שרה נתניהו / צילום: אביב חופי
הפרסום הכה-בולט של הקלטת הלא-לוהטת של שרה נתניהו הוא בבחינת "ירייה ברגל" מבחינתה של התקשורת. הבולטות שהפרסום הזה קיבל, מהווה דוגמה לאופן שבו התקשורת הולכת ומוותרת במו-ידיה על תפקידה החשוב בחברה וכפועל יוצא מכך הולכת ומאבדת את אמון הציבור ואת האמינות.
אחת המשימות החשובות של התקשורת היא לקבוע סדר יום, להגיד מה חשוב יותר ומה חשוב פחות, לפסוק איזה מידע ראוי לחשיפה ציבורית - ולעומת זאת חשיפה של איזה מידע יהווה פגיעה בלתי מידתית בפרטיות של מושא הסיקור. זאת, בין היתר, תוך התחשבות בדרך שבה הושג המידע הפרטי ובתפקידו הציבורי של המסוקר.
כאשר בוחנים את האינטרס הציבורי שבפרסום הקלטת שבה שרה נתניהו נשמעת צורחת (בצורה מגעילה ומבזה) על אחד מעוזריה לפני כ-9 שנים, למול הפגיעה הקשה בפרטיות של נתניהו - המסקנה היא שצריך היה למסגר את הפרסום כפרסום רכילותי שמופיע במדור הרכילות בלבד. אבל לא כך קרה.
רק לאחרונה התנהל דיון דומה ביחס לפרסום ההקלטה של יאיר נתניהו, שחזר מבילוי לילי עם חבריו במועדון חשפנות. הנימוקים שעומדים בבסיס האינטרס הציבורי לפרסם את קלטת יאיר נתניהו יכולים להסביר למה המסגור הבולט של הפרסום בעניין אמו היה מיותר: יאיר נתניהו השתמש ברכב המדינה ובנהג ומאבטח על חשבון משלם המסים כדי לבלות בבילוי שכל-כולו ביזוי והשפלת נשים. בנוסף, הוא דיבר עם בנו של קובי מימון על מתווה הגז שמשפיע על הציבור כולו. כמו כן, האירוע היה אירוע מתמשך שהתרחש לפני שנים בודדות. במקרה של שרה נתניהו, לעומת זאת, מדובר בהתפרצות קצרה שלה על עוזר שלה סביב עניין אישי מלפני 9 שנים.
אם להשוות את הפרסומים על שתי קלטות משפחת נתניהו ל"פרסומים" משדה האמנות, אז פרסום קלטת יאיר נתניהו הוא האסלה שהציב האמן מרסל דושן בתערוכת אמנות בפריז ב-1917 כאקט של מחאה נגד האמנות הקיימת. לעומת זאת, פרסום הקלטת של שרה נתניהו צורחת הוא סתם קקי מסריח וחסר ערך אמנותי שהוטל במרכז אולם התצוגה.
אז נכון, יכול להיות שהצרחות של שרה נתניהו על העוזר יכולות ללמד על ההתנהגות שלה כלפי עובדים אחרים שלה ועל התנהגותה בכלל. אבל האם היינו באמת זקוקים לפרסום הקלטת הצהובה והמשפילה הזאת כדי לדעת את זה? האם, למשל, שני פסקי דין ארוכים, מפורטים ומנומקים לעילא ולעילא של נשיאת בית הדין האזורי לעבודה בירושלים לשעבר, דיתה פרוז'ינין - שבהם נפסק כי נתניהו התעמרה בעובדים גיא אליהו ומני נפתלי - לא מספיקים?
כאשר כל מידע שלילי על משפחת נתניהו מקבל את אותו הווליום בתקשורת, כאשר אין היררכיה בתיווך המידע לציבור, אז צרחות על עובד מלפני 9 שנים עלולות להיתפס בציבור כחמורות כמו חשד ללקיחת שוחד או כמו הודאה בניצול נשים. וכאן אנחנו הולכים ומאבדים אמינות, שלא לדבר על (מראית-עין?) של אובייקטיביות.
ועוד דבר: ההעמדה של צעקות שרה נתניהו מלפני 9 שנים בראש סדר היום התקשורתי משחקת (למרבה האירוניה) לטובת ראש הממשלה. כשכולם עסוקים בצרחות של אשת ראש הממשלה, אז מדברים פחות על השחיתות לכאורה של ראש הממשלה, וכבר כמעט לא מדברים על הכיבוש, על היעדר אופק מדיני, יוקר המחיה, הפליית נשים, הפגיעה של הממשלה בבית המשפט העליון ועוד. אלה הם הנושאים שאותם אנחנו צריכים להעמיד בראש סדר היום התקשורתי - לא את הרכילות.