עליבאבא / צילום: רויטרס
בשנת 1991 עבדתי בחברת מוטורולה תקשורת. זו הייתה עבודתי הראשונה אחרי סיום הטכניון. מוטורולה נחשבה אז למקום עבודה מכובד, כזה שמתגמל יפה את עובדיו. כמה חודשים אחרי שנכנסתי לעבודה היה הצוות שלי צריך לעמוד ב'דד-ליין' של אספקת גרסה חדשה ללקוח חשוב.
החלק שלי היה מוכן בזמן, אבל ליתר ביטחון החלטתי להתייצב לעבודה מוקדם מאוד ביום הגורלי של שחרור הגרסה. בשעה 04:30 בבוקר צעדתי בגאווה אל שולחן העבודה שלי, מדמיין בעיני רוחי את דברי השבח של המנהלים אל נוכח הקרבה ההירואית של העובד המסור שלהם, אני. זכור לי שהתלבטתי איך מאוחר יותר אזכיר בנון שלנטיות למנהל הישיר שלי, בדרך שלא תשתמע כהתפארות עצמית מיותרת, את העובדה שבאותו בוקר הגעתי לעבודה שעה ארוכה לפני שהשמש זרחה.
זו הייתה התלבטות מיותרת, במיוחד לאור העובדה שכשקרבתי לאזור העבודה שלי הבחין בי המנהל שלי, שניכר היה שישב בכסאו זמן רב לפני שהגעתי למשרד, נענע בראשו במעין ברכה אדישה ומיד המשיך בעבודתו. שאר חברי הצוות היו רכונים על המסכים שלהם. הם היו מנומסים ולכן לא העירו לי על הגעתי המאוחרת לעבודה ביום כל-כך חשוב. בחוץ היה עדיין חושך מוחלט.
מאוחר יותר באותו יום שוחררה הגרסה בזמן ולשביעות-רצונו של הלקוח. אותו מנהל, אגב, המשיך לעבוד שנים רבות בחריצות ובמרץ רב. הוא היה ידוע בתור איש מקצוע מעולה וכמי שהקדיש שעות ארוכות, ממש ללא מגבלה, לעבודה התובענית. בערך 20 שנה מאוחר יותר, כשמוטורולה המפוארת הייתה בתהליכים של קריסה, הנאמנות הזו וההשקעה האינסופית שלו לא עמדו לזכותו. הוא פוטר מהעבודה כמו עובדים רבים אחרים.
סדר עדיפויות קלוקל
כמה שנים לאחר מכן, בחברה אחרת, הודעתי יום אחד בהיסוס רב ובעיניים מושפלות למנהל שלי שעליי לצאת מוקדם על-מנת להספיק להגיע בזמן למסיבת חנוכה בגן של בתי. הוא הסתכל עליי בעירוב של חוסר הבנה, רוגז ותדהמה, ונתן לי להבין שבאופן חד-פעמי, שאסור שיתפרש כהסכמה לטווח ארוך, ובגלל היותי עובד מוכשר ומסור, הוא מוכן לגלות הפעם סובלנות לסדר העדיפויות הקלוקל שלי, המעמיד מסיבת חנוכה בגן ילדים כלשהו מעל סדר היום של הצוות שלנו, בחברת הייטק מהוללת שעתידה לכבוש בקרוב את העולם. היא לא כבשה אותו, החברה המדהימה שלנו, אבל זה כבר סיפור אחר, שאיננו קשור לחנוכה.
נזכרתי בדברים האלה אל נוכח הסערה שחולל מאמר שפירסם השבוע משקיע ההון סיכון המהולל מייק מוריץ מקרן סקויה שבעמק הסיליקון. בדבריו, שהובאו ב-Financial Times, השווה מוריץ בין עובדי הייטק סיניים לבין המקבילים שלהם בסיליקון וואלי. מוריץ שיבח את חריצותם של הסינים וציין כי בסין "מנהלים מגיעים לעבודה בסביבות 8 בבוקר ובדרך-כלל אינם עוזבים לפני 10 בלילה. רובם עושים זאת 6 ימים בשבוע, ויש הרבה דוגמאות לאנשים שעובדים כך 7 ימים בשבוע. מהנדסים נוהגים קצת אחרת. הם מגיעים לעבודה בסביבות 10 בבוקר ועוזבים בחצות הלילה. מעבר לחופשת ראש השנה הסיני המסורתית ולחג הלאומי הסיני באוקטובר, רוב העובדים רק 'גונבים' לעצמם כמה ימי חופשה בודדים נוספים. יש חברות טכנולוגיה שמשלמות מענקי שכירות לעובדים שבוחרים לגור קרוב למשרדי החברה שלהם".
מוריץ הצביע על כך שעובדים אמריקאים בעמק הסיליקון אולי עובדים קשה בשנתיים הראשונות של החברה שלהם אבל אחר-כך מאיטים את הקצב. ושוב, לעומתם, "אם חברה סינית קובעת מטלות לסוף השבוע, אף אחד לא מתלונן על כך שיפסיד משחק ליגה של הילדים שלו. אין זה מפתיע שבחברה סינית זה חיזיון נפוץ לראות אנשים רבים ישנים כשהראש שלהם מונח על שולחן העבודה בשעות אחר-הצהריים".
מוריץ הצביע על הפינוק של עובדי עמק הסיליקון מול מקביליהם הסיניים, שהחברות שלהם מקפידות על יד קפוצה. הכיסאות של הסינים זולים, יש להם לפטופים במקום מחשבים, מרחב העבודה שלהם קטן פי שלושה מזה של מקביליהם האמריקאים, הם אינם טסים במחלקת עסקים ובדרך-כלל חולקים חדרי מלון משותפים בנסיעות עבודה.
ניצול חזירי ואכזרי
הדברים של מוריץ זכו לקיתונות של ביקורת, במיוחד לאור הערגה שגילה לאורח החיים הסגפני של העובדים הסינים, שמתפרש על-ידי רבים פשוט כניצול חזירי ואכזרי על-ידי מעבידים שיודעים שלעובדים שלהם אין ברירה אחרת. המצב בעמק הסיליקון שונה לחלוטין וטוב שכך. אבל כנראה יש לכך מחיר, שעליו מצביע מייק מוריץ. התחרותיות של העובדים האמריקאים ושל החברות בהן הם עובדים עלולה להיפגע אל נוכח עלויות ההעסקה שלהם והנחישות של המתחרים של החברות האלה מעבר לים. וכשהדברים האלה מגיעים מאחד ממשקיעי ההון סיכון המצליחים ביותר בכל הזמנים, חשוב לפחות להתייחס אליהם בכובד-ראש.
אני מסוגל להבין את הביקורת של מייק מוריץ על המנטליות שהשתרשה בעמק הסיליקון בשנים האחרונות. להבין, אך לחלוטין לא להסכים. אני מבין שהוא מתגעגע לימים ההם, הימים בהם הוקמו חברות ענק מדהימות כמו אפל (בה השקיע מוריץ) וסיסקו (בה השקיע שותפו של מוריץ, דונלד ולנטיין) ויצרו במהירות קטגוריות חדשות בתחומן, מה ששינה את העולם כמו שאנחנו מכירים אותו היום.
אני מנחש שהעובדים בסיסקו ובאפל בימים ההם עבדו כמו שמייק מוריץ מן הסתם אוהב, מסביב לשעון, בלי לקחת יותר מדי ימי חופשה ומבלי להתפנק או לצפות לפינוקים. אבל דווקא חברה אחרת שמוריץ השקיע בה, גוגל, הפכה להיות לא רק לענקית הייטק אלא גם סמל ליחס נכון לעובדים, תנאי שכר מפליגים ופינוקים רבים מאוד.
אני משוכנע שאין מנהל בגוגל שמצפה מעובדיו לוותר על האיזון בין חייהם הפרטיים לבין טובת מקום עבודתם, או לעבוד מסביב לשעון כאורח חיים. להפך: גוגל ידועה בכך שהיא מעודדת את עובדיה לנהל אורח חיים מאוזן, לצאת לחופשות ואפילו לתרום חלק משמעותי מזמנם לפרויקטים קהילתיים. ויש שיאמרו שדווקא היחס הזה לעובדים, ובנוסף לו השכר היפה והפינוקים הרבים, הם אלה שהופכים את גוגל לחברה כל-כך מוצלחת.
ובחזרה אלינו כאן, באומת הסטארט-אפ. אין בי כעס על המנהלים ההם. גם לא על עצמי, שהרשיתי לעצמי להיסחף ולנסות להבין לליבם של אנשים שהקדישו את כל כולם למקום עבודתם. זו הייתה תקופה אחרת, והתרבות שלנו כאן, בהייטק הישראלי, הייתה גם היא אחרת. היינו אחוזי התפעלות מדפוסי החשיבה החדשניים שהונחלו לנו על-ידי חברות אמריקאיות גדולות שבאו לכאן בדרך-כלל בעקבות מנהלים בכירים שחזרו לארץ ושכנעו את מנהליהן להקים כאן שלוחה מקומית. והיו גם יזמים ישראלים מוכשרים שהשכילו להקים כאן חברות מובילות ומבטיחות, והם היו עסוקים בהרבה דברים שנראו לכולנו הרבה יותר חשובים מאשר ליצור תרבות אירגונית מפרגנת, מכילה ומבינה.
לעתים התמימות הזו של עובדים נלהבים נוצלה על-ידי מנהלים ציניים, אבל באופן כללי זו פשוט הייתה תקופה אחרת, ותפיסת עולם שונה. והיא הייתה שונה לרעה, אין ספק בכך. השנים שחלפו מאז, במיוחד העשור האחרון, שבו תפסו בני דור המילניום את המרכז של בימת ההייטק הישראלי, היטיבו עם התפיסה של עובדים כשותפים בחברה ועם ההבנה שאיזון בין צורכי העבודה לבין החיים שמחוצה לה הוא לא רק קריטי עבור העובדים אלא גם אינטרס עסקי עבור החברה שמעסיקה אותם.
אולם, עדיין חשוב שעובדי ההייטק העובדים בחברות המפנקות כל-כך של שדרות רוטשילד ורמת החייל, שנהנים מארוחות מגוונות, חדרי כושר מאובזרים היטב ונופשוני חברה מלהיבים - חשוב שגם הם יידעו להתגייס ביום פקודה. הם צריכים להיות מוכנים לעבוד מסביב לשעון - אם ומתי שצריך - ואפילו להקריב לפעמים, לעתים רחוקות, ימי חופש עם המשפחה, כדי להיות שותפים אמיתיים ולשמור על ההייטק שלנו תחרותי, בעולם שבו התחרות עוטפת אותנו מכל עבר ומתקדמת לעברנו במהירות.
כי אם מייק מוריץ, האיש שהשקיע באפל ובגוגל, חושש שמוסר העבודה של עובדי סיליקון וואלי הופך אותם ללא תחרותיים - כדאי לנו לפחות להקשיב לו ולהסיק מסקנות משלנו, המותאמות לבני הדור הנוכחי של ההייטק הישראלי.