רועי אסף / צילום: כפיר זיו
כשברזומה שלו שני פרסי אופיר על השחקן הטוב של השנה (על "המשגיחים" ו"ארץ פצועה"), פרסי הפרינג' על תפקידו כהיטלר הצעיר בהצגה "מיין קאמפף" (שזכתה גם בפסטיבל עכו), ועל הקברט הסאטירי בהובלתו, "הפסקת אש" של קבוצת "בורדל טוטאל" - רועי אסף מורגל כבר להיות מגנט לפרסים, אבל כנראה שגם אין מי שיודע טוב ממנו לקחת אותם בפרופורציה. הוא לא שוכח, למשל, איך ביום שישי אחד בחודש מארס, לאחר שקיבל את פרס השחקן המבטיח בתיאטרון לשנת 2007 על ההצגה "הילד", הוא יצא מהטקס החגיגי באולם נגה ביפו, עם הפסלון ביד וצעד איתו ברגל הביתה, פשוט כי לא היה לו כסף לאוטובוס.
סצנה שלוכדת את הווייתו בדיוק מיקרוסקופי: שחקן טוטאלי ששם לעצמו מטרה להיות הטוב ביותר, אבל מבלי לאבד את עצמו בדרך. כמעט תמיד. "בדרך כלל אין לי בעיה", הוא משיב לשאלתי איך מפרידים בין הטוטאליות שבה הוא מגלם דמויות ובין העולם האמיתי. "עשר וחצי בערב, כשאני יוצא מהתיאטרון או מהצילומים - וזהו. היה רק תפקיד אחד שהשפיע עליי מאוד קשה, כששיחקתי את רוני רון בסרט על רוז פיזם של דרור מורה, שעדיין נמצא בדיונים בבית המשפט. בגלל שהסיפור הזה שרט אותי באופן אישי כשהוא קרה - אני זוכר את הרגע שבו המזוודה נמשתה מהמים - במשך חודש וחצי שמעתי 'אתה רוצח', 'אתה רוצח' וזה חלחל. הייתי מתעורר בלילה בצרחות, עד שפעם אחת אשתי רצתה להזמין לי אמבולנס. לקח לי זמן לחזור לעצמי".
הדבקות הזאת במטרה לצד האינטליגנציה הגבוהה, הפכו את אסף לאחד השחקנים המוערכים בארץ. בימים אלה הוא מופיע בהצגת תיאטרון באר-שבע "דונה פלור נשואה לשניים" על-פי ספרו של ז'ורז' אמאדו - ובעירום; וכשאני אומרת לו שכשאישה מופיעה בעירום בתיאטרון רפרטוארי מתעוררת סערה, אבל כשמדובר בגבר זה נתפס כלגיטימי, הוא בקושי נותן לי לגמור את המשפט. בחוסר המנוחה הפיזי שמאפיין אותו, הוא יורה: "אם העירום שלי מאזן את המשוואה ועושה אפליה מתקנת, אז אין לי בעיה עם זה. העירום שלי הוא חלק מהדמות של ואדיניו, בעלה המת של דונה פלור, שהיה איש נורא. בליין ומהמר כפייתי, שתיין, מתרועע עם זונות, אבל הוא מעניק לה חיים, מיניות, ריגוש, עוזר לה לשחרר את התשוקה שכלואה בה. הספר שנכתב בשנות ה-60 הכיל מוטיבים שוביניסטים ורצה להראות איך נשים מפנטזות על גברים. אנחנו לקחנו את זה לצד השני. האישה לומדת שמותר לה להחזיק שני בעלים, אחד מהם מת במערכה הראשונה ומופיע כפנטזיה אירוטית, והשני החי. זה מסר מאוד רדיקלי לתקופה ההיא".
והעירום?
"חלק מהחופש של הדמות שלי, שרואה את החיים כחגיגת מין גדולה - ובשביל המסר הזה, האפליה המתקנת, אני מוכן להקריב את הישבן שלי, רגע לפני שאני אהיה בגיל שלא אוכל לעשות את זה יותר. אני רוצה שנשים ינהיגו את העולם, כי הפוליטיקה לא מספקת את הצרכים של העם. צריך שינוי דרסטי ונשים חזקות שיכולות לעשות את זה בלי אגו, אבל צריך להגיד ביושר שעם יותר אכזריות, בהכללה כמובן. האגו מוציא אותנו למלחמות. זה שינוי שיקרה והמהפכה של MeToo שוטפת את העולם ויש לה כבר השפעה בשטח".
שחקנים ובמאים נזהרים כיום יותר בעבודה?
"באופן הכי פרקטי שיש. צילמתי עכשיו את 'מונא', סדרה ל'כאן 11' שכתבה מירה עוואד. יש בה רומן בין מונא הצלמת הערבייה, שמשחקת מונא חוא, ליניב הסוכן שלה, והיו המון סצנות של כאילו סקס, עם נספח מיוחד בחוזה שעוסק בהטרדות מיניות וכל שחקן שיש לו סצנה של מין יושב עם הבמאי, המפיק והפרטנר, מדברים עליה ומפרקים אותה למה מוכנים ומה לא מוכנים לעשות, כדי שלא תהיינה הפתעות".
זה לא הורג את האלתור ומעקר את האמנות?
"זובי. לא רק שזה לא פוגע, זה עוזר לך להשתחרר כשחקן, כי אין הפתעות ואתה יודע בדיוק איך הבמאי מתכוון לצלם את זה, ואין יותר מקרים כמו זה של מרלון ברנדו שאנס שחקנית על הסט (את הקולגה שלו מריה שניידר ב"הטנגו האחרון בפריז"). הסצנה צולמה והוא זכה לתהילת עולם בגללה".
ומה עם היצר?
"היצר הוא בכאילו. כאילו הוא מילת המפתח. גם סצנת הסקס שאתה עושה היא בכאילו, והיא יכולה להיראות הכי אותנטית שיש. גם הבמה וגם המסך עובדים באמצעות דימויים, כשהטוטאליות היא בכוונה. אתה צריך להתכוון, שם תהיה טוטאלי. מבחינה פיזית, לעצמי, אין לי גבולות, אבל לא אפגע לעולם בפרטנר. שיחקתי תפקידים אלימים בקולנוע. נראה לך שהייתי מרביץ למישהו? אבל ביקשתי שירקו ויתנו לי סטירה. אם שחקנית תבקש שנתנשק ויתאים לי, אז נעשה את זה. רק בהסכמה".
אחרי נדידות בין תיאטראות ותקופה בפרינג', נראה שמצאת בית בבאר-שבע. מה השתנה?
"לא עזבתי אף פעם. ויתרתי על חוזה בהבימה בגלל הסרטים, כי היה לי קשה לוותר על תפקידים בקולנוע. כל עוד אין ילדים זה בסדר, אבל כשיהיו, התיאטרון הוא הכרח במובן הכלכלי. מה גם שהקולנוע בוגדני, עשיתי שלושה סרטים בשנה ואחר כך כלום".
מה עם טלוויזיה?
"אני לא פריק שלה. קצב העבודה שם שטחי ואני צריך את הזמן שלי כדי לבנות דמות".
ובין לבין, אתה מופיע ב"הפסקת אש" של קבוצת "בורדל טוטאל" - קברט פוליטי משולב באלמנטים מהקרקס, שהפך לקאלט. ספר עליו.
"נועה מורדוביץ', טלי רגב ואני רצינו לעשות משהו בועט, איזה ג'וקר מטורף בקרקס, שמאוד התאים לי אחרי תפקיד דרמטי בקולנוע. ואז התחיל מבצע צוק איתן. מצאנו את עצמנו רצים למקלט תוך כדי כתיבה והחלטנו להתייחס לזה. יש בפוליטיקה משהו שמאוד מרתיע אותי, כוח אפל שמנהל את העולם. אבל אתה לא יכול לעשות קברט בלי לחשוף שיניים ולהיות רלוונטי. העם לא זקוק לעוד בידור כמו בערוץ 2".
בחרתם להביא נאום של נתניהו ולקצוץ אותו.
"פתחנו טלוויזיה וקפץ לנו נאום הרגעה של ביבי, שבעיקר הצחיק אותנו. טלי רגב, שאחראית על הכתיבה, הביאה מונולוג מדהים שחושף את המנגנון והמניפולציות מאחורי המילים".
מי מפיק ומממן את המופע?
"אנחנו. בשנה הראשונה היו הפסדים. נועה, שבאה מהקרקס והאקרובטיקה, לקחה על עצמה הלוואות, אני עבדתי שנה בלי שכר, שאול, הבעלים של הבארבי, האמין בנו ועזר, ואחרי שנה וחצי הייתה עלינו כתבה גדולה (ב'הארץ') ונהיה באזז. היום, אחרי שלוש שנים, אנחנו סולד-אאוט ואני מתפרנס מזה לא רע. לי היה חשוב שיהיה חוט מקשר, שתהיה עלילה. הגענו לסיפור אהבה בין חייל אקרובט שמנהל רומן עם נערת גומי, תוך כדי מלחמה ואזעקות. הוא יוצא למלחמה ונהרג ואהובתו כלואה בתוך טבעת תרתי משמע".
ואתה כלוא כאן, בישראל, במקום לפרוץ החוצה. יש מחשבות כאלה?
"לפני כמה חודשים הטיסו אותי לנאפולי לכמה ימים לצילומים של סצנה אחת ב'מארי מגדלן' עם רוני מארה וחואקין פיניקס. חמישה משפטים, שלושה אודישנים ושיחות בסקייפ, ולחרוק שיניים עם האנגלית. קיבלתי שם טריילר עם השם שלי, ופה נותנים לי לנוח באיזה אוהל במקרה הטוב".
עשה לך חשק?
"בטח. תמיד יש חשק, אבל אני לא רואה את עצמי עובר לתעשיית הפלסטיק של לוס אנג'לס. אשתי היא שחקנית צרפתית, שוויתרה על קריירה בצרפת בשבילי, אז אם נעשה מעבר, זה יהיה לשם. אני עוד לא יכול לפרט, אבל אחד הסרטים שהשתתפתי בהם יקבל רימייק".
תשתתף בו?
"אולי בתפקיד קטן. לא יודע. אני עוד תחת השפעת הסצנה עם חואקין פיניקס, שהיה מדהים, טוטאלי, והתקרב אליי נורא עד שהתבלבלתי בטייק הראשון מהלחץ. בטייק השני זה עבד ובטח מה שיישאר מהסצנה המטורפת הזאת, עם כל הניצבים, זאת הכתף שלי".