אסתר פלד / צילום גל חרמוני
"כל השבוע אני עם מטופלים, וביום הכתיבה איני מדברת עם אף אחד"
אסתר פלד, 'פתח גדול מלמטה'
הזוכה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס
להיות סופרת. "הייתי חד הורית מגיל 26, אז לא חשבתי אף פעם על ספרות כמקצוע", מספרת אסתר פלד, 57, מחברת 'פתח גדול מלמטה' (הוצאת בבל). "בגיל צעיר המקצוע הרשמי שלי, עד שעשיתי את הדוקטורט בפסיכולוגיה קלינית, היה עוזרת בית. המקצוע השני שלי היה מורה לפסיכומטרי, והמקצוע השלישי, מה שבסופו של דבר אני עושה עד היום, הוא פסיכותרפיה. סופרת הייתה משאלת הנפש של חיי. אני מטפלת עד היום בקליניקה, ולכן אין לי זמן לכתוב רומנים ארוכים, אלא רק סיפורים קצרים. תמיד אמרו לי: 'אסתי, סיפורים קצרים לא הולך, אנשים לא קוראים', אבל לי אין זמן לכתוב ארוכים, אני עסוקה.
"הידיעה שאני עומדת לפרסם ספר בפעם הראשונה קרתה דווקא במהלך העבודה על הדוקטורט, שעסק בפסיכואנליזה. פתאום ראיתי שמשהו בתהליך הכתיבה זורם לי, זה הרגיש שקראתי טקסט של מישהו אחר, משם פניתי לרסלינג, ואז הדרך נסללה לעולם פרסום הספרים".
שגרת כתיבה. "אין לי שגרת כתיבה יומית. יש לי רק שבתות. שבת מבחינתי היא החלום של האשליות - להסתובב בבית בין המחשב לבין הכביסה והבישול, ללכת מחדר העבודה לגינה הענקית שלי כל היום. אווירה של כתיבה כמו בסיפורים הרומנטיים. לכן קניתי את הבית במושב מטע. את הספר האחרון כתבתי שם, מול החלון הענק שפונה אל הגינה ואל ההר בפרוזדור ירושלים, אווירה פסטורלית כמו שרק ניתן לדמיין".
למה לכתוב. "אני כותבת כי אני מוכרחה, מכיתה א' זו הייתה ההצלה שלי. זו צורה שמארגנת לי את החוויה של החיים ונותנת בה סדר באופן שהנפש יכולה להתמודד איתה. את הספר הזה כתבתי כשעשוע וכמתיקות, זה הספר הכי קל שאני יכולה לכתוב על סקס ורומן ואישה, אלה הממתקים של החיים, מבחינתי. את מרביתו כתבתי בתקופה שבה אמא שלי גססה ומסרה את נשמתה לבורא.
"כתבתי את הספר בניסיון פה ושם להיות מחוץ לדבר הזה של המוות שחוויתי. הוא היה ספר שעשוע מבחינתי, וזה מצחיק שבסופו של דבר הוא זה שמועמד לפרס. במקביל אליו כתבתי טקסט ענק שקשור במוות, ועוד לא הוצאתי אותו לאור".
משבר כתיבה. "בחודשים האחרונים אני מרגישה את המשבר והאימה שאחרי הפרויקט, אי הוודאות העמוקה. זה המשבר שלא היה לי במהלך הכתיבה. אף אחד לא לוקח את זה ברצינות, כי כשאני אומרת 'אני לא יודעת אם אוכל לכתוב עוד אחד', מיד אומרים לי שככה זה אצל סופרים, וברור שאצליח. לי אין שום ביטחון שאני יכולה לכתוב עוד אחד. למרות שזה לא הספר הראשון שלי, עדיין זה הסיוט הכי גדול.
"האמת שעד ספר הפרוזה הזה לא ידעתי שאני סופרת. אלא שעכשיו אני לא יכולה לחזור אחורה, אני סופרת, ואני מקווה שאמצא דרך להיחלץ מזה, ולכתוב ספר נוסף שהוא ממש פרוזה".
תכונה שנחוצה לסופר. "היכולת להיות לבד. סוג של בדידות שאתה לא בורח מפניה, אלא נמצא בה. אני לא יכולה להתנתק לחלוטין, כי במשך כל השבוע אני עם מטופלים, אבל אני חיה לבד בשביל זה, וביום הכתיבה אני לא מדברת עם אף אחד ולא שומעת מוזיקה. זה נראה לי נורא נחמד לשמוע מוזיקה ולכתוב, אבל אני לא יכולה, אני זקוקה לשקט מוחלט".
תפקיד הכתיבה. "מישהו כתב על ספרי האחרון שיצרתי שם 'חדר משלי'. ורציתי לומר שאנחנו 100 שנה אחרי גברת וולף הנהדרת, ואני לא בעניין חדר משלי, אלא בית משלי. זו הכתיבה עבורי, וזו כל הנקודה. כתיבה היא אבולוציה של וולף, לא חזרה עליה. אנחנו לא צריכות להסתפק בחדר משלנו, אלא יכולות ליצור בית.
"בגלל שאני מטפלת המון באנשים אחרים, אז האיזון מבחינתי הוא לחזור לעצמי על ידי הכתיבה. אני לחלוטין מגיעה לדף מתוך תשוקה וגעגוע, ולעתים מתוך אימה, אבל לא מתוך הרגל. אני מתגעגעת, ומשתוקקת, אבל לפעמים שום דבר לא קורה, וזה מפחיד. מנגד, יש את הפעמים שאני מגיעה לדף מגעגוע, והקסם קורה וזה מדהים".
"בכתיבה אין חוקים: היא פרוצה"
סמי ברדוגו, 'כי גי'
להיות סופר. "אני לא יודע אם אני זה שהפכתי את עצמי לסופר. כשהספר הראשון שלי ראה אור, בביקורת הראשונה או השנייה המשפט הראשון היה 'הסופר הצעיר סמי ברדוגו', ואני זוכר ששאלתי את עצמי, 'אני סופר?'. הרגשתי שהתואר הוענק לי מבלי שאפילו דרשתי אותו", מספר ברדוגו, 47, מחבר 'כי גי' (הקיבוץ המאוחד).
"כיוון שמגיל מאוד צעיר היה לי עניין עם לשון ושפה עברית, והרגשתי שהיא זו שיכולה להחזיק אותי בחיים ולהציל אותי, אני מניח שכבר אז נזרעו היסודות שהובילו אותי להיות סופר. בתחילת הדרך אפשר לומר שדי נכבלתי מרצון לתוך הדבר הזה. אהיה כנה, גם לא מרצון. זה סוג של גזר דין - הכתיבה, ויש כאן איזשהו פרדוקס, נאסרתי מרצוני לכתיבה ואי אפשר לבטל את גזר הדין הזה".
מהי כתיבה. "כתיבה היא תשוקה, אבל לא די בכך. לכל כתיבה צריך לבוא מסקרנות, מצורך עז לבטא משהו. אני תמיד יוצא אל הכתיבה ממקום של אי נחת, ואי הנחת גורם לי להיות דרוך וקופצני, ולא לשבת רגל על רגל ולכתוב. חוסר מסופקות וחוסר מרוצות זה דבר שמאלץ אותי להיות אקטיבי בכתיבה וחיוני עם עצמי".
שגרת כתיבה. "כתיבה זו עבודה לכל דבר, לא פנאי ולא תחביב. אני משתדל כמה שיותר לקבוע סדר יום שבו אני יושב, עובד ומתרכז. בעבר נהגתי לכתוב בערב או בלילה, ובשנים האחרונות אני עובד בעיקר בבוקר, ורק בבית. בזמן כתיבת ספר הלכה למעשה, אני זקוק לניתוק מוחלט, כמה שיותר דממה. מאוד מפריע לי רעש. אני לא פועל בהתאם לרפרנסים תרבותיים, ולא צורך תרבות אחרת בזמן כתיבה".
משבר כתיבה. "היו ספרים שהעבודה עליהם הייתה מאוד סיזיפית ומדכאת, אבל בכתיבת הספר האחרון הרגשתי הרבה יותר חופשי, לא כבול לשום מסגרת, והייתה לי הנעה גדולה והנאה גדולה במלאכת הכתיבה. חשתי את החירות המוחלטת שנתנה לי הרבה כוח, תחושה שלא מתחשבת בדבר, זה היה ממכר ועשה לי טוב. בגילוי לב, בספר הנוכחי המשבר היה דווקא אחרי שסיימתי, והתעצבתי שזה קרה".
לבנות סיפור. "העניין הוא להבין שאין חוקים או כללים נוקשים בכתיבה, היא באמת פרוצה ונטולת גבולות, וכל טקסט דורש את ההתכוונות שלי ככותב העומד מולו. על פי רוב אני לא ניגש לכתוב סיפור לפני שבניתי לפחות איזושהי תבנית כללית שלו - ציר העלילה מתחילתו וכמעט עד סופו, זמן, מקום, דמויות. אני לא אומר שדברים לא עשויים להשתנות, לעתים אני מופתע או מגלה דברים שלא ציפיתי להם, אבל עדיין אני מאוד נאמן לשלד המקורי, וחשוב לי להיכנס לתהליך מוסדר ולא למהלך כתיבה אינטואיטיבי".
תכונה שנחוצה לסופר. "צריכה להיות הבנה שהחומר והלשון והשפה הם מעין פלסטלינה בידי הכותב, שהכתיבה היא חשיפה, עירום, התפשטות של האני, והאני הוא זה שצריך להיות מוצג שם בטהרתו, ללא קיצורי דרך וזיופים. אתה צריך לבוא בכנות המוסרית המלאה".
לקבוע גבולות בעידן הדיגיטלי. "ימים יגידו וידעו לנתח את בלבול הגבולות שאנו חיים בתוכו, אבל מה שמטריד אותי הוא עניין האמנות בכלל, והכתיבה הספרותית בפרט, בימים אלה של וירטואליות ודיגיטליות. נוצרות מציאויות מדומות שגורמות לכותבים להיסחף לתוכן, להיות קהל יעד שלהן, להאמין בחשיבותן, ובעיקר להיות מחוזרים על ידן. כך קורה שמשחק התפקידים משתנה. כלומר, היוצר האמן הופך ממושמע אל החוץ הווירטואלי, מבקש לקחת בו חלק ולהזין אותו, בזמן שאת האותנטיות הבלבדית שלו הוא נוטש.
"במקביל נחצים גבולות נוספים שלא מפרידים בין שפת החוץ הציבורית לבין שפת הפנים האישית, בין שפת התקשורת לבין שפת האמנות הספרותית - וזה רק מגביר את היעלמות ייחודיותה של הספרות. על כך אני מצר מאוד".
"לחקור את החלקים הפנימיים של העולם"
שמעון אדף, 'קום קרא'
להיות סופר. "זאת לא עובדה מוגמרת שאני סופר. אני חושב שאני כותב במובן של פעולה, וברגע שלא אכתוב לא אהיה סופר, וזה בסדר. התחלתי לכתוב ברגע שלמדתי לקרוא. מאז ועד היום אלו שתי פעילויות שקשורות אחת בשנייה, הקריאה מזינה כתיבה והכתיבה מזינה קריאה. עד כמה שאפשר לסמוך על זיכרונות, אני זוכר את עצמי כותב ברגע שלמדתי לקרוא טקסט לבדי, פשוט ישבתי והתחלתי לכתוב", מספר שמעון אדף, 45, שכתב את 'קום קרא' (כנרת זמורה ביתן דביר).
"אני זוכר את היום שבו אמרתי לעצמי שאני צריך לארגן את החיים שלי כך שיהיה בהם הרבה זמן כתיבה, ולא להשאיר את הכתיבה בשולי הדברים עד שאתפנה אליה, או שיהיה לי כוח. היה בי רצון לארגן את החיים כך שאני קודם כל כותב, ורק אחרי זה מתפרנס ועושה דברים אחרים. זה קרה בגיל מאוחר, יחסית, לקראת העזיבה שלי את הוצאת כתר. הייתי עורך ספרים, ובגיל 32 עזבתי הכול, והחלטתי שלא משנה מה קורה, אני לא יכול לדחות את הכתיבה שלי בגלל עניין פרוזאי כמו פרנסה.
"כיום אני מלמד כתיבה באוניברסיטת בן גוריון, יש לי שם תקן במשרה מלאה, אבל המינוי שלי התקבל בזכות הכתיבה, מכיוון שאני לא אקדמאי. במובן הזה זו החלטה שדי השתלמה, אני לא חי מהספרים שלי, אבל העיסוקים שלי נגררים מכך שאני כותב".
מהי כתיבה. "עבורי היא מעין דימוי עצום של העולם, ובעזרתה אני חוקר את החלקים הפנימיים שבתוכו. עד עכשיו הכתיבה אצלי הייתה מתוך רצון להעמיד ראי למבנה התודעה שלי. אני מהאנשים שהתודעה שלהם לא נגישה להם, אלא אם הם כותבים אותה, וזה עוזר לי לשקף את המצב. יש איזו תחושה שאני מתוודע לעצמי במהלך הכתיבה, ואני גם שואל במהלך הכתיבה מי אני, מה סוג האדם שאני בעולם.
"נכון שכתיבה היא תשוקה, ואני חושב שצריך לבוא אליה עם צורך אמיתי. אבל חשוב לזכור שתשוקה היא משהו חיצוני, ואנחנו חיים בתרבות שסוחרת בתשוקות שלנו. עוברים מאחת לאחרת ולא מתעכבים לחשוב".
למה לכתוב. "גיליתי שבפרוזה אני מחפש היום בדיוק מה שחיפשתי בשירה לפני 20 שנה. הכלים יותר משוכללים והרגישות יותר מפותחת למה שהלשון מצליחה להעביר: תודעה או מצבים נפשיים, שבימים הרגילים אין מילים בשבילם".
שגרת כתיבה. "בשנים האחרונות יצא לי לנסוע בקיץ לרזידנסי לסופרים, זה התחיל בברלין והמשיך בארה"ב. גיליתי שברגע שאני מנותק משטף הפעילות היומיומי שלי ומרצף השגרה, אני מאוד ממוקד בכתיבה, וכותב מהבוקר עד הערב. ימים שלמים אני בתוך הספר, ובדרך כלל מצליח לסיים כתב יד במהלך הקיץ.
"את הספר האחרון 'קום קרא' כתבתי בניסיון לשבור את השגרה הזאת, כי אני חושב שכל שגרה היא טובה עד שהיא הופכת להיות אוטומטית. אמנם הכול החל כרגיל: הוזמנתי לתת סדרת הרצאות בארה"ב וקיבלתי מגורים ומשרד, וכמובן שכשהגעתי לשם חיברתי את המחשב והתחלתי לכתוב ספר, כחלק מהאוטומציה. אלא שאחרי שכתבתי 40 עמודים אמרתי 'די, אני אפסיק'. רציתי לראות עד כמה באמת חשוב לי לכתוב את הסיפור הזה. חזרתי לישראל, וגיליתי שהעלילה בוערת והדמויות ממשיכות להטריד אותי, אז תחמתי מסגרות זמן.
"אני לא יכול לכתוב באופן אקראי שעתיים פה או שעתיים שם. לקחתי שבועיים, סגרתי אותם בלו"ז, והקדשתי אותם לספר. יצרתי בתוך השגרה איים של עבודה, וכך הספר נולד".
קומפוזיציה. "יש ספרים שמתחילים אצלי בראש כמו סוג של מוזיקה שבא לי לממש, ואני מבין שהמוזיקה הזאת מיתרגמת למבנה. מרגע שהתחלתי לכתוב, זה זרם כמו יצירה מוזיקלית שידעתי איך לנגן אותה".
משבר כתיבה. "כל ספר מעלה אצלי בעוצמה גדולה יותר את שאלת הכתיבה. עם מי אני מדבר כשאני כותב, מה המקום של ספרות היום בעולם, מי צריך את זה בכלל, האם זה מרחב אינטימי או מרחב ציבורי. עם כל ספר השאלות הופכות להיות דוחקות יותר ויותר. זו תחושה של חוסר אונים או חוסר תוחלת".
תכונה שנחוצה לסופר. "עקשנות. כל סופר צריך להתעקש על זה שהדברים ייכתבו, על כך שהיצירה תהיה בעולם, על העמדה שלו ככותב. יותר מנחישות, יותר משאפתנות, צריך ממש עקשנות".
לקבוע גבולות בעידן הדיגיטלי. "אחת השאלות המרכזיות היא האם ספרות צריכה לחקות את אופן הפעולה של הטכנולוגיה החדשה ולהיות, למשל, נגישה וסיסמאתית, במקום מורכבת ומעמיקה, תכונות שהעניקו לה את הייחוד שלה, או להתנגד לה, ולייצר איים של כתיבה שדורשים מיקוד וקשב. האם היא צריכה להתיישר עם מלחמת הזהויות שהרשתות החברתיות מעוררות ומעודדות, שנגועה בחוסר סובלנות לאחר, או להיפך, לבחון את המחיר שאנחנו כחברה משלמים כאשר אנחנו מוותרים על היכולת לנטוש את נקודת המבט שטבעית לנו, לחרוג ממנה. בשבילי, באופן אישי, השאלות הן איך אני מתנגד לקיים, ואיך אני חוקר את יסוד האחרות שיש בכל זהות שמוצעת לי מבחוץ".
"בואי נראה מה את יודעת לעשות"
נעה ידלין, 'שטוקהולם'
להיות סופרת. "התחלתי לכתוב כילדה, בגיל מאוד קטן הייתי כותבת סיפורים, ואפילו היה לי עיתון שהכנתי במו ידיי. אפשר לומר שבכל גיל הקמתי עיתון בהתאם לגילי. אבל עד לפני עשור לא נגעתי בכתיבה ספרותית בכלל", מגלה נעה ידלין, 42, מחברת 'שטוקהולם' (כנרת זמורה ביתן דביר).
"מתי הבנתי שאני סופרת? זו שאלה שהרבה סופרים רגישים לגביה, מכיוון שזה לא כמו מקצוע אחר, שאת אומרת 'סיימתי לימודי שיננות, אז אני שיננית'. האם ספר אחד מעיד שאני סופרת? או אולי שלושה? ואם האחד נורא הצליח או שהשלושה נכשלו?. כשאתה אומר 'סופר', זה נשמע שאתה מצרף את עצמך ישר לעגנון, וזו קצת חוצפה. אחד הדברים היותר ביזאריים שאדם צריך לעבור זה למלא בסעיף מקצוע בביטוח הלאומי את המונח 'סופר'. זה נשמע קצת תימהוני".
מהי כתיבה. "עבורי זה החופש המוחלט. לא נסעתי להודו, ויש סכנה שגם לא אסע לעולם. אני לא איזו פריקית של נסיעות וטיולים וטיסות. אם את רוצה לתת לי חופש אמיתי, זה החופש שאני מרגישה מול קובץ ריק. נכון שזו גם אימה מאוד גדולה, הדברים שזורים אחד בשני.
"כשאת יושבת מול קובץ יש את הסמן המהבהב, והסמן מאוד מרושע, הוא מסתכל עליי ואומר: 'בואי נראה מה את יודעת לעשות'. באותה נשימה, המילים יעשו את מה שאני אגיד להן, והכול יכול לקרות שם, מבחינתי. זו הסיבה שכתיבה בעיניי היא עונג, ואני לא מכירה תענוג יותר גדול מזה. מצד אחד מרחב של תענוגות, ומצד שני זה יכול לגרום לך הרבה סבל".
טכניקת כתיבה. "הטכניקה שלי מאוד ברורה וסדורה. אני קודם כל צריכה להיות בטוחה שיש לי רעיון שהוא ממש טוב. אחר כך אני בונה את הדמויות לפרטי פרטים, וכאן נכנס החלק שאני הכי אוהבת - אני בונה קובץ בן עשרות עמודים של ביוגרפיה לכל דמות. מדובר בקובץ נפרד של הכנה לספר, שלאחריו אני בונה את העלילה בקווים כלליים כמעין שלבים של סולם, ורק אז אני מתיישבת לכתוב".
שגרת כתיבה. "אני כותבת בבוקר, משתדלת כל יום בימי החול, ובלילה אני רק חושבת. מדי פעם אני כותבת בבתי קפה, אבל מאז שיש לי חדר עבודה מקסים עם תקרה אדומה בדירה החדשה, זה יותר זול, וכאן כתבתי את 'שטוקהולם'".
תכונה נחוצה לסופר. "משמעת עצמית ורצון מטורף לכתוב. לא משנה מהיכן הוא נובע, אתה ממש צריך לרצות את זה. אף אחד לא ישלם לך כדי לשבת לכתוב, ואז טכנית המסקנה היא שאת צריכה לכתוב על חשבון דברים אחרים שאת אוהבת. ובין המשפחה, לבית, לילדים ולפרנסה, מה שנשאר זה הזמן הפנוי שלך. כלומר, את צריכה לכתוב במקום לעשות דברים מהנים".
נושא מטריד. "באיזשהו אופן, כל הספרים שלי עוסקים בנורמליות. במובן של היחסים שבני האדם מקיימים עם הנורמליות. זו שאלה שמעסיקה לדעתי את כולם, ולא משנה איפה הם ממקמים את עצמם ביחס אליה".
לקבוע גבולות בעידן הדיגיטלי. "בעיניי, העולם משתנה בעיקר לטובה. הוא נוח יותר, גם לסופרים: אני יכולה היום לבדוק כמעט כל דבר בלי לצאת מחדר העבודה שלי, כולל איך נראים חלונות הראווה בדרך מהתחנה המרכזית בשטוקהולם אל מוזיאון הנובל. כמובן שיש לכך גם היבטים פחות נעימים, בעיקר ההשתלטות המוחלטת של הטכנולוגיה על הזמן שלנו, והפלישה שלה לכל רגע נתון של שלווה ושל כתיבה; זה מאבק שקשה מאוד לנהל, והוא רווי בתבוסות".
"כל לילה של כתיבה הוא מבחן עצמי"
אמיר זיו, 'ארבעה אבות'
להיות סופר. "את הסיפורים הראשונים כתבתי סביב גיל 25, והם היו בוסריים כמו אבוקדו בתחילת הקיץ, קשים ובלתי ניתנים להבשלה. לשמחתי הבנתי את זה, ונמנעתי מפרסום שלהם, אבל קסם הכתיבה כבר פעל את פעולתו. מאז המשכתי לכתוב כל הזמן, למגירה, לעיתון או לספר שבסופו של דבר התפרסם", מספר אמיר זיו, 49, שכתב את 'ארבעה אבות' (עם עובד).
מהי כתיבה. "מקום נטול הוראות מגבוה, ובמידה רבה נטול גבולות, למעט אלה שאתה מציב לעצמך. כשאני כותב, אני המשך של מה שהייתי קודם לכן, בין אם זה תחת הבוס ובין אם כאיש משפחה. לא בראתי איזה עולם נפרד לחלוטין, והאמת שאין לי צורך בעולם כזה. ניתוק מסוים כן, עולם אחר לא".
זמן כתיבה. "מכתיבה ספרותית כשלעצמה קשה עד בלתי אפשרי להתפרנס, ולכן, כמו רוב הסופרים, גם לי יש משרה אמיתית: אני עיתונאי כבר 20 שנה. מכיוון שאני עובד במשרה מלאה, אני כותב בלילות, אחרי שהילדים נרדמים והבית נרגע.
"השעות הטובות הן בין 22:00 ל-1:00 בלילה. לעתים נדירות, כשאני בשטף, הכתיבה גולשת לשעות מאוחרות יותר. והכי חשוב, אני מסוגל לכתוב רק כשאני במצב רוח טוב, או לפחות סביר. גם את הקטעים הכי כואבים כתבתי אחרי שהתיישבתי מלא שמחת חיים ליד שולחן העבודה. אם אני מגיע אליו מדוכדך, המילים פשוט לא יוצאות".
אווירה. "מוזיקה עוזרת לי לכתוב. היא לא יכולה להיות בעברית, כי אז השפה והמשלב גולשים בלי שארגיש לתוך הכתיבה. ההעדפה הראשונה שלי היא רוק מתקדם, עם נטייה לפסיכדליה. בשנים האחרונות הבן הצעיר שלי לומד כינור באופן מקצועי ולמדתי לאהוב מוזיקה קלאסית. גיליתי שכשאני צריך להתרכז, הסוויטות לצ'לו של באך הן מושלמות".
לכתוב ספר. "זה כמו גידול גפן ליין, ריצת מרתון או אריגה של שטיח. לא ניסיתי אף אחד מאלה, אבל נדמה לי שבכולם אתה מביא את היכולות שלך למקסימום, ומתמלא הנאה מהמיצוי שלהן, ובו בזמן מתייסר בתחושה שהסוף לעולם לא יגיע.
"כל לילה של כתיבה הוא מבחן עצמי, ואתה מסוגל לחזור עליו ערב אחרי ערב רק אם אתה באמת אוהב את זה. כדי לכתוב נדרש קודם כל ויתור. ויתור על חנופה לקורא, שהיא עסק מאוד מפתה. ויתור על סנטימנטליות, חרף היותה חטיף טעים לזלילה. ודילוג על התבדחויות קלילות כשאינן דרושות לתוכן, או על מטאפורות ציוריות, שעובדות נהדר בציוץ שנון בטוויטר".
משבר כתיבה. "אני לא קונה את האגדות על סופרים שכתבו ספר בפרץ השראה של ימים ספורים. גם מי שכתב בהתפרצות כזאת יידרש אחר כך לעוד ימים על גבי ימים של ניסוח מחדש וליטוש והעמקה והבהרה, ומחיקת שטויות שנכתבו מתוך התרגשות רגעית. השלב הסיזיפי הוא בלתי נמנע".