הכלכלה של הכדורגל האירופי ממשיכה לנוע במהירות חסרת מעצורים. אם בעבר הלא רחוק היה ניסיון לטעון שייתכן ומדובר בבועה, בחוסר רציונליות, שלא ייתכן שמדובר בתעשייה חסרת גבולות - הרי שהנתונים החד-כיווניים לאורך כל כך הרבה זמן מראים כי מדובר במציאות.
20 קבוצות הכדורגל העשירות בעולם רשמו בעונת 2016/17 הכנסה כוללת של 7.9 מיליארד אירו, עלייה של 6% לעומת עונה קודם לכן. כך עולה מדוח "ליגת הכסף" השנתי שמפרסמת פירמת דלויט (Deloitte Money League). חמש קבוצות כדורגל מסתכלות מלמעלה על רף הכנסה של יותר מחצי מיליארד אירו בעונה - מנצ'סטר יונייטד, ריאל מדריד, ברצלונה, באיירן מינכן ומנצ'סטר סיטי - כשמעל כולן יונייטד שמובילה את ליגת הכסף עם הכנסה של 676.3 מיליון אירו.
כדי להיכנס לרשימת ה-20 היוקרתית נדרש מועדון כדורגל להציג הכנסה של 200 מיליון אירו (אולימפיק ליון הצרפתית נותרה בחוץ, עם הכנסה של 198.3 מיליון אירו). לפני עשר בדיוק נכנסו לרשימה קבוצות עם הכנסה של פחות מ-100 מיליון אירו.
איך הגיע הכדורגל לנקודה הזאת? והאם קיים בכל זאת היגיון מסוים בקולות המעטים הטוענים לבועה מסוכנת?
טלוויזיה - אין גבול לשיגעון?
הכדורגל חסין מאוד מאחר והוא נשען על שלושה מקורות הכנסה יצוקים מבטון - הכנסת מזכויות שידור, הכנסות מספונסרים, הכנסות מקהל ("ימי משחק"). אף אחד לא עומד לשלם פחות כסף. את הקהל ממשיכים לסחוט עם העלאות מינוריות יחסית במחירי הכרטיסים והמנויים. הספונסרים עומדים בתור כדי לרשום את השם על החולצה או על שלט באצטדיון, ומי שלא יהיה שם מסתכן בכניסה של מתחרה. הכותרת של הדוח הנוכחי מגיעה מגזרת זכויות השידור: לראשונה בהיסטוריה הפכו גופי השידור לגורם המרכזי בהכנסה של הכדורגל האירופי ומהווים 45% מההכנסה הכוללת של המועדונים בטופ-20.
הסיבה העיקרית היא השוק האנגלי והמאבק האכזרי בין סקיי לבין בריטיש טלקום (BT). בכל מכרז שיוצא לדרך מוצאת הנהלת הפרמיירליג האנגלית דרך לגרור את גופי השידור לקצה גבול היכולת - בחודש הבא יסתיים המכרז לעונות 2019-2022, וההערכות מדברות על 10.5 מיליארד ליש"ט וצפונה, עלייה של כ-50% לעומת הסכום ששולם במעגל 2016-2019.
כדי לגרוף עוד כסף החליטה הפרמיירליג להגדיל את כמות המשחקים לצפייה באנגליה ב-42 משחקים בעונה (משחק נוסף מדי שבוע), ובסך הכל תאפשר לזכיינים לשדר 200 מתוך 380 המשחקים בעונה. כלומר, כל הכסף הזה רק בעבור קצת למעלה ממחצית מהמשחקים. בנוסף, המכרז פורק לשבע חבילות, על מנת לקרוץ לגופי שידור חדשים ועשירים - אמזון, פייסבוק - שעשו כמה טסטים לאחרונה בשוק שידורי הספורט וההערכה היא שהם מוכנים כעת לשלם כסף עצום עבור הדבר האמיתי, הפרמיירליג. אמזון כבר הוכיחה יכולות כשהיכתה את סקיי במאבק על בלעדיות השידורים בסבב ה-ATP (סבב טניס הגברים).
המקום היחיד המשמעותי שנמצא כרגע בבעיה עם זכיין שידורים מוביל שצפוי לצאת מהמרוץ הוא הליגה הצרפתית, בעקבות הקריסה של אלטיס שבבעלות פטריק דרהי. החברה כבר הודיעה בהקשר השקעה בשוק הספורט כי "כרגע אנו מתכוונים לתת קדימות להקטנת החובות שלנו" שנאמדים ב-49.6 מיליארד אירו נכון לסוף הרבעון השלישי של 2017. אבל גם כאן, עם הרוח הגבית שקיבלה הליגה בעקבות הגעת ניימאר וקבוצת הכוכבים שנבנתה בפריז - את הוואקום של דרהי ימלאו, ובסכום גבוה יותר, גופים אחרים.
אז הכל טוב? לא ממש
הפרמיירליג האנגלית והקבוצות שנכללות בליגת הכסף מסתירים את התמונה המלאה, ולמעשה רק מעצימים את הפערים הבלתי מחיקים שנפתחים בין קבוצות העילית לשאר היבשת. הכדורגל האירופי מתקיים כידוע גם בקזחסטן, יוון, אוקראינה, סקוטלנד, בלגיה וישראל. והתמונה הכללית נראית כך: 28 מתוך 52 הליגות באירופה סיימו נכון לדוח הבנצ'מרקינג העדכני של אופ"א את עונת 2016/17 בהפסד (סך ההכנסות של קבוצות בניכוי סך ההוצאות). כלומר, יותר ליגות מפסידות כסף מאשר מרוויחות.
בזכות הקבוצות הגדולות המצב אמנם משתפר: הרווח התפעולי הכולל של הקבוצות באירופה הסתכם ב-832 מיליון אירו ב-2016, ורושם רווח תפעולי זו עונה רביעית ברציפות. אבל כשמכניסים למשוואה גם את הפעילות בשוק ההעברות השחקנים ובוחנים את המאזן הנקי אחרי מס, אז התקופה הטובה ביותר אי פעם של הכדורגל האירופי כבר נראית כך - הפסד מצרפי של 269 מיליון אירו ב-2016. טוב יותר מההפסדים העצומים של 2010 (1.63 מיליארד אירו) ו-2011 (1.67 מיליארד אירו), אבל עדיין מינוס.
בחלק גדול מהליגות המצב כמעט חסר תקווה: ביוון מתוך 15 קבוצות שמסרו דוחות, 14 סיימו עונה בהפסד. בסקוטלנד 10 מ-12 קבוצות סיימו במינוס; בבלגיה 14 מתוך 16 קבוצות; ואפילו בליגה הצרפתית, שנחשבת לאחת מחמש הליגות העשירות ביבשת, מתוך 20 קבוצת סיימו 15 בהפסד, כולל שש קבוצות שסיימו ב"הפסד כבד" (הוצאות שהיו גבוהות בלפחות 120% מהמחזור).
בקרב 20 הליגות החזקות באירופה מבחינה כלכלית 56% מהקבוצות סיימו בהפסד, כאשר 22% מהקבוצות בליגות הללו סיימו ב"הפסד כבד". מחוץ לליגות האלה המצב יותר גרוע: 59% מהקבוצות מהליגות הנחותות כלכלית סיימו את העונה בהפסד. וזה כולל גם את ליגת העל הישראלית שמככבת עם 10 מתך 14 הקבוצות שסיימו בהפסד תפעולי, כולל שש קבוצות שסיימו ב"הפסד כבד". בשלוש ליגות - קרואטיה, רומניה, סלובניה - "הצליחו" כל הקבוצות לסיים את העונה במינוס. אז איך הן מתקיימות? השלמות של בעלי הון (אלונה ברקת, יעקב שחר וגולדהארים למיניהם).
המגזר השלישי: הסוכנים
אם יש מגזר שסידר לעצמו פרנסה יוצאת דופן בזכות הפריחה של הכדורגל האירופי, אלה הם סוכני השחקנים למיניהם. הדוח של אופ"א שבדק 2,000 העברות שחקנים בין השנים 2014 ל-2017 מצא כי שיעור העמלות הממוצעות שגזרו סוכני השחקנים עמדו על 12.6% מסך ההעברות. מתוך זה, ב-646 מקרים נמצא כי שיעור העמלה ששילמו הקבוצות מסך ההעברה לסוכנים ומתווכים עמדה על מעל 20% מגובה העסקה. כלומר, כשניימאר עובר לפריז בעסקה של 222 מיליון אירו, הוא הופך בתוך לילה אחד כמה מתווכים (ביניהם פיני זהבי) לאנשים עוד יותר עשירים, עוד יותר משפיעים, עוד יותר מהכל.
ובניגוד למה שנהוג לחשוב, שוק הסוכנים לא נשלט על ידי סוכן כזה או אחר. מתוך 96 ההעברות הגדולות והיקרות של קיץ 2017, רק בשש העברות מעורבות סוכנויות השחקנים הגדולות.
על פי הדוח, ככל שסכום ההעברה קטן יותר כך דורשים הסוכנים עמלות כבדות יותר מתוך סך העסקה. למשל, בהעברות "קטנות" של עד 100 אלף אירו, עומד שיעור העמלה הממוצעת של הסוכן על לא פחות מ-40.2% מסך העסקה. בהעברות של 5 מיליון אירו ומעלה, כבר מוכנים הסוכנים להסתפק ב-9.2% בלבד.
