רוני חזקיהו / צילום: תמר מצפי
1. לפני שבוע, 28 חודשים אחרי שהתכנסו לראשונה (ב-25 באוגוסט 2014) הפיצו חברי הצוות בראשות הכלכלן הראשי באוצר, יואל נווה, באחריות מלאה של החשב הכללי, רוני חזקיהו, על יועציהם החיצוניים - מסמך טיוטה שמזכיר מבחן בדקדוק של נער מתחכם וחמקמק. כזה שבסוף העמוד כותב את כל סימני הניקוד והפיסוק ואומר למורה: 'קח, בחר, נקד, פסק איך שבא לך'.
2. 'הנה לכם הרשימה' - אומר הצוות הבכיר למשה כחלון שמינה, ולבנימין נתניהו שיעבוד (אם בכלל) בצמוד לו בעניין הזה. 'כתבנו לכם את כל האפשרויות שעליהן ידעתם גם קודם, רק ניסחנו אותם בתחכום יתר - ועכשיו תשברו את הראש בעצמכם'. על הדרך הם גם נהגו כמו שנוהגים פקידי ממשלה בכירים, וסידרו לעידן עופר והחברה לישראל דרך אולי טיפה עקיפה ומתמשכת, עם זאת סדורה וסגורה, לקבל את הזיכיון גם ב-2030, ואפשר שהרבה לפני, בלי להתאמץ מדי.
איכשהו, על הדרך, גם סידרו לחברים ולמקורבים, לא חשוב של מי, עוד תפקידים בכירים בשירות הציבורי/בחברות הממשלתיות. הם מציעים להקים חברה ממשלתית חדשה, על מנהליה, יו"ר, מנכ"ל, פקידים, יועצים, עוזרים, דירקטורים, עורכי דין, רואי חשבון ועוד. בשלב הראשון, יקראו לזה 'תשתית' להקמת חברה ממשלתית - אבל, בפועל, זו תהיה חברה ממשלתית, כבדה ומנופחת לכל דבר ועניין. ציבורית זה יוצג כאילו מדובר במהלך שאיים על עידן עופר, כאילו לומר לו: אם תקשה על המכרז או תפעל מאחורי גבנו לנטרל חברות רב-לאומיות שירצו להתמודד בו (כפי שקרה בעבר בכמה סבבי ההפרטה של צים כשהייתה פעם שותפות בין המדינה לחברה לישראל) - נלאים את החברה.
העניין הוא שזה לא באמת איום ושעופר בוודאי לא מרגיש מאוים מקבוצת הפקידים ההססנית, שמלכתחילה גילתה הבנה לעמדותיו.
3. נתניהו וכחלון, יובל שטייניץ גם, כמו גם המנכ"לים במשרדיהם - אלי גרונר, שי באב"ד, אודי אדירי והממונה על התקציבים שאול מרידור - גם לא למדו מהטיוטה משהו חדש, וגם לא נדרשים עכשיו לשיקול דעת שמעדיף מסלול כזה על פני האחר. עם זאת, הם קיבלו "שי לחג": השרים, כמו הבכירים, יוכלו להמשיך להישאר בצד הבטוח - זה שלא מקבל החלטות קשות. הם קיבלו אופציה, נקרא לה 'שמיכה', להמשיך "לדון" באפשרות הזו, האחרת, או ההיא, לאורך הרבה זמן, בתירוץ שהכול כבד, יקר, קריטי וחשוב ולא ראוי לרוץ. בקיצור: הצוות הזה מחלץ את השרים והבכירים הנוכחים מחובת הכרעה. לא לריב עם עידן עופר, לא עם יוחנן לוקר, היו"ר של כיל, לא עם ועדי העובדים שכבר מוכנים לעשות את העבודה עבור עופר - וגם לא עם הציבור, הבג"ץ שבדרך והארגונים החברתיים שרק מתחילים להבין מה קורה וכבר משגיחים.
4. עניין חשוב, עקרוני ומחייב שקיפות מלאה אינו מופיע בטיוטה: הסדר הנכסים. אותו מסמך בן כמה עשרות עמודים שעבדו עליו במשרד החשב הכללי בתקופת החשבת לשעבר, מיכל עבאדי-בויאנג'ו, למעלה משנתיים. מסמך שהחשבת עצמה הטמינה/החביאה בכספת של החשב הכללי חזקיהו, יממה לפני שפרשה. הסדר הנכסים מחויב בתנאי הזיכיון ואמור לקבוע את התמורה הכספית שהמדינה מחויבת לשלם למחזיקת הזיכיון בעבור הנכסים הקבועים שלה, ובחישוב ההשקעות ארוכות הטווח שביצעה במהלך שנות הזיכיון לצורך מימוש ניצול משאבי הטבע של ים המלח.
הסדר נכסים, בין אם על-פי ערכם המאזני או על-פי ערכם הכלכלי בעת הביצוע, הוא המדרגה הראשונה לקביעת המשך הדרך. בסיס ההסדר בין המדינה לעופר והחברה לישראל לקראת סיום הזיכיון. בלעדיו אי-אפשר להתקדם. אבל, כאמור, רק עיניהם של השר והחשב הכללי הנוכחי שזפו את המסמך הזה - שנוגע בעומק נכסי המדינה והציבור.
עתירה לבג"ץ של התנועה לאיכות השלטון שדורשת להציג את ההסדר, נדחית שוב ושוב על-ידי המדינה בתירוצים שונים. הטיוטה הנוכחית, ככל הידוע, לא מגלה. יחד עם זאת, יש לציין כי באותה עת שהחשבת הקודמת בחרה להפקיד את מסמכי הסדר הנכסים בכספת של החשב חזקיהו - בטענה שאם זו אחריותו הרי זו גם סמכותו לפרסם או לא פרסם - קבעה/קראה עבאדי-בויאנג'ו שחובת המדינה לצאת למכרז על הזיכיון לכרות ולפתח את מחצבי ים המלח.
5. עוד משהו שככל הנראה לא מופיע בדוח הוא חובת ניסוח מניית זהב חדשה לקביעת יחסים הוגנים בין בעלי הנכס הקרוי ים המלח - הציבור והמדינה, לבין מי שיקבל את הזיכיון. מזה שנים חוזרת ועולה הטענה שהחברה המחזיקה בזיכיון, החברה לישראל-כיל-ים המלח, איננה עומדת בתנאי מניית הזהב. העניין הזה נבדק לפני כשנתיים, בתקופת ההשבתה הגדולה של מפעלי ים המלח והנגב, במה שנראה אז, וגם היום, כהטלת אימה על הממשלה בראשות נתניהו שעמדה אז לבחירות, בדרישה שייתן לה הארכת זיכיון מיידית. האוצר מסר אז כי הוא בודק את עמידת החברה בתנאי מניית הזהב, שכן אי-עמידה בתנאים החתומים מבטלת את הזיכיון מיידית. לא ברור מה עלה מהבדיקה.
6. חידה גדולה ושמה רוני חזקיהו. ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד? לפני פחות מחודש האריך החשב, בפטור מתמשך מחובת מכרז, את ההתקשרות עם הכלכלן פרופ' חיים בן שחר וד"ר גיורא אגם, לצורך המשך הייעוץ בבוררות בין המדינה לכיל-מפעלי ים המלח למשך שנתיים נוספות ("גלובס", 28.12.17). רקע: ב-2011, אחרי שנים של התכתשות וניסיונות לסגור בשקט, נפתחה בוררות בין כיל-ים המלח ובין המדינה, לעניין תשלום התמלוגים שעל החברה היה לשלם למדינה, לאורך השנים, בגין המוצרים המיוצרים על-ידי חברות-הבת הרבות שהוקמו על בסיס המינרלים המופקים על-ידי החברה מים המלח.
החברה, שלא שילמה תמלוגים גם אחרי שהדבר נחשף, טענה שאלה לא מוצרים ישירים. המדינה אמרה: מוצרי המשך הנובעים מחומרי ים המלח מחויבים בתמלוגים כמו מוצרים ישירים. כמה פסקי בינתיים ניתנו, עד שהגיע פסק הבוררות האחרון והמוחלט בשלהי 2016 שתמך בעמדת המדינה וקבע את אופי חישוב הריבית וההצמדה שמחייב את ים המלח בתשלומי תמלוגי העבר והעתיד.
למרות ההחלטה החד-משמעית - החברה בשליטת עידן עופר עדיין מתווכחת ומתמקחת והמדינה עדיין דורשת. את עמדת המדינה-הציבור מייצג החשב הכללי חזקיהו. והנה מתברר שאותו חזקיהו, שניצב כצוק איתן בבוררות ואפילו מעריך שהיא תמשך עוד שנתיים (כאורך הפטור ממכרז לייעוץ של בן שחר) - הוא הוא שחתום על טיוטה שממליצה לשנות את מבנה התמלוגים כך שיחולו על חומרי גלם ולא מוצרי המשך.
איך הוא יכול לעשות שני דברים כל-כך מנוגדים בעת אחת? ומה יאמרו הבוררים על זה? האם מישהו שתל בכוונה עיזים בטיוטה (כדי לאפשר למישהו לתת הוראות ביטול), או שאולי מישהו עושה צחוק מהעבודה?.