים הם בעלי ניחוח קומי, אבל בשניהם יש רובד נוסף, ביקורתי, על הסטריאוטיפ ההוליוודי של המזרח הרחוק. בקטע הראשון זה די ברור: התלמיד מצפה מהמורה שילמד אותו תנועות לחימה, וזה שולח אותו לשטוף את האוטו. אבל הסצנה עם הצ'ופסטיקס הרבה יותר משמעותית. לכאורה, היא אמורה לבטא את יכולות הריכוז, הדיוק והחדות של מיאגי, אבל יש קאץ': בתרבות הקונפוציאנית העתיקה, האכילה באמצעות צ'ופסטיקס נועדה לסמל עדינות, שלום פנימי ואת הרעיון שאין מקום על שולחן האוכל לכלים "אגרסיביים" כמו סכין ומזלג. העובדה שמיסטר מיאגי עושה בסמל כזה שימוש כה אלים, כמו התעללות בזבוב, יוצרת דיסוננס, והסצנה כולה בעצם מהווה אזהרה מטאפורית ליוצרים: כשתרבות אחת מנסה לתאר תרבות אחרת, תמיד יש סכנה של דורסנות.
בהתאם, "שבאבניקים", שמביאה את סיפורם של ארבעה תלמידי ישיבה (דניאל גד, עומר פרלמן, ישראל אטיאס ואורי לייזרוביץ'), נכנסת לתחום עם לא מעט מוקשים. אלא שלסדרה הזו יש שתי שכבות של הגנה, כיפת ברזל, אם תרצו: ראשית, כמו "סרוגים" ו"שטיסל" לפניה, גם פה יש יוצר שמגיע מהמגזר - אלירן מלכא. שנית, יש לה את מאור זגורי בבימוי ואת אורי ויסברוד בעריכת התסריט, שזה אומר פחות או יותר שהסדרה הולכת להיות בית ספר לטלוויזיה.
ב"שבאבניקים", כמו בסדרות אחרות שמתארות תרבות של מיעוט, השיטה שמאפשרת לה לא ליפול לקלישאות ולסטריאוטיפים היא להתעלם מהסביבה שבה מתרחשת העלילה (קצת כמו המשל הנודע מהנאום של דיוויד פוסטר וואלאס, על שני הדגים שאחד מהם שואל: "איך המים היום?", והשני משיב בשאלה: "מה זה מים?"). הסוד הוא לא להתיימר לתאר תרבות, אלא לתאר דמויות, סיפור, קונפליקט. ב"סרוגים" זה עבד מצוין ו"זגורי אימפריה" שכללה את העיקרון לכדי יצירה בעלת חשיבות היסטורית, כך שהיה מי שפילס את הדרך ל"שבאבניקים"; אבל גם להלך בדרך הזו צריך לדעת, והסדרה מדלגת בה בחן גדול ובקסם רב.
נכון, אי אפשר לחמוק מהדיונים על הגיוס לצה"ל, על הדרת נשים, על הגזענות והמעמדות בתוך המגזר - ו"שבאבניקים" מצליחה לטפל בהם בלי להיות דידקטית או שיפוטית - אבל זה ממש לא העיקר: הלב של הסדרה הוא קודם כול אנשים והרגשות שלהם.
תוסיפו לזה בימוי, עריכה וצילום וירטואוזיים, שמעבירים היטב את הדינמיקה בין הדמויות (שימו לב לוויכוח במטבח בפרק 7); משחק נהדר שניכרים ממנו עומק ובנייה יסודית של הדמויות (שימו לב, למשל, מי היחיד שמחזיר את הכיסא לשולחן כשכולם קמים, גם בפרק 7); ובניכוי מה שנראה כמו תוכן שיווקי בוטה (שימו לב למילה "קפסולות") - ותקבלו עוד יצירת פאר מבית הוט, שמביאה קשת רחבה של מרכיבים אנושיים. הסטטוס קוו הוא רק הבונוס.