צ'יף מנגופה / צילום: רויטרס
דרום אפריקה העניקה לו כבוד אחרון, שכמעט העתיק את נשימתי. צ'יף קחוסי (Kgosi) לוקאס מאנייאנה מנגופה (Mangope) מת ב-18 בינואר בכפר הולדתו מוטסוודי (Motswedi), בחבל הצפון מערבי של דרום אפריקה. הוא היה בן 94.
בהלווייתו השתתפו ראש ממשלת החבל, וראש הממשלה לשעבר, והמשנה לשעבר לנשיא בית המשפט העליון, ונציגי הממשלה המרכזית, ואורחים זרים. הטלוויזיה הדרום אפריקאית שידרה את מהלך ההלוויה בשידור חי, כולל נאומים ארוכים ונרגשים בלשון הסצוואנה (tswana). את אחד מהם נשא מטיף נוצרי אוונגליסטי, שפתח בשירה, ואחר כך חזר והשווה את הצ"יף המת עם משה. לא ידעתי, אבל בסצוואנה הוגים את השם "משה" ממש כמו בעברית.
נשימתי כמעט נעתקה, מפני שהייתי נוטה להאמין כי במותו, גורל קחוסי מנגופה אומנם יהיה כגורל משה, "ולא ידע איש את קברו". סוף-סוף, לדרום אפריקה שלאחר האפרטהייד היה חשבון רציני מאוד איתו.
הנה קטע מן העיתון "דבר", 12 בספטמבר 1981: "חבר הכנסת יוסי שריד שלח מכתב לממלא-מקום ראש הממשלה, שמחה ארליך, ובו בקשה למנוע את ביקורו של ראש ממשלת בופוטצוואנה, צי"ף לוקאס מנגופה, העומד להגיע בשבוע הבא לישראל
במכתבו אמר ח"כ שריד, כי 'צ'יף מנגופה היה אחד הקווזילינגים הראשונים, שנענה להצעתה של ממשלת המיעוט הלבן בדרום אפריקה, הזוממת לכונן עשר מדינות-דמה שחורות" בגלל משתפי פעולה כמנגופה יכולה משטרת דרום אפריקה לגרש באכזריות נשים וילדים שחורים מבתיהם ליד "הערים הלבנות", ולטעון כאילו היא מחזירה אותם הביתה. צ'יף לוקאס ביקר כבר בארץ רק לפני עשרה חודשים. ביקור חוזר שלו, כעבור זמן קצר כל-כך, מעורר חרדה עמוקה לגבי אופי היחסים המתרקמים בין משטרו לישראל".
כמעט מיותר להגיד, שאיש לא מנע את צ'יף לוקאס מלבוא. היה לו אז נציג רב השפעה בישראל, שבתאי קלמנוביץ', שקנה בשבילו בניין נאה ברחוב הירקון, סמוך לשגרירות בריטניה. ישראלים נהרו אל שגרירותה הלא-רשמית של בופוטצוואנה, ועשו עסקים מכניסים. ב-1987, קלמנוביץ' הורשע בבית משפט ישראלי בריגול לטובת ברית המועצות. ב-1988, כאשר נעשה ניסיון להדיח את מנגופה בהפיכה צבאית, מנהיג הקשר האשים שמנגופה הניח לשבתאי קלמנוביץ' לשדוד את הקופה.
כאשר גלגל ההיסטוריה סב
במשך רבע מאה, קחוסי מנגופה היה אחת הבבואות הידועות והשימושיות ביותר של משטר האפרטהייד. כאשר גלגל ההיסטוריה סב על צירו, והאפרטהייד עמד לנפוח את נשמתו, ב-1994, מנגופה הזמין את בריוני הימין האפריקנרי הקיצוני להציל אותו. הוא רצה להישאר אדוניה של מדינה כמו-עצמאית. הוא לא רצה שמדינתו תחזור ותיכלל בדרום אפריקה דמוקרטית ורב-גזעית.
הבריונים, אנשי תנועה ניאו-נאצית, באו אל עיר בירתו הקטנה, ופתחו באש על עוברים ושבים. הם קיוו שבאקט הסרק ההוא הם יצליחו לעצור את תנועת הגלגל, ואולי להסב אותו אחור. הם נכשלו. שלושה מהם הוצאו להורג לעיני המצלמות.
דרום אפריקה החדשה, שנולדה שבועות מספר אחר כך, לא נקמה במנגופה, ואפילו לא הענישה אותו. אף כי בזמן שלטונו הוא דרס כל אופוזיציה, הממשלה הרב-גזעית הניחה לו להיכנס לפוליטיקה, ולהקים מפלגה שענדה לעצמה את התווית "נוצרית-דמוקרטית", כמו בגרמניה. היא נחלה הצלחה מוגבלת בבחירות מקומיות.
האפרטהייד הגדול
בופוטאצוואנה", שהרוב קראו לה בפשטות BOP, כדי לחסוך ארבע הברות, נועדה להיות מדינת-הלאום של הצוואנה, הקבוצה האתנית השלישית בגודלה של שחורי דרום אפריקה. (מוטב להבחין בינה ובין בוצוואנה, מדינה עצמאית הגובלת בדרום אפריקה, כורה יהלומים וזהב, ומוכרת חבילות תיור יקרות לשוחרי ספארי. גם בוצוואנה היא של הצוואנה, אבל היא לא בקעה מרחמה של דרום אפריקה).
BOP החייתה חלק של חזון "האפרטהייד הגדול". האפרטהייד "הקטן", המוכר יותר, היה הנבזי ביותר: זה שאסר על שחורים את השימוש בבתי שימוש, באוטובוסים ובתיאטראות של לבנים; ואסר ספורט רב-גזעי (עד 1969) וסקס רב-גזעי (עד 1985). האפרטהייד הגדול ניסה לתקן את הדמוגרפיה באמצעות תיקונים קוסמטיים לגיאוגרפיה.
BOP הייתה אחת מעשר מדינות חסות, שניתן להן הכינוי "בנטוסטנים", זאת אומרת, "ארצות הבאנטו" (באנטו הוא האפיון הקיבוצי של השחורים). אף כי הם עמדו להיות מדינות הלאום של שלושה רבעים מאוכלוסיית דרום אפריקה, האפרטהייד הקצה לבנטוסטנים רק 13% מן השטח.
אני מתקשה להגיד שהרעיון היה מופרך מעיקרו, אבל קמצנות טריטוריאלית וברירה טבעית איומה של משתפי פעולה, הפכו את הבנטוסטנים לחלון ראווה מעוות של "ההתפתחות הנפרדת" (seperate development, התרגום האנגלי המנומס של המלה ההולנדית "אפרטהייד", שפירושה "בנפרד").
להפריד, תמיד להפריד
ארבעה מעשרת הבנטוסטנים הסכימו לקבל עצמאות. BOP הייתה השנייה במצעד העצמאויות. קדמה לה טרנסקאיי, אחריה באה סיסקאיי, ולבסוף הגיעה גם ונדה (Venda). הן הוקמו באזורים כפריים מרוחקים, בלי מרכזים עירוניים ועם כמה שפחות לבנים. היגיון ההתפתחות הנפרדת היה מעוגן בהפרדה. שטחים "לבנים" לא יכלו אפוא להיכלל בבנטוסטנים.
היה אפשר כמובן לבקש מן החוואים הלבנים, שיואילו לעזוב; היה אפשר אפילו לחייב את עזיבתם, בתשלום פיצויים כמובן.
לא. לא בבית ספרנו. האפרטהייד הפריד. התוצאה הייתה שמדינות הלאום פוצלו. BOP הוקמה על שש מובלעות ללא רצף טריטוריאלי. 400 קילומטר של שטח "לבן" הפרידו בין המובלעת הדרומית ביותר למובלעת הצפונית ביותר. הפארסה הזו המחישה בדיוק נמרץ לשם מה קמו מדינות הלאום: כדי לרמות את הדמוגרפיה.
אם תרצו, דרום אפריקה הלבנה פשוט לא רצתה להיות מדינה דו-לאומית (מושג מטעה, כמובן, בארץ רבת-לאומים; אבל הבה נחשוב אותו למטאפורה).
בהולדתה, ב-1977, בופוטצוואנה האצילה את אזרחותה על 2.1 מיליון שחורים, שרק חציים חיו על אדמתה. האחרים היו "מהגרים" קשי-יום בערי-השינה הענקיות והעלובות ששירתו את הלבנים. זה היה המצב פחות או יותר גם במדינות הלאום האחרות.
שתי עיירות
סירובה של ממשלת המיעוט הלבן לעשות קונסולידציה של הבנטוסטנים הטעים את חוסר כנותה. מה מאלפים הם פרטי ההתמקחות על שתי ערי חוף קטנות בין ממשלת הלבנים לממשלותיהם של שני בנטוסטנים. טראנסקאיי (מדינת הלאום ה"עצמאית" של עם הקהוסה, Xhosa) וקוואזולו (מדינת הלאום של הזולו, שמנהיגיה סירבו לקבל עצמאות על-פי תנאי האפרטהייד) ביקשו לספח שתי עיירות, שהיו מעניקות להם מוצא לים. הממשלה המרכזית עמדה על המקח. עשר שנים אחר כך היא ויתרה על כל דרום אפריקה, אבל באמצע שנות ה-80 היא סירבה לוותר על שתי עיירות.
באמצע שנות ה-80 הציע מנהיג קוואזולו, הצ'יף גאצ'ה בותלזי, שממשלת האפרטהייד תעניק לו שליטה מלאה על חבל נאטאל, שהזולו היו רוב תושביו. המשטר דחה את הרעיון. קוואזולו, כמו BOP, נשארה אפוא אוסף של חברבורות על עור הנמר של האפרטהייד. אילו קיבל את מלוא השליטה על נאטאל, כולל עריה ונמליה, בותלזי היה יכול לטעון ברצינות למעמד של מדינה עצמאית על-פי רוב אמות המידה הבינלאומיות. או אז, לשיטתם של אדריכלי האפרטהייד הגדול, הם היו יכולים למחוק ששה מיליון זולו מפנקס התושבים. אבל הם תמיד תפסו מרובה, וממילא לא תפסו.
כיום נאטאל, הנקראת עכשיו קוואזולו-נאטאל, היא חלק של דרום אפריקה המאוחדת. קרוב לוודאי שהכללתה הייתה תוצאה בלתי נמנעת. אבל בזכות קמצנותו הטריטוריאלית של האפרטהייד, לא נדע לעולם את התשובה.
חלוקה טריטוריאלית חדלה להיות אופציה רצינית בדרום אפריקה לפחות לפני 50 שנה. אבל עצם הרעיון של מדינות לאום לא היה מופרך מעיקרו. באפריקה הדרומית יש שלוש מדינות כאלה, שהבריטים הקימו. דרום אפריקה ניסתה לשכנע את העולם החיצון, שהיא בסך הכול מנסה לעשות כמעשה הבריטים: דה קולוניזציה של שטחי המולדת השחורים בתחומיה. מעט מדי ומאוחר מדי.
לא הפרטים, אלא הדינמיקה
המעשה בצ'יף מנגופה הוא הזדמנות בשביל ישראלים להרהר גם בבחירות המוסריות שלהם, או של הוריהם; וגם ללמוד משהו על התוצאות של קמצנות טריטוריאלית במשוואות רב-לאומיות, או דו-לאומיות.
הקלות שבה נמצא לבנטוסטנים קהל אוהדים בישראל הייתה עדות עגומה מאוד על מצב הדעת של הרבה ישראלים. גם בגידת אפריקה השחורה בשנות ה-70 לא הצדיקה את תאוות הבצע, ששלחה אנשי עסקים ישראליים, יועצי ביטחון, אדריכלים ועיתונאים אל הבנווסטנים. אדריכל ישראלי ידוע הקים אצטדיון גדול לצ'יף מנגופה בלב בירתו. מעשה אירוניה, המנהיג הראשון שהצליח למלא את האצטדיון היה נלסון מנדלה, שבא לשם בערוב האפרטהייד, כדי לקרוא למיזוג BOP עם דרום אפריקה החדשה.
ישראלים רשאים כמובן להכחיש כל דמיון בין ארצם לדרום אפריקה. הדמיון הוא אומנם חלקי בלבד. אבל השוואות אינן נוגעות רק לפרטים. הן עוסקות גם בדינמיקה.
המציאות הטריטוריאלית ביהודה ושומרון היא שוות ערך של בופוטצוואנה ושל קוואזולו. מפת האזורים בשליטת הרשות הפלסטינית נראית כמו יצאה מן המזווה של האפרטהייד הגדול. הרעיון שמדינה פלסטינית תוכל לקום ולהתקיים על שטחים כאלה צריך להיחשב ללא-רציני מעיקרו. בהיעדר מדינת לאום בת-קיום, הברירה מקפיאת הדם בין מדינה דו-לאומית לאפרטהייד חדלה להיות תעמולה עוינת.
הדובר הבינלאומי של מתיישבי יו"ש, עודד רביבי, כתב לפני שבועיים בעמוד הדעות של ה"וול סטריט ג'רנל", כי עכשיו, לאחר שאבו מאזן קבר בהבל פיו את הסכמי אוסלו, הגיע הזמן להתחיל תהליך שלום "אמיתי", ולכלול בו "פעילי שלום" פלסטיניים, שמגרונותיהם בוקעים "קולות השלום האמיתיים".
פשוט קשה להאמין שמישהו המצוי במידה כלשהי בהיסטוריה של המאה ה-20 יוכל לפלוט שיעורים כאלה של איוולת. פרופ" מנחם מילסון קיבל כמעט לפני 40 שנה מנדט מאריאל שרון למצוא "אלטרנטיבה לאש"ף". הוא המציא את "ליגת הכפרים", שהגיונה ובסיס התמיכה שלה הזכירו להפליא לא רק את הנהגת הבנטוסטנים, אלא את ניסיונותיהם של משטרים קולוניאליים למצוא חלופות "מתונות" לאליטות העירוניות המנהיגות את ההתנגדות לכיבוש.
אין זאת אומרת שאין מתונים בין הפלסטינים, שהושתקו. אבל אין זה מעניינם של זרים למצוא את המתונים האלה, לארגן אותם, ולהעניק להם במה. ניסיון כזה חזקה עליו שיבאיש את ריחם ויקטין עד מינימום כל סיכוי של הופעתם העצמאית.
אפשר למצוא צ'יף מנגופה פלסטיני. אפשר להעניק לו חברבורות על עור הנמר, ולקרוא להן "מדינה" (כמובן, במקרה של מתיישבי יו"ש, אפילו קונפדרציה של חברבורות לא תוכר כמדינה). אבל זה יסתיים במקום שבו סיים קחוסי לוקאס מאנייאנה מנגופה, אולי חוץ מזה שהפלסטינים לא יסלחו. סוף-סוף, במזרח התיכון לא נושבת רוח נלסון מנדלה על שום מקווה-מים.