מפעלי ים המלח / צילום: איל יצהר
משרד האוצר התחיל לעסוק בשאלה, מה לעשות עם האוצרות של ים המלח, כאשר הזיכיון של חברת כימיקלים לישראל לכריית אשלג ומינרלים נוספים יפוג בעוד עשר שנים. איך לנהל את הנכסים הללו - האם להמשיך בהפרטה כרגיל, או שיש אפשרות לעשות את ההיפך - להלאים מחדש את ים המלח וסביבתו, להחזירם לידי הציבור, כפי שהיה לפני ההפרטה ב-1995.
לחסידי ההפרטות בלי חשבון, שמזדעזעים מעצם המחשבה על הלאמה מחדש, צריך להזכיר: גם כאשר מפעלי ים המלח היו בבעלות המדינה ובניהול חברה ממשלתית, הם נתנו לאוצר כל שנה דיבידנדים מכובדים.
אפשר להסתכל על הענין רק דרך הפן הכספי של שווי הזיכיון, ואיך משווקים את האוצרות הללו - האם במכרז חדש, או שאין ברירה אלא להאריך את הזיכיון של כימיקלים לישראל.
אפשר להסתכל על זה גם אחרת. מדובר בנכס של מחצבים ייחודיים, עם ערכי טבע מיוחדים במינם, בים ובסביבתו, שאותם מסרה המדינה ליזמים פרטיים.
גם אם יוחלט בסופו של דבר על המשך ההפרטה, בין אם בהארכת הזיכיון או בפרסום מכרז חדש, ולפני ששוקעים בחישובים ובהחלטות על מחיר מינימום, על תמלוגים, על מחירי האשלג ועל עלויות מימון - נושאים חשובים מאוד - יש להציג לציבור תוכנית מסודרת של שיקום ים המלח וסביבתו: איך מתמודדים עם הבולענים, איך מבצעים את קציר המלח המצטבר בקרקעית, מה יהיו השלכות הפנטזיה של תעלה בין ים סוף לים המלח, וכמה מים יוזרמו מנהר הירדן לים המלח.
השאלות האלה חשובות יותר מכסף.