בשנים האחרונות אנחנו שומעים על כדאיות ההסדרים האזוריים שיביאו פריחה כלכלית לאזור כולו. השיח הזה הוא במידה מרובה פרי הייאוש מהסיכוי להגיע להסכם עם שכנינו.
נדמה שכל אחד ואחת מאיתנו מוטרד וחרד מהאפשרות למלחמות נוספות, על כל הכאב, הסבל והמחירים שכולנו משלמים עבורן. אולם, החרדות וחוסר המידע מונעים מאיתנו, כנראה, את היכולת לבחון מהם המחירים הכלכליים של המשך החיים בצילו של סכסוך ללא פתרון מדיני.
פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני מצוי במחלוקת הגדולה ביותר בחברה הישראלית. הדיונים נסבים על האפשרויות השונות לפתרון ועל השאלה אם פתרון הוא בכלל אפשרי. האם וכיצד ישראל תצליח לשמר את זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית? פרספקטיבה אחרת, שכמעט שאינה עולה, היא הנקודה הכלכלית.
מאז המחאה החברתית בקיץ 2011 הפך השיח החברתי-כלכלי להיות אחד מהנושאים הבולטים בספירה הציבורית. יוקר הדיור, המחסור בדיור ציבורי, הפגיעה בקצבאות הנכים, הפגיעה באימהות חד-הוריות, מצבם של עובדי קבלן ועוד. נושא אחד, אולי המרכזי ביותר, שמשפיע בצורה הרחבה ביותר על התקציב המדינה ועל ההחלטות הכלכליות אינו נדון - מחירו של המשך הסכסוך.
ביום שני בשבוע שעבר הוצגו בכנס משותף של השדולה לשלום ולביטחון של הכנסת, בראשותן של חברות הכנסת קסניה סבטלובה ומיכל רוזין, בשיתוף עם *תנועת נשים עושות שלום*, נתונים של מרכז אדוה המציגים בצורה חדה וברורה - כמה זה עולה לנו, ומי הנפגעים העיקריים מהסכסוך. מהנתונים עולה, כי הוצאות הביטחון גדלות בכל שנה על חשבון רשת הביטחון הסוציאלית האמורה לספק לכלל האזרחים חינוך, רווחה, בריאות ושיכון. כמו כן, ניתן לראות כי בעיתות מלחמה או מבצעים צבאיים, התמ"ג יורד באופן משמעותי, כאשר התוספות הניתנות על "פעילות מוגברת בשטחים" הצטברו בין השנים 1988-2015 לסכום אסטרונומי של 55.6 מיליארד שקל (מעבר לתקציב השוטף). סכום זה דומה לקיצוצים התקציביים הרוחביים ב-2001-2004, שפגעו ברשת הביטחון הסוציאלי.
כאשר ההוצאה האזרחית קטנה, הציבור כולו סובל, אבל נשים משלמות מחיר גבוה יותר. חלק מהסיבות לכך קשורות לפערי השכר בין גברים ולנשים. חלקן קשורות לקיצוץ השירותים שמעניקה המדינה לאזרחיה. קיצוץ השירותים גורר קיצוץ בכוח האדם המספק אותם. שני שלישים מכוח האדם הזה הן נשים, וכך מצטמצמות בהתאמה אפשרויות התעסוקה לנשים, שחלקן אף מועסקות במשרות חלקיות. הקיצוץ בשירותים החברתיים ובקצבאות פוגע אנושות בנשים המהוות רוב מאוכלוסיית מקבלי הקצבאות, במיוחד אימהות חד-הוריות. מאחר שעומס הטיפול בבית ובילדים רובו מוטל על נשים, הרי שכל קיצוץ בשרותים מטיל עול נוסף עליהן.
ויש פן נוסף לפגיעות הכלכלית בנשים, שאינן נהנות ממדיניות הפחתת המסים של המדינה, שנועד לאזן, כביכול, את הקיצוצים בתקציב. שני שלישים מהשכירות אינן מגיעות כלל לסף המס ושלושה רבעים מהאימהות אינן ממצות את נקודות הזיכוי עבור הילדים.
ראשי מערכת הביטחון בעבר ובהווה כבר אומרים שנים שרק הסכם מדיני יעניק לישראל את הביטחון המיטבי. עכשיו מוסיפים הנתונים הכלכליים עוד נדבך לתמונה זו.
ואנחנו כבר איבדנו את היכולת לחלום על מציאות של סיום הסכסוך. שלום הפך למילת גנאי. אנחנו שבויים בתבנית המונעת מפחדים, חרדה ומייאוש ומונעת מאיתנו את האפשרות לדמיין איך ייראו חיינו עם ביטחון כלכלי טוב יותר. אפשר להמשיך ולהתניע מהלך חשוב בנושא זה.
הכותבת היא שופטת (בדימוס) ופעילה בנשים עושות שלום