רוג'ר פדרר / צילום: רויטרס-Toru Hanai
לפני שנתיים, רוג'ר פדרר נחשב ספורטאי זקן ומותש מנטלית, שלא מסוגל לנצח יותר טורנירים גדולים. הטניסאי הגדול בהיסטוריה, ועבור רבים גם הספורטאי הגדול בכל הזמנים, הצליח בין 2011 ל-2016 לנצח בטורניר גראנד סלאם אחד בלבד (בווימבלדון 2012), כאשר פעם אחר פעם הוא קרס מול יריביו הצעירים והאתלטיים, שסימנו להם כמטרה להתיש אותו במשחק פיזי, כוחני וארוך - וההנחה הייתה שהגוף עשה את שלו. השבוע, כשהוא נוגע בגיל 37, השלים פדרר במלבורן זכייה בגראנד סלאם שלישי תוך שנה ו-20 בסך הכול, מרחק ניכר מכל טניסאי אחר בהיסטוריה. הוא הטניסאי השני הכי מבוגר שזוכה בגראנד סלאם, אחרי קן רוזוול האוסטרלי שעשה זאת בגיל 37 ו-63 ימים. אלא שרוזוול, צריך לומר, עשה את זה בעידן שבו הטניס היה רך, קלאסי והרבה פחות עוצמתי, אתלטי ואינטנסיבי מאשר כיום.
ג'ימי קונורס האמריקאי, שנחשב לאחד מגדולי טניסאי הדור הקודם, סוס עבודה שלא יהיה עוד כמותו, הצליח למשוך קריירה בת 24 שנים בין השנים 1972 ל-1996, שבמהלכה דחס 1,535 משחקים לפני שפרש סופית בגיל 44. ממוצע של 64 משחקים בשנה. פדרר, יליד אוגוסט 1981, כבר עומד על 1,607 משחקים ב-19 שנות קריירה - ממוצע לא הגיוני של 84.5 משחקים בעונה. ויש מי שיגיד דווקא שבעידן שבו ספורטאים מתפרקים תרתי משמע על המגרש ונאלצים לפרוש באמצע משחקים (גם באוסטרליה היו כמה כאלה, לרבות רפאל נדאל בשלב רבע הגמר) - ההישג שמכתיר את חוסר האנושיות של פדרר הוא דווקא זה: 1,339 משחקי יחידים רשם מאז הפך למקצוען בשנת 1998, הוא סיים את כולם, ומעולם לא נכנע לכאב זה או אחר ופרש במהלך משחק.
יממה אחרי שפדרר הניף השבוע את הגביע הכסוף באוסטרליה, לאחר שגבר בגמר על מרין צ'יליץ' בן ה-29, התמודדו ב-NBA שתי אגדות כדורסל ראש בראש, מאנו ג'ינובילי מול וינס קרטר. הראשון בן 40 וחצי, השני בן 41. הם לא היו סטטיסטים במשחק בין סן אנטוניו ספרס לסקרמנטו קינגס - ג'ינובילי שיחק 25 דקות וסיים עם 15 נקודות, קרטר שיחק 27 דקות וסיים עם 21 נקודות.
ג'ינובילי, שחקן מפתח בארבע האליפויות של הספרס ב-16 העונות שלו בקבוצה, אמור להיות שחקן משלים במכונה המשומנת של סן אנטוניו, כי לא ברור היה כמה הגוף שלו ייתן - אבל עמוק בתוך העונה הנוכחית, ונוכח הפציעה של כוכב הקבוצה קוואי לאונרד, ג'ינובילי עומד על 20.7 דקות בממוצע למשחק, שתי דקות פחות בלבד ממה ששיחק באותה קבוצה לפני שש שנים כשהיה בן 34. "למה אני לא פורש? אני משחק כל עונה כאילו זו העונה האחרונה שלי, וכשמגיע סיום העונה אני מחליט אם להמשיך", הוא הסביר בראיון לאתר בסן אנטוניו. "אני לא רואה שום היגיון בלהודיע על פרישה 10 חודשים מראש".
מה קרה לגוף של פדרר, שהתעורר פתאום נגד חוקי הפיזיולוגיה וזכה מאז יום הולדתו ה-36 בשלושה תוארי גראנד סלאם? איך ייתכן שבליגה תובענית כמו ה-NBA, עם 82 משחקים רק בעונה הסדירה, לא כולל הפלייאוף (וסן אנטוניו של ג'ינובילי למשל, היא נוכחת קבועה בו), מככבים שחקנים בגילאי 40 פלוס? ואיך זה שדווקא בעולם הטניס, שנחשב לאחד מהענפים האכזריים ביותר מבחינת מחיר גופני ומנטלי שהוא גובה, התופעה של ספורטאים שמושכים את הקריירות שלהם לגילאים מאוחרים היא הכי מוקצנת? לא פחות מ-20 שחקנים שחצו את גיל 30 מדורגים בין 42 המקומות הראשונים בעולם, נכון לדירוג של תחילת שנת 2018, כולל שבעה מ-15 המדורגים הראשונים בעולם.
מולי אפשטיין, המנהל המדעי של הוועד האולימפי בישראל, מסביר ל-G כי "המפתח להארכת קריירה ולשמירה על יכולת ביצועית-הישגית ברמה גבוהה גם עמוק בתוך העשור הרביעי לחיים, טמון בניהול נכון של מאזן ההעמסה וההתאוששות. הדבר שמאיים יותר מכול על ספורטאי ההישג הן הפציעות. צריך להבין שאין ספורט הישגי ללא פציעות, השאלה היא מה חומרתן ומה תדירותן. כדי למזער את הפוטנציאל לפציעה, צריך לנהל נכון את מערך העומסים והלחצים שמוטלים על הספורטאי.
"ספורטאי מתבגר צריך לסגל לעצמו דפוסי אימון שמתאימים לשלב שבו הוא נמצא בקריירה, ומה שהיה נכון לגילאים הצעירים, לא בהכרח מתאים בגיל המתקדם. האתגר הגדול ביותר של ספורטאי מתבגר הוא לשמור על האש הפנימית שלו ולהישאר בריא. איך עושים את זה? מתאמנים חכם, מונעים שחיקה, מחפשים מה עובד הכי נכון באימונים ומקפידים על התאוששות טובה".
מה "הלהיט התורן" כיום בקרב ספורטאים שרוצים למשוך קריירה, בהיבטים של התאוששות ממאמץ ואחרי פציעות?
"נושא ההתאוששות נחשב בשנים האחרונות כגורם המשמעותי ביותר בניהול מאזן העומסים של הספורטאי. כולם יודעים להתאמן הרבה וקשה, אבל אם המשוואה לא מתאזנת, ייצא שכרו של הספורטאי בהפסדו. אחד המשפטים שממחישים זאת הוא Train hard ,Rest harder. הלהיט הנוכחי כיום הוא טיפול בקור בשיטה הנקראת קריותרפיה. זו שיטה המבוססת על כניסה לחדרי קור, לצילינדרים אישיים או לשרוולים המיועדים לאיברים בדידיים. אמצעים נוספים הם שרוולי לחץ, אמבט חם וקר לסירוגין, עיסוי, תוספי תזונה ועוד.
"שדרוג נוסף הוא התאמת תזונה אישית באמצעות שימוש במידע המיקרוביום (הרכב חיידקי המעיים). אבל יחד עם זה, למרות השפע הרב באמצעים, עדיין לשינה ולתזונה שמור המקום הראשון. ניטור השינה באמצעות חיישנים מיוחדים ושימוש באפליקציות שינה, מאפשרים למאמן לבקר את מידת המוכנות של הספורטאי לאימון".
שף פרטי ותא קריותרפי
מי שמוביל בקרב ספורטאים את הקו של שימור גופני נדיר הוא הכדורגלן כריסטיאנו רונאלדו, שבגיל 32, אחרי למעלה מ-650 משחקים בקריירה, הפך את התחום לכמעט אובססיה. קרלו אנצ'לוטי, שאימן את הפורטוגלי בריאל מדריד, סיפר בעבר בראיון ל"דיילי מייל" כי "כשהיינו חוזרים ממשחקים בליגת האלופות, לפעמים בשלוש בבוקר, רונאלדו לא היה נוסע ישר הביתה. במקום זה הוא ממשיך למתקן האימונים שלנו, כדי לעשות אמבטיית קרח שתסייע לו בהתאוששות מהמשחק". ב-2013 דווח כי רונאלדו רכש ב-50 אלף אירו לביתו "תא קריותרפי" - המאפשר כניסה לשהייה בקור בטמפרטורה של מינוס 160 מעלות. בדומה לו, גם לברון ג'יימס, הכוכב הגדול של ה-NBA וכבר בן 33, משתמש בתא קריותרפי על בסיס קבוע, ומועדוני ספורט גדולים מחזיקים תאים כאלו כיום במסגרת המעטפת שהם מעניקים לספורטאים. הקריותרפיה, אגב, הפכה לטרנד בשנים האחרונות לא רק עבור ספורטאים, אלא עבור ידוענים כגורם לפעילות אנטי-אייג'ינג.
האייקון האמריקאי המקביל לסופר-הירו חסר גיל הוא כוכב הפוטבול, הקווטרבק טום בריידי. בגיל 40 וחצי, בריידי עומד בפני הופעה בשבוע הבא בסופרבול כשיוביל את קבוצתו ניו אינגלנד פטריוטס מול פילדלפיה איגלס, בניסיון לזכות בתואר אליפות שישי. בריידי, שמשחק בליגה שזמן השרידות הממוצע בה לשחקן עומד על שלוש עונות, סוגר עונה מספר 18. מבחינת איכויות ספורטיביות, הוא מתנהל על המגרש כמו שהתנהל בגיל 25 או 30, כאשר לסופרבול הקרוב הוא מגיע, שוב, כמוסר מספר 1 בליגה בעונה הסדירה - עם 4,577 יארדים העונה. במקרה של בריידי, ניסו פרשנים להיתלות בכל נתון אפשרי שיעיד על היכולת להחזיק את הגוף עוד ועוד שנים, ובשנים 2013-2016 מצאו אותה בשף הפרטי אלן קמפבל, גורו תזונה, שהעמיד בפניו תפריט חדשני - מלח ורוד מההימליה, תפריט ללא קפה, ללא פירות (רק בננה), ללא זה וללא זה, נסע איתו למשחקי חוץ ובאופן כללי קיבל מבריידי הוראה אחת פשוטה: להעניק לו תמיכה תזונתית שתחזיק אותו על הרגליים כמה שרק ניתן.
ספורטאים, ועל אחת כמה וכמה ספורטאי-על כמו בריידי, רונאלדו ולברון ג'יימס, מקשיבים לגוף שלהם ומבינים שהיכולת לשרוד יותר שנים מחייבת לגרור גם שינוי באופי המשחק שלהם לאורך השנים. הגישה היא להיות "חכם" יותר בתנועות ולחסוך במגע מול יריב. וינס קרטר, למשל, שהוזכר קודם לכן ושמשחק בסקרמנטו בגיל 41, שינה את משחקו כדי להתאים אותו לירידה ביכולת הגופנית. קרטר, ככל הנראה המטביע האתלטי והמרשים ביותר שה-NBA ראה מעולם (כולל אחד, מייקל ג'ורדן), קיזז כמעט לחלוטין את פעולת ההטבעה מן המשחק שלו. ואם בעונות השיא שלו, כשהוא בן 30-29, הוא סיים עם 87 ו-86 הטבעות בעונה (ממוצע של למעלה מהטבעה למשחק), בשנים האחרונות הוא ירד ל-5 הטבעות בלבד בעונה, ונכון לעונת המשחקים הזאת, הקצב שלו הוא הטבעה אחת בכל שישה משחקים, ומיותר לציין שגם הן "רגילות", ולא גרנדיוזיות כמו ההטבעות שלו בעבר.
דוגמה נוספת מעניק גם הטניסאי רפאל נדאל, שהודה לפני כחמש שנים כי הברכיים שלו לא יוכלו להוביל אותו לגילאים מופלגים, והחל בתהליך לקיצור זמן המשחק שלו: הוא התקרב כמה סנטימטרים לקו הבסיס כדי לתקוף את הכדור מוקדם יותר ובכך קיצר את משך המשחק. ועדיין, המחיר שהוא משלם על סגנון המשחק "הלא חסכוני", יקשה עליו להגיע לגיל של פדרר בפורמה תחרותית שכזאת. כמה לא חסכוני? ברולאן גארוס לפני כמה שנים בחנו את כמות החבטות הממוצעת שנדרשות לנדאל ולפדרר לפני שהם זוכים בנקודה - נדאל נדרש ל-4.6 חבטות, פדרר ל-3.9. כלומר, פדרר נאבק על נקודה 15% פחות מנדאל. הנה עוד רמז מדוע פדרר זורם להנאתו בגיל 36 פלוס, ואילו גופו של נדאל מתקשה לעמוד בעומס.
השחיינית האמריקאית דארה טורס הסבירה כי עם ההכרה שהכוח שלך אובד, אתה מבין שהדרך היחידה להיות בטופ היא להתחיל לשחות ביעילות גבוהה יותר. וכך, כל אובדן פיזיולוגי צריך להיות מתוקן על-ידי שיפור בטכניקה ובביומכניקה התנועתית. טורס, שגרפה 12 מדליות בחמש אולימפיאדות (בין 1992 ל-2008), לפני שפרשה בגיל 41 אחרי שנות קריירה, הודתה לאחרונה בראיון ל"פוקס", כי "כשעוברים את גיל 20 ואחר כך את גיל 30, את מרגישה שהגוף שלך משתנה, ואת כבר לא יכולה לעשות את מה שעשית לפני כן. כבר לא הצלחתי להשלים שני אימונים ביום כמו שהייתי רגילה". אז איך מושכים את זה? "הסוד הוא לא להתאמן חזק יותר בגילאים האלו, אלא להתאמן חכם יותר".
טורס הרגישה בגוף את מה שהמדע כבר הוכיח - כוח הוא הדבר הראשון שאובד עם הגיל. אחרי גיל 30, מסת השריר מידלדלת בכמה אחוזים בכל עשור, הסביר באותו ראיון שון ארנט, מנהל המרכז לבריאות וביצועים אנושיים באוניברסיטת רוטגרס, ניו ג'רזי. "האדם הרגיל לא מבחין בזה, אבל הספורטאי בהחלט מרגיש". קצב הלב המקסימלי הולך ויורד עם העלייה בגיל, מה שמשפיע על פוטנציאל החמצן בשריר. אצל נשים במיוחד, מתחילה החל מגיל 30 ירידה בצפיפות העצם. ועם העלייה בגיל, חלה ירידה גם בהורמונים בוני השריר, ואיתם גם צניחה בהורמון הגדילה המשמעותי לבניית שריר.
הפיתוי הכספי גדול מתמיד
לצד השאיפות הספורטיביות, התחרותיות וגם האגו, אחד המניעים הבולטים של ספורטאים להארכת הקריירה שלהם הוא כמובן זה הכלכלי - וכיום יותר מתמיד, הפיתוי הכספי הוא אדיר. בטניס, למשל, סכומי הפרסים רשמו עלייה עצומה בשנים האחרונות. פדרר זכה באוסטרליה ב-3.11 מיליון דולר - עלייה של כ-50% בפרס למנצח בתוך חמש שנים - וזה מחלחל גם למטה. הנה למשל, בכיר טניסאי ישראל דודי סלע, עוד מעט בן 33, ואומנם כבר לא יפרוץ ולא יגרד את צמרת הטניס העולמית, אבל בעידן של פרסים כספיים עצומים, כל עוד הוא ישמור על סביבות המקום ה-100 בעולם, מבחינה כלכלית כדאי לו למשוך את הקריירה כמה שניתן. את העונה שעברה, בגיל 32, סיים עם הכנסות של 474 אלף דולר, כאשר רק מכניסה שלו לארבעת הגראד סלאמים (אוסטרליה, רולאן גארוס, ווימבלדון וארצות הברית), הוא מבטיח לעצמו הכנסה שנתית של 200 אלף דולר, גם אם הוא לא ינצח בהם משחק אחד.
חלק מהספורטאים שמבינים כי הגוף לא יכול לגרור אותם עוד, במקום לשנות סגנון משחק או לפרוש, פשוט יוצאים לשנתיים-שלוש אחרונות לעשות "מכה" כלכלית אחרונה במקום שדורש מהם קצת פחות יכולת. היעדים המועדפים לאחרונה בקרב כדורגלנים הם קטאר וסין, כאשר גם הליגה בארצות הברית ידועה כבר כמעט עשור כיעד אטרקטיבי לטרום פנסיה עבור לא מעט שחקנים. צ'אבי, כוכב העבר של ברצלונה, עזב בגיל 35 לטובת קבוצת אל-סעאד מהליגה הקטארית עבור 10 מיליון אירו בעונה. שכר גבוה יותר מזה שהרוויח בברצלונה בשנות השיא שלו, וכיום, בגיל 38, הוא עדיין משחק שם. "רמת החיים כאן היא פנטסטית", הוא סיפר לאחרונה בראיון שבו קרא גם לכוכב באיירן מינכן פרנק ריברי להצטרף אליו לקטאר. "זו מדינה נהדרת, טובה מאוד לחיי משפחה. הבת שלנו, אסיה, נולדה בדוחא. כולם כאן מאושרים, אפילו שברור שרמת הכדורגל כאן שונה מזו שבאירופה".
קרלוס טבס הארגנטיני הגיע בגיל 33 לשנחאי, לפי דיווחים, לטובת שכר שנתי של 35 מיליון אירו. הוא תיאר את התקופה שם כ"חופשה". ודוגמאות לעזיבה בגיל מתקדם לארצות הברית יש למכביר: בסטיאן שוויינשטייגר הגרמני עזב את אירופה בגיל 33 ועבר לשחק בשיקגו, אשלי קול האנגלי משחק בגיל 37 בלוס אנג'לס, אנדראה פירלו האיטלקי עזב בגיל 36 את יובנטוס לטובת שנתיים במדי ניו יורק FC. וקדמו להם גם תיירי הנרי ודיוויד בקהאם, שיצאו לפנסיה מוקדמת בלוס אנג'לס וניו יורק.
הספונסרים הגדולים מצדם, מוכנים לשלם סכום עתק לספורטאי כל עוד הוא ממשיך להיות פעיל. למשל, חברת פומה שהסכימה לשלם 10 מיליון אירו לאצן יוסיין בולט אם ימשוך את הפרישה שלו מפעילות לעוד עונה אחת אחרי המשחקים האולימפיים בריו דה ז'ניירו. בולט, כזכור, לא עמד בפיתוי וגרר עד אליפות העולם ב-2017 בלונדון, שם התמוטט על המסלול במהלך מירוץ השליחים עם פציעה בשריר הירך.
כך שהאפי-אנד אינו מובטח, אבל אם חוזרים לרגע לפדרר, ללברון ג'יימס, לאחיות ונוס וסרינה ויליאמס, לכריסטיאנו רונאלדו, לג'יאנלואיג'י בופון, לטום בריידי ול"זקנים" נוספים שמוסיפים לככב ולגרוף תארים אישיים וקבוצתיים - מה רע לנו הצופים ליהנות מספורטאים שלא נגמרים לעולם? ומה זה משנה אם זה בשם המדע, הפיזיולוגיה, הפסיכולוגיה או הכלכלה.
על השחיקה | איך שומרים על האש לאורך השנים מבחינה מנטלית?
אספקט משמעותי נוסף בהארכת הקריירה הספורטיבית התחרותית, הוא ההיבט המנטלי, כשלא אחת ספורטאים מודים כי נגמר להם הסוס. אלופת העולם והמדליסטית האולימפית ירדן ג'רבי, למשל, שפרשה לאחרונה מג'ודו בגיל 28, נימקה את הצעד בכך ש"האש בי כבתה".
אוהד נחום, פסיכולוג קליני המתמחה בעבודה עם ספורטאים, מסביר ל-G כי "העיסוק בספורט מתחיל לרוב עוד לפני גיל ההתבגרות, כך שספורטאי עשוי למצוא עצמו באותו עיסוק מעל לעשרים שנה. בשוק העבודה של היום זה נשמע כמעט מופרך להתמסר למשרה אחת מגיל כה צעיר וברור שהיכולת לשמור על מוטיבציה גבוהה, מושקעות ועניין בעיסוק הספורטיבי הם אתגר לא פשוט".
מול אילו אתגרים פסיכולוגיים עומדים ספורטאי עילית בניסיון שלהם למשוך את הקריירה לגיל מבוגר?
"חוסר איזון בין דרישות למשאבים יוצר לחץ, ולחץ מתמשך יוצר שחיקה - ושחיקה היא בהחלט לא רק תהליך בתחום הגופני, היא בעיקרה תהליך פסיכולוגי, שכולל תשישות גופנית ונפשית, ירידה בהישגים והסתכלות על הספורט כחסר ערך. זאת חוויה מאוד מתסכלת, מטלטלת במובנים רבים עבור ספורטאי, שחלק גדול מהזהות שלו קשור בעיסוקו הספורטיבי.
"בצד השני של השחיקה נמצאת המעורבות (engagement) - היכולת להתמסר, להיות נמרצים ומלאים בהרגשה חיובית ושקועים בעבודה. זה נכון לעולם העבודה ולעולם הספורט כאחד. אנחנו יודעים היום שכדי ליצור ספורטאי בריא וחזק מנטלית, עלינו לדאוג לסביבה תומכת, ואין ספורטאי שיכול לעמוד לבדו בלחצים העצומים של עולם הספורט לאורך זמן. יש די והותר דוגמאות שפורסמו בעיתונות, כמו המקרה של טייגר וודס, ומספר מחקרים מצביעים על רמות גבוהות של מצוקה המלוות בסימפטום אחד לפחות, כגון דיכאון או חרדה בקרב ספורטאי עילית.
"ברמות הגבוהות, ספורטאים נתפסים כאייקונים של הצלחה, כטיטנים המתהלכים בקרבנו, מה שלעיתים רק מגביר את חוויית הבושה והיכולת לשתף בקשיים הנובעים בעצם העיסוק בספורט תחרותי. אבל לשמחתי, התופעה הזו משתנה, וספורטאים מוערכים יוצאים ומשתפים בקשיים שלהם, כמו מייקל פלפס, או מרדי פיש הטניסאי, שפרש מאליפות ארצות הברית הפתוחה ב-2012 וסיפר בדיעבד על התקפי הפאניקה והחרדה שפקדו אותו".
כלומר, הפנייה לפסיכולוג היא תנאי לעמוד בלחצי הקריירה לאורך זמן?
"חלק מהספורטאים שפונים להתייעצות בקליניקה מגיעים בשל רצון לשפר את הביצועים, אבל חלק לא מבוטל מגיעים גם בשל הלחצים שנוצרים כתוצאה מהתמסרות לעיסוק תובעני, שיפוטי ותחרותי ומחפשים תמיכה ממישהו שיכול להבין את העולם הספורטיבי. אקדמיות לספורט ומועדונים גדולים בעולם מבינים היום את חשיבות התמיכה בספורטאי, לא רק בשיפור הביצועים אלא גם ביכולת לסייע לו להפחית לחצים. אפילו הטניסאי אנדי מארי שהיה סקפטי בעבר לגבי יכולתו להיעזר בפסיכולוג, החל להיעזר באחד לפני שלוש שנים כחלק מהצוות התומך. וזה למעשה המפתח, יצירת מעטפת תומכת מאפשרת לשמור על מאזן בין משאבים לדרישות, ולחסן במידה רבה מול ההשפעות המזיקות של הלחץ".
