מטוס נוחת בשדה דב / צילום: שאטרסטוק
שוו בנפשכם מה היה קורה לו מישהו היה מציע להקים שדה תעופה חדש על גדות הירקון. נראה כי ההתנגדות לכך הייתה גורפת והרעיון היה נגנז עוד בשלביו המוקדמים.
אם נרחיק מתל-אביב-יפו הקטנה שלנו, נגלה שבעיר "קטנה" אחרת - לונדון שמה - דווקא יש שדה תעופה כזה, באזור צפוף של העיר, על גדות נהר התמזה. השדה הזה לא מצטמצם או נסגר, אלא דווקא הופך פעיל יותר ויותר, זאת לצד נמלי התעופה הבינלאומיים הגדולים המצויים בשולי העיר. גם בליבה של עיר "קטנה" נוספת מעבר לאוקיינוס - טורונטו - יש שדה תעופה עירוני שממשיך להתרחב ולהשתכלל. בעולם כולו מבינים ששדה תעופה בלב הרקמה העירונית, שמשמש לטיסות פנימיות בעיקר, הוא תשתית תחבורתית חיונית. הוא מגשר על פערי זמן ומרחק ומחבר במהירות נוסעים בתוך המדינה ואפילו ממדינות סמוכות היישר למרכזי התעסוקה, הבריאות, החינוך והתרבות. יש לכך תרומה מכרעת להתפתחות וצמיחה וכמובן לצמצום פערים חברתיים וכלכליים בין פריפריה למרכז.
כמו נמלי הים במאה ה-18, תחנות הרכבת במאה ה-19 והכבישים המהירים במאה ה-20, במאה ה-21, כשהאנושות מצטופפת במרכזי הערים, כשהטכנולוגיה מאפשרת טיסות נוחות, שקטות וזולות וכשדרכי התחבורה האחרות הופכות עמוסות יותר ויותר - אין מי שמעלה על דעתו להרחיק שדות תעופה מלב העיר... להפך!
ואצלנו? יש לנו שדה כזה, כמה מאות מטרים מגדת הירקון: שדה התעופה ע"ש דב הוז המשרת כמיליון נוסעים בשנה, משמש כמרכז התעופה הפנים ארצית במדינת ישראל וצינור החמצן של העיר אילת. בכל מקום אחר בעולם היו רואים בו נכס לאומי. היו מפתחים אותו כדי שיתאים לצרכים המשתנים. אך אצלנו ממשלת ישראל ממשיכה לצעוד במצעד האיוולת לסגירתו. הדבר לא נעשה במסגרת תפיסה תחבורתית כוללת או חלק מתוכנית אסטרטגית לתעופה - אלא בקוצר ראות, בניגוד להמלצות המקצועיות ותוך כניעה לתכתיבים ואינטרסים נקודתיים.
במציאות התחבורתית הישראלית כל אזרח ישראלי התקוע בפקקים האינסופיים מבין היום את המשמעות של ההשקעה החסרה והעדר פיתוח תשתית לתחבורה ציבורית לאורך השנים. כפי שהתרעתי פעמים רבות בעבר, המצב עוד יחמיר בשנים הבאות. חוסר המעש וקוצר הראות של ממשלת ישראל הותירו אותנו בפער של שנות דור אחרי העולם בתחום זה אשר יהיה קשה מאוד לצמצמו בעתיד.
לאור זאת, המקרה של סגירת שדה דב חמור אף יותר - לא זו בלבד שממשלת ישראל אינה מפתחת תשתית תעופה ראויה לעתיד - אלא היא סוגרת במו ידיה תשתית קיימת. בכך היא מחזירה אותנו שנים רבות לאחור ומחסלת בעצם את התעופה הפנים ארצית במדינת ישראל. ותושבי אילת - מה יהא עליהם?
לפני 20 שנה הצענו להתכונן מבעוד מועד ולהקים שדה תעופה חלופי על אי בים. שנים חלפו ולא נעשה דבר. גם מול בעלי הקרקע הפרטיים נגררו הרגליים ובסופו של דבר, ההליכים המשפטיים שנקטו כופים לכאורה על המדינה את פינוי השדה.
הציבור צריך לדעת שעוד ניתן לעצור את האיוולת. על שולחנם של רה"מ והשרים מונחת חלופה תכנונית מעשית, שהצענו לפני כשנתיים. לפי חלופה זו ניתן להפעיל את השדה תוך צמצום שטחו. בשטח שיתפנה, לרבות מפינוי השדה הצבאי, ניתן יהיה לבנות בהיקף שיספיק לפיצוי בעלי הקרקע הפרטיים. במקביל ניתן יהיה להכין חלופה על אי בים או במקום אחר, וכשהיא תופעל תתפנה יתרת הקרקע והמדינה תוכל לממש זכויותיה.
אני פונה לראש הממשלה, לשרים, לחברי הכנסת ולכל מי שיכול להשפיע: גלו אחריות ציבורית כלפי הדורות הבאים, תתעלו מעל התועלת הרגעית וקבלו את ההחלטה הנדרשת - בטרם יהיה מאוחר מדי.
■ הכותב הוא ראש עיריית תל-אביב-יפו.