ההמונים נגד הפריבילגים
השתנינו. די השתנינו בעשור האחרון. אם קודם הקפידו יהודים "לשים כסף בצד ליום סגריר", הרי שבעשור שלאחר המשבר הפיננסי העולמי וכניסה לחיים בסביבת ריבית אפסית, זזה תודעת הישראלים לכיוון "בין כה אין מה לעשות עם הכסף" - אז נאכל, נשתה, ניסע, נבלה ונקנה דירות - שהרי רק זה עולה.
יחד עם זה, ראוי לציין כי למרות המעבר לכלכלת צריכה, לחברה שקונה יותר, שיש מי שמכנה אותה "מבזבזת", ולמרות דחיפת האשראי המסיבית שמתבצעת על ידי כל הגופים המוסדיים, שזוכה לביקורת - חובות משקי הבית כאחוז מהתוצר בישראל היו וגם נשארו במקום כלשהו במחצית התחתונה של מדינות ה-OECD. במקביל, החיסכון בישראל היה ונשאר כמו הממוצע האירופי, מעט נמוך מאשר ביפן וגבוה בהרבה מאשר בארצות הברית.
קרה עוד משהו - הריבית הנמוכה עשתה מה שציפו ממנה, היא יצרה מקור זול לאשראי לצורך השקעות חדשות, למי שיש לו איזשהו הון עצמי להשקעה. אבל, בעוד הכוונה הכלכלית-אקדמית-מוניטרית-בנקאית כו*ונה במקורה, ועדיין מתכוונת לפחות בדבריה, להשקעות ריאליות למען יצירת עוד ועוד עסקים ומפעלים שיתנו עוד ועוד מקומות עבודה ברמת פרנסה הוגנת וראויה, הרי שבפועל יותר ויותר בעלי ההון השתמשו בכסף הזול כדי לקנות לעצמם יותר מניות, יותר אגח"ים, בתים, דירות ונכסים אחרים - שמחירם הלך והתייקר.
כך קרה שהכסף הגדול של בעלי ההון בעולם וכאן הפך לעוד יותר גדול, עוד יותר עצום ועוד יותר מנקר עיניים. העם יודע, רואה ופניו כלות. התוצאה: תנועות התקוממות אזרחית. אי אמון גלוי ומרד החברה בממסד הפוליטי, החברתי והפיננסי המחובר והפריבילגי.
בישראל פרצה המחאה החברתית בקיץ 2011, קמו ארגונים חברתיים חוץ-מפלגתיים. האוכלוסיות המודרות דורשות יותר ויותר ליהנות משוויון זכויות, מההשפעה וההטבות שבאות מנגישות לכלכלה, לפוליטיקה. זה הביא לשינוי בדמותם של נבחרי הכנסת, פחות אידיאולוגים - יותר מוחצנים; פחות מורמים - יותר עממיים. ההשפעה ניכרת גם בהתנהלות השרים וראש הממשלה. דוגמה בולטת היא ההעדפות של משה כחלון, גם כשכיהן כשר התקשורת ובמיוחד בתפקידו כשר האוצר. שיא ההתרסה בממסד הקודם הגיע בשבוע שעבר, כשכחלון דיבר על תפיסת עולמו ותפקידו ואמר בגאווה: "כל מה שאמרו לי לעשות עשיתי הפוך" ("גלובס" 25.1.18). הוא כיוון לנגידת בנק ישראל ולבכירי משרדו שייעצו לו להעלות מסים. אין ספק - כחלון רואה בנגידה, בבנק המרכזי ובבכירי האוצר, שמעבירים את הלפיד מדור לדור, את הממסד שמייצג עולם ישן של מועדפים, בעוד הוא מייצג את העם.
גם בארה"ב פרצו אז, במחצית 2011, מחאות עממיות, בהובלת התנועה האקטיביסטית "לכבוש את וול סטריט". זה קרה אחרי שהתברר שהפתרונות שהוביל הממשל, רפובליקנים ודמוקרטים, למשבר 2008 העבירו בפועל את חוב הטריליונים הענק לעם הארץ שנדרש ליותר מסים וקיבל פחות שירותים - בעוד אלה שיצרו את השבר, הגופים, המוסדות הפיננסיים הגדולים וראשיהם, הפיננסיירים המקושרים לשלטונות (משתי המפלגות) שמרו על שכרם המופלג. ההפגנות והכעס העלו לימים, בניגוד לכל הסיכויים, הציפיות והסקרים, את דונלד טראמפ לנשיאות - בסממני הצבעה דומים לאלה שהצביעו בעד הברקזיט בבריטניה.
התושבים המסודרים, בשכונות ובערים הגדולות הצביעו בעד עמדות הממסד - בעד הילרי קלינטון ונגד הברקזיט, בעוד שהעם שמסביב, אלה שנפגעו מהגלובליזציה, מאובדן תשואות, מהמשברים הפיננסיים הבלתי נשלטים, מההגירה, מיצוא מפעלים ויבוא עבודה זרה - הצביעו קודם כל ובעיקר נגד. נגד נציגי הכוחות המועדפים שהניעו את העולם.
גם מדינות גוש האירו, שנוצרו פחות מעשור קודם למשבר הפיננסי, ופגשו בתאונה חזיתית את החיים בסביבת ריבית אפסית, את הצמיחה המתמוטטת ואת ההגירה ממוקדי העוני של העולם - עברו, ועדיין עוברות, משברי ענק (יוון, ספרד, פורטוגל, איטליה) שמאיימים על עצם קיום הגוש, המטבע והאיחוד. במקביל, ממש בעשור הזה, במדינות רבות באירופה התחזקו ההעדפות למנהיגים צעירים במיוחד, שהם בעיקר חסרי ניסיון וותק של הנהגה מסורתית. לצידם, עולות ומתחזקות מפלגות קיצוניות. העמים מצביעים בעיקר נגד. נגד הקיים, נגד הממסד. נגד מי שהביאו אותם עד הלום.
כך קרה שהקפיטליזם הפך כאן ל"קפיטליזם חזירי", מונח שטבע שמעון פרס כיו"ר האופוזיציה בשנת 2004, על בסיס המונח האנגלי CAPITALIST PIG, ובאם-האידיאולוגיה, ארצות הברית, התחילו לדבר על קפיטליזם כרוני - על מחלה כרונית קשה שפשתה בבסיס כלכלת המדינה.
עשר שנים אחרי - האמריקאים רק מתחילים להעלות את הריבית אט-אט, בחרדה ופחד - ואצלנו, עוד חזון למועד.
רק שבדרך נוצר כאן חור שחור, הבור הכי עמוק שאף אחד לא יודע עדיין את עומקו, אילו נחשים ועקרבים חיים על קרקעיתו ואיך צריך לנהוג בהם: חור הפנסיה הגדול. זה הרבה יותר גדול מכמעט הכפלת מחירי הדירות בעשור של ריבית אפסית. בעוד שהציבור החל דורש את שלו ביוקר מחיה, בבנקים ומוסדיים שחילקו בנדיבות כספי ציבור לטייקונים וגם למחירי הדירות - הרי שלעניין הפנסיה הוא עוד לא מתקרב. זה מסובך מדי, כבד מדי, מפחיד ובעיקר עתידי. היה איזשהו שיח שהובל על ידי העיתונות על גובה דמי ניהול - ששרי האוצר יאיר לפיד ומשה כחלון לקחו לתשומות לבם ואכן השפיעו, אבל על עתיד הפנסיה, בעיקר של אלה שכבר מצויים בשנים הבוגרות לחייהם וכבר שנים מפרישים כספים לגמלאות, לא מדברים. לא מטפלים.
בריבית אפסית לאורך זמן, כשהפיקדונות ואגרות החוב של המדינה נגזרות מהאפסיות הזו - הרי כדי להשיג תשואות שיהיו סבירות בתקווה שיאפשרו חיים בכבוד מדמי הגמלה - מעלים ומעלים את רכיבי הסיכון בתיקים. הסיכון הזה צמוד לעלייה בתוחלת החיים והפרישה המוקדמת בעיקר לנשים - שהפוליטיקאים לא מעזים להתמודד מולה - זה המשבר הגדול שבפתח.
