יאיר לפיד / צילום: תמר מצפי
1. משעשע לראות את ההתקפות על גוגל ופייסבוק, במיוחד מאנשים שמגלגלים על לשונם את המילה "חדשנות". משעשע לראות איך חברות שלא מזמן העריצו אותן, הפכו לשקי חבטות, לחברות "דיקטטוריות" (מושג טיפשי), לחברות שמסכנות את הדמוקרטיה כביכול, לחברות שצריך לפרק, אחרת הן ישלטו במוחנו ויהפכו את עולמנו לצר כעולם נמלה. עצוב מאוד לראות שחלק מהקריאות הן לא רק של מתחרים (שכמה מהטקטיקות התחרותיות של שתי הענקיות לא מוצאות חן בעיניהן, לעתים בצדק), ולא רק של רגולטורים (למשל, בעיקר בגלל ענייני מס מוצדקים), אלא גם עיתונאים בעלי אינטרס שגוגל ופייסבוק שברו את המונופול שלהם, של העיתונות המסורתית, הזיזו את הגבינה שלהם ואכלו מהעוגה שלהם (הכוונה לעוגת הפרסום). הביקורת של עיתונאים הנשמעת היישר מתוך לועם של המו"לים שלהם והאינטרסים הכלכליים שלהם, היא שרלטנות במקרה הטוב והונאת הציבור במקרה הרע.
2. לכל אלה שכבר מתכננים איך ומתי לפרק את גוגל ופייסבוק לחתיכות כדי להציל את הדמוקרטיה, אני ממליץ לקרוא כתבה מאלפת שפורסמה השבוע ב"וול סטריט ג'ורנל", על ההיסטוריה של מונופולים, במיוחד בתחומי ההייטק. צירפתי גרף מאיר עיניים מתוך הכתבה, על שליטת תאגידים בשוק שלהם לאורך ההיסטוריה.
ראשית, למספרים שהוצגו בכתבה: גוגל שולטת ב-89% משוק החיפושים באינטרנט, 95% מהצעירים באינטרנט משתמשים במוצרים של פייסבוק, אמזון מהווה 75% משוק הספרים האלקטרוניים, גוגל ופייסבוק מקבלות 63 סנט מכל דולר שהושקע בפרסום באינטרנט בשנה שעברה, גוגל ואפל סיפקו 99% ממערכות ההפעלה לטלפונים ניידים, אפל ומיקרוסופוט מספקות 95% ממערכות ההפעלה למחשבים שולחניים.
"יותר ויותר מבקרים חושבים שענקיות הטק הללו צריכות לעבור פיצולים או להיות כפופות לרגולציה כזו שהייתה לסטנדרד אויל ול-AT&T בזמנן", נכתב בכתבה. "רשימת החטאים של הענקיות הללו כוללת הפצת חדשות מזויפות ויצירת התמכרויות, עד זריעת חורבן במרכזי קניות של ערים קטנות. אבל למפקחי ההגבלים העסקיים יש מבחן צר: האם גודלן של החברות פוגע בצרכנים? בקריטריון כזה, אין כאן החלטה ברורה של נקיטת פעולה נגד ענקיות הטק - לפי שעה לפחות: הענקיות הללו מורידות את המחירים, ומשיקות מוצרים ושירותים חדשים ומשופרים מדי שבוע".
3. כל עוד גוגל ופייסבוק ימשיכו מתוך להט לשלב עוד ועוד חידושים במוצרים שלהן, אין שום סיבה להגן על המתחרים שלהן, אלא להמשיך להגן על הצרכנים. הקביעות הפופוליסטיות כאילו גוגל ופייסבוק מסכנות את הדמוקרטיה והופכות לדיקטטורה של מידע, הן תוצאה של כעס כלפי הכישורים וההצלחה שלהן, ופחות מסתמכות היגיון כלכלי. המתקפה על גוגל ופייסבוק מוכיחה דבר מאוד פשוט: יהיו אשר יהיו הדברים שעושה חברה מצליחה וחדשנית כדי להביס את מתחרותיה, בשלב מסוים היא תהפוך לקורבן להצלחתה ובעתיד היא עלולה להיתקל ברגולטורים שינסו להפוך אותה לפושעת בתחום ההגבלים העסקיים.
אני כותב את זה שוב ושוב, וההיסטוריה הכלכלית מוכיחה את זה פעם אחר פעם: עקרונות דת ההגבל העסקי טוענים שכמה חברות ענק מחזיקות בכוח ובהשפעה חזקים כל-כך על אנשים, עד כי רק כוחן האלוהי של ממשלות מסוגל לרסן אותן או לקשור את ידיהן. זוהי תפיסה מגוחכת, כוזבת ולא ראויה. החשש ממונופולים או מחברות טק ענקיות כמעט תמיד מנופח. בניגוד לתיאוריות, חברות מהסוג של גוגל, פייסבוק ואמזון הוזילו את המחירים וקידמו מאוד את האינטרסים של הצרכנים. אלא שהרגולטורים והמו"לים שלהוטים עכשיו להתלבש עליהן, אינם מפחדים באמת מגוגל ופייסבוק. הם מפחדים מהשוק ומהתוצאות של שוק המדיה.
בשוק המדיה גוגל ופייסבוק שברו את המונופול של המדיה המסורתית ושל העיתונאים שחשבו שכל משפט שהם משחררים לאוויר הוא דברי אלוהים חיים. הן תרמו ותורמות לזרימת המידע ולדמוקרטיית המידע, הרבה יותר מכל עיתונאי שמלהג עליהן או מו"ל שמקטר עליהן כיוון שעסקיו צולעים. החדשות המזויפות שמשוטטות בהן לא שונות במהות מהחדשות המזויפות בכלי התקשורת המסורתיים עצמם. הן ריסקו את המודלים העסקיים של גופי המדיה, במיוחד של העיתונים, אבל במקום שהמו"לים ינסו לייצר מודלים עסקיים חדשים וחדשניים, הם התמכרו למודל עסקי מעוות ויחיד: הזרמות כספים, תוך האשמת גוגל ופייסבוק במצבם המידרדר.
4. למרות העוצמה האדירה של פייסבוק וגוגל בשוקי הפרסום ולמרות התיאורים המטופשים על דיקטטורות אפלות, מי שקובע את סדר היום הציבורי הם עדיין כלי התקשורת האלקטרוניים והעיתונות המודפסת, והסכנה של הטיה, עיוותים והתעלמות מעובדות נמצאת דווקא שם. אני רוצה להמחיש זאת באמצעות שני אירועים פוליטיים ואירוע כלכלי אחד: הראשון, התחקיר של עמרי אסנהיים בשבוע שעבר ב"עובדה", עם הוכחות על כך שיעקב פרי, ראש השב"כ לשעבר והיום ח"כ ב"יש עתיד", כשל בבדיקת פוליגרף ונמצא דובר שקר בנוגע להדלפת חומרי חקירה לכאורה בזמנו לאריה דרעי. כמו כן, הייתה המלצה להעמיד לדין את הפרקליט הבכיר אלי זהר בחשד לתיאום עדויות של אנשי השב"כ באותה פרשה. ההמלצה לא יושמה כמובן מעולם.
השני, על-פי חשיפתה של אילה חסון, יואב סגלוביץ', לשעבר ראש אגף החקירות במשטרה והיום במפלגת "יש עתיד", ודודי כהן, לשעבר מפכ"ל המשטרה, נפגשו עם גבי אשכנזי, הרמטכ"ל לשעבר, אחרי 3 עדויות שבהן התנער אשכנזי מהקשר עם בועז הרפז ובוודאי שאשכנזי לא ציין שיזם עם הרפז שיחת טלפון של 17 דקות ביום פתיחת החקירה מטלפונים קוויים כפי שהוא ביקש - שיחה שרק הרפז דיווח עליה במשטרה. אחרי הפגישה עם סגלוביץ' וכהן, שלא זכתה כמקובל לזכרון דברים, התקיימה חקירה נוספת של אשכנזי בנושא, ובאורח פלא הרמטכ"ל לשעבר שלף את דבר השיחה עם הרפז בדרך אגב.
האם זה מקרי שאשכנזי שלף את דבר השיחה אחרי פגישתו עם סגלוביץ' וכהן? ולמה אין תיעוד ואין זכר לפגישה הזו, ולמה סגלוביץ', שנחשב לחברו הטוב של אשכנזי, מעולם לא נדרש להסביר באולפני הטלוויזיה את העניין הזה? האם מדובר במקריות ותו לא? ואיך כל זה מתחבר לעדותו של בועז הרפז בפייסבוק לפני זמן קצר? "לאחר שבע וחצי שנים של עינויי דין ועינויי נפש, התנכלות בלתי פוסקת לי ולמשפחתי וחקירות חוזרות ונשנות", הוא כתב, "הצליחו רשויות החוק למצוא פתח שבו יוכלו הקושרים המקושרים לחמוק ממתן דין על מעשיהם, רק נגדי הוגש כתב אישום. למרבה 'ההפתעה' חבורת הקושרים המקושרים האלה המציגים עצמם כמתוחכמים, כמנוסים, אנשים שניהלו את מערכות הביטחון הרגישות ביותר, 'לא ידעו', 'לא הבינו' והם בעצם תמימים, כסילים וחסרי מודעות למעשיהם. כתב האישום הוא מהמבישים והמביישים ביותר את מערכת אכיפת החוק, ומוכיח שיש דין אחד לקושרים מקושרים ודין אחד לאזרחים רגילים! אותם קושרים מקושרים, מחוברים גם לגורמים בתקשורת, שלהם היה נוח לעשות לי דמוניזציה, להפיל עליי את התיק, הכל כדי לחלץ את החברים...".
מי הם אותם קושרים ומקושרים? אולי בקרוב נדע, כשהרפז יפתח את סגור לבו במהלך משפטו כפי שהבטיח, וייחשפו ההקלטות והמקושרים שעליהם הוא דיבר וירעדו אמות הסיפים.
והשלישי, כלכלי, דוח העוני האחרון של הביטוח הלאומי שוב הצביע על מגמת שיפור עקבית בנתונים ושיפור במדדי העוני בישראל. למרות זאת, ולמרות שמדד העוני בעצמו נתון לוויכוח, מה שהובלט בכלי התקשורת היה כצפוי התמונה השחורה של עוני בישראל אף על פי שהתמונה בכללה הייתה בהחלט מעודדת.
כיצד קורה שדווקא שני בכירים ב"יש עתיד" חומקים מהשאלות הקשות וממכבש תקשורתי התוהה על מעשיהם? כיצד קורה שהתמונה הכלכלית האמיתית על מדדי העוני בפרט, והתמונה הכלכלית הטובה של ישראל בכלל, אינה מודגשת? הסיבה פשוטה ומשלבת שתי עובדות: אתרוג ושמו יאיר לפיד, שזוכה ליחס מועדף ויש לו לובי חזק באמצעי התקשורת המרכזיים, בשילוב עם סנטימנט האנטי-ביבי המוכר. אתם יכולים רק לדמיין מה היה קורה, למשל, אם ח"כ פרי היה חובש את ספסלי הליכוד: מהומת אלוהים.
אז איפה בדיוק מתעוותת המציאות ואיפה בדיוק יש פייק ניוז, הטיית עובדות וחיבוק אנשים שחפצים ביקרם?
eli@globes.co.il