זהבה גלאון ,תמר זנדברג / מתוך: סרטון מר"צ שהופץ לפני הבחירות אחרונות
"בבחירות האחרונות הייתי איש השטח של מרצ בצפון", מספר תבור להט שהקים את תא מרצ במכללת תל-חי. "הייתי האחראי היחידי על כל השטח שבין חדרה לקריית שמונה, מלבד חיפה. אזור עצום בשביל בן אדם אחד. אני זוכר את עצמי מתרוצץ בשיכונים של טבריה לחפש את המשפחה הבודדת שתומכת במרצ ומוכנה שיתלו אצלה שלט שלנו. באחד הימים הסתובבתי במרכז מסחרי בעפולה, וראיתי מטה של 'יש עתיד'. נכנסתי להגיד שלום ושאלתי אם הם האחראים על אזור הצפון. הם לא הבינו בהתחלה את השאלה, כי מה זאת אומרת צפון, אנחנו אחראים רק על עפולה. שאלתי כמה אתם, והם אמרו כמה עשרות. באותו הרגע הבנתי כמה אנחנו לא מחוברים".
תסביר.
"מאז ימי יוסי שריד שגר בקריית שמונה ובמרגליות, מרצ לא התאמצה באמת להגיע לאזורים שמחוץ לתל אביב, שלא דרך חקיקה. הפכו את הח"כים ואת הקול הפרלמנטרי לחזות הכול, והעבודה בשטח עצמו נעלמה. באיזשהו שלב, גם אמרו לי - תתמקד בחוזקות שלנו, תשמר אנשים, אל תתעקש לשכנע חדשים. לך לטבעון ולכפר תבור, אל תנסה בכלל את בית שאן. וזה חבל, כי הפריפריה והתפיסה העממית של המפלגה משפיעות על היחס של התקשורת אליה, וכמה שזה נשמע מפתיע, גם מחזקות את הלגיטימציה של המפלגה במרכז. באותם ימים ממש בלט לי התהליך שהמפלגה הזו עברה. ממפלגה שמשפיעה על סדר היום, למפלגה שמגיבה, ולאט-לאט למפלגה שלאף אחד לא אכפת מה היא אומרת על סדר היום".
"במרכז, המצב לא היה הרבה יותר טוב", מוסיף אחד הפעילים הדומיננטיים באותה תקופה. "זה התחיל כשיוסי ביילין עמד בראשות מרצ, והגיע לשיא עכשיו אצל זהבה גלאון - גישה של לא צריך סניפים, אפשר להסתדר עם פייסבוק, תדרוכים עיתונאיים, וסניף לא רשמי בקפה דובנוב. כשהתחילה המחאה ב-2011, פתחנו אוהל קטן של מרצ ברוטשילד, זהבה הגיעה עם מנכ"ל המפלגה ואמרה שאין לנו מה לעשות פה. הבנו שמבחינתה, זה נושא חברתי, שנופל בקטגוריה של שלי (יחימוביץ'), לא של מרצ. רק אחרי שהמחאה גדלה והתבססה, היא תקצבה את הפעילות שם. זה לא סיפור על אוזלת יד של השטח, זה סיפור על מפלגה שהצליחה לפרק את השטח, של הנהגה שרוצה אותו בבחירות ודקה אחרי זה כבר לא".
למה שגלאון תתנגד לפעילות שטח?
"הפעילים של מרצ הם אנשים דעתנים, ומאחר שאין כאן ממילא חלוקת ג'ובים, כי למרצ אין מה לחלק, הם רוצים שלפחות יקשיבו להם. וזה לא התאים לסגנון הניהולי-ריכוזי של זהבה. לכן גם היו הרבה התנגשויות ומתחים עם צעירי המפלגה. ההשקעה שלה לאורך השנים בשטח לא התבטאה בעבודה מדלת לדלת, אלא בשלטי חוצות ובמודעות ב'הארץ', ששכנעו בעיקר את המשוכנעים. וגם כשירדנו לשטח, לא באמת ניסינו להגיע לקהל חדש. הקמפיין ב-2015 התמקד באזור המרכז, מרצ לקחה 25 יישובים שבהם היא חזקה, וגם בהם התמקדה רק באזורים החזקים. היא פנתה לקל ולמיידי, מתוך היגיון של שימור ושל מודעות למגבלותיה - גם זהבה וגם זנדברג - אם אני מסתכל על המתמודדים על ההנהגה כיום - לא עוברות במקומות שלא נחשבים למעוזים המסורתיים של של מרצ".
קרב אבוד?
אולי זה באמת קרב אבוד, אני אומרת ליו"ר צעירי מרצ, בר גיסין. גם כשרן כהן ממרצ העביר בזמנו את חוק הדיור הציבורי, רבים מאלה שנהנו ממנו, לא ראו בכם אופציה. ועם ההסתה והדה-לגיטימציה של נתניהו כלפי השמאל, בכלל אין סיכוי שהשכבות החלשות בפריפריה יסתכלו לכיוונכם.
"הליכוד לא התייאש כשהאוכלוסיות המוחלשות הצביעו למפא"י עד למהפך ב-77', וגם אנחנו לא צריכים לוותר מראש", היא אומרת. "אנשים מתחברים למי שבשטח, ואם נהיה שם ונדבר על זכויות עובדים וצדק חברתי ולא רק על סיום הכיבוש - זה גם יקרה. אנחנו אחלה מפלגה, מה שחסר לנו זה מצביעים. ברגע שנקבל לגיטימציה בנגב קרמיקה ובחצור הגלילית, נקבל לגיטימציה גם בראשון לציון ובפתח תקווה - שגם שם אין לנו מספיק קהל. זו בחירה של מפלגה לצאת מאזורי החיוג 03 ו-09 - להקים לשכות לפניות ציבור בשטח, לעשות אירועים ולעבוד דווקא במקומות שבהם קשה".
גלאון מתרגזת: "בשנה האחרונה לא היה מקום בארץ שלא הייתי בו. אין מכללה או אוניברסיטה שלא ביקרתי בה. כנסי לטוויטר שלי ותופצצי באירועים. חרשתי את הארץ כדי לשכנע אנשים להתפקד, אז להגיד עליי שאני לא בשטח ורק יושבת בקפה דובנוב? איפה כל המתלוננים האלה היו כשעשיתי סיורים ברחוב השוהדה בחברון? נורא נוח לצעוד בתל אביב באחד במאי (רומזת לאילן גילאון, ח' ש') או להילחם על תחבורה ציבורית בתל אביב בשבת (רומזת לתמר זנדברג, ח' ש'), כי זה בתל אביב, קרוב לבית. אבל לבוא עם הצעירים שאיתי לסמינר בחברון, לזה הם כבר לא באים".
חברון זה חשוב, אבל הם מתכוונים למפגשים עם מצביעים פוטנציאלים.
"נכון שבמערכת הבחירות האחרונה לא השקענו בשטח כמו יש עתיד, זה בגלל שלא היה לנו בכלל תקציב לפתוח את מערכת הבחירות. הבנקים לא נתנו לנו אשראי. רק בחודש הבא נסיים לשלם את החובות שלנו מאותם ימים. יש משהו בביקורת שאומרת ששמנו יותר מדי דגש על חקיקה ופחות על השטח. אני לא יכולה להתעלם ממנה. וכשיתפנו הכספים באפריל, נעשה פעילות".
אבי דבוש שמתמודד על הנהגת מרצ, הקים את מיזם "הערסים באים" - סדרת מפגשים בפריפריה עם מזרחיים, ערבים, יוצאי אתיופיה וברית המועצות במטרה לקרב אותם למרצ. "הבאתי את חברי הכנסת למפגש בשדרות, כי אני מאמין שצריך להיות פחות בוועדות ויותר בשטח. אמרתי להם, אל תבואו לנאום. תביאו מחברות ותרשמו מה אנשים אומרים לכם. הייתה פגישה מוצלחת, אבל לא היה לזה המשך, וחבל. יש הרבה אנשים בעמדות של מרצ שלא מרגישים נוח להגיד שהם בשמאל. דווקא המפגשים הבלתי אמצעיים האלה עוזרים לקרב אותם".
למה לחכות עד אפריל, אני אומרת לגלאון, פשוט תיכנסו לאוטו ותיסעו לשם. "פעילות בשטח זו הרבה היערכות תקציבית", היא משיבה. "ולגבי המחאה, באנו לרוטשילד ואמרו לנו - אנחנו לא רוצים פה נציגות פוליטית, לכן ויתרתי בהתחלה. שימי לב שאת לא נופלת פה לעסקנות של צעירים. הם אומרים שהם לא מחפשים ג'ובים, אבל היו שמחים לקבל איזה ג'וב בהסתדרות. ציבור בוחרי מרצ, שהוא הרוב הדומם, חושב אחרת".
מחנה "רק לא זהבה"
האזכור של גיסין את פתח תקווה, עיר מגוריה של גלאון, אינו מקרי. גיסין מזוהה עם ח"כ אילן גילאון, שמתמודד על ראשות המפלגה ונתפס כיריב ותיק של היו"ר הנוכחית. אבל הביקורת על גלאון, המלכה האם של המפלגה, משותפת גם לשאר המתמודדים, כפי שהגדיר זאת אחד הפעילים, "אני ממחנה רק לא זהבה". מה מרגיז אותם אצלה, מעבר לעובדה שהיא זו שיש להפיל כדי לקבל את המושכות? בעיקר חוסר היכולת שלה להתפשר ולשבת בקואליציה, כדי להשיג דברים מבפנים, גישה שהפכה לשיטתם את מרצ למפלגה מאוד צודקת, אבל גם מאוד לא משפיעה.
"אם אנחנו כל-כך צודקים, למה אנחנו לא מנצחים?", שואל אבי בוסקילה, מנכ"ל שלום עכשיו שהתפטר כדי להצטרף להתמודדות. וגילאון מוסיף: "זה בגלל שלשמאל ובעיקר למרצ יש בעיה - אנחנו מצטיירים כמי שאוהבים את האנושות ופחות את האנשים. אני לא רוצה להיות מבקר המדינה, להסתגר בבועה התל אביבית ולנתח את ההתנהגות של האחרים כל הזמן, אני מלצר ציבורי, רוצה לפתור בעיות". וזנדברג, שבשבוע שעבר הצהירה שתהיה מוכנה לשבת עם אביגדור ליברמן בממשלה, מוסיפה: "יש פער ענק בין הציבור שתומך בעמדות של מרצ לבין הציבור שמצביע לנו. בבחירות קודמות התחננו על חיינו, ואם יש משהו שהציבור לא סובל, זה תחנונים. הציבור מחפש מפלגה פורצת דרך שמכתיבה סדר יום, ולא דכדוך והטפות מוסר. אמרו עלינו שאנחנו עוכרי ישראל והתרגלנו לחשוב עלינו ככאלה, במקום להבין שאנחנו זה ישראל ולדבר בשפה אחרת".
איזו שפה? גורמים שבוחשים מאחורי הקלעים של ההתמודדות, מרשים לעצמם להיות נחרצים יותר: "הבעיה של מרצ היא שפה שלא התעדכנה מאז שנות ה-90 ומנהיגות לא כריזמטית שמשדרת שמרצ נועדה לשבת ביציע ולא להיות חלק מהמשחק. צריך לשנות את זה - לא עוד טון ביקורתי ומריר של מבקרת טלוויזיה שמחלק ציונים לשחקנים, אלא טון שאומר, אני רוצה להיות בכל קואליציה רלוונטית".
גלאון רותחת: "להגיד שאנחנו טהרנים וצדקנים זה לאמץ את הז'רגון של הימין, כמו אבי גבאי שאמר שהשמאל שכח מה זה להיות יהודי. אני לא מקבלת את זה שמועמדים שלנו ישתמשו בזה. הם התעייפו כנראה, ומנעמי השלטון מפתים אותם. גם אני רוצה להיות שרה, אבל אני לא מוכנה למכור את העקרונות שלי בשביל זה. אין לי אינטרס להיות במרצ אם היא לא תהיה מרצ. בשביל להיות פרגמטי, אפשר ללכת למחנה הציוני. מרצ היא מפלגה אידיאולוגית, לא סופרמרקט גדול של 'רק לא ביבי'. מפלגת שמאל חפצת חיים לא יכולה לשבת עם אדם שרוצה לפנות את ואדי ערה, גם אם הוא נאבק על זכותו לקנות גבינת גאודה בשבת. זה מזעזע בעיניי שיש במרצ אנשים שחושבים לעגל פינות ולוותר על השקפת העולם שלנו כדי לחגוג על ליטרת הבשר".
את משחקת לידיהם עם התשובה הזו. 17 שנה אתם מאוד צודקים, אבל באופוזיציה. לא עדיף להתגמש כדי לשנות דברים?
"אני בממשלה של ביבי, ליברמן ובנט לא יכולה לשבת, ושולה (אלוני) כבר אמרה שרק תולעים משפיעות מבפנים".
מתיחות נוספת נרשמה סביב ההתמקדות של גלאון בנושאים הקרובים ללבה, על חשבון אלו של חברי הכנסת האחרים, כשהדוגמה הבולטת יותר היא הישגי גילאון במאבק הנכים. "מפלגה נורמלית ותאבת חיים הייתה מתדרכת עיתונאים ויוצאת לקמפיין שמודיע שהצמדת קצבת הנכים לשכר המינימום זו עבודה של מרצ", אומרים פעילים במפלגה. "והם לא עשו כלום. כל הכנסת באה לברך את אילן כשעברה הצעת החוק שלו. כשהוא צולם בוכה מהתרגשות זה היה כמו מים בלב מדבר למפלגה המדשדשת הזו. היא יכלה לנצל את ההישג הזה כדי לפנות לאותם קהלים חדשים שהיא מדברת עליהם כל הזמן, ומרצ פשוט התעלמה מזה, כמו שהיא לא מפרגנת למאבק החילוני בכפייה הדתית כי הוא מזוהה עם תמי. רק הנושאים של זהבה שמדברת על כיבוש ושחיתות, משווקים".
גלאון בתגובה: "מה זאת אומרת שאני צריכה למנף את מאבק הנכים? אילן גילאון מנהל מאבק מטעם מרצ, זה ברור. ואני ח"כית לא פחות חברתית מאילן והאחרים. אני פעם חגגתי הישגים אחרים? אנחנו לא נגיע לשום מקום עם הבכיינות הזו".
אנחנו מדברות בשישי אחר הצהריים, ואני מרגישה שאני הורסת לך את סוף השבוע עם הביקורת הזו.
"שום דבר לא באמת מפתיע אותי, וחוץ מזה, אחרי שכתבו לי היום בטוקבקים 'שיאנוס אותך אריתראי וישרפו את המשפחה שלך', אז יש לי קצת פרופורציות".
"כולנו בעד חלוקה"
הפריימריז לראשות המפלגה שיתקיימו ב-22 במארס עומדים בסימן פתיחת השורות, כשלראשונה יהיו אלה 23 אלף מתפקדי מרצ, ולא רק אלף צירי ועידת המפלגה, שיבחרו את היו"ר הבא. בסופו של דבר, ההבדלים בין המתמודדים אינם גדולים, וכפי שהגדיר זאת גילאון: "כולנו בעד חלוקת הארץ, חלוקת ההון וחלוקת הדת מהמדינה". אבל עדיין ניתן לפלח את קהל המתפקדים לזרמים השונים.
כך מאפיינים אותם גורמים המזוהים עם מרצ: "בזהבה תומכים 'הכיבושניקים' - ארגוני זכויות אדם ומפגינים בשייח ג'ארח. היא מחוברת מעולה לתקשורת, אבל הכימיה שלה עם השטח במפלגה הרבה פחות מוצלחת. אילן מרכז סביבו את האדומים - הפעילים החברתיים, וחזק יותר בפריפריה מאשר בתל אביב. תמי מביאה את מרכז תל אביב - קרייריסטים והיפסטרים - תומכי לגליזציה וטבעונות. המאבק שלה לתחבורה ציבורית בשבת נועד להוציא אותה מהאזוטריה לנושאים שמתאימים יותר למועמדת לראשות מפלגה. אומנם מי שמריץ אותה יטען שאין שום קשר, אבל היא נתפסת אצל הבוחרים כזהבה הצעירה והמשודרגת. אימרי קלמן, יו"ר סניף מרצ בתל אביב ופעיל בקהילה הלהט"בית, נתפס כאזוטרי. ויש את שני ה'אבי' - אבי בוסקילה ואבי דבוש - שמצטיירים כמי שעשויים להביא איתם אלקטורט חדש, שלא בהכרח מזוהה עם מרצ. דבוש, מנהל התוכניות בשתיל וממייסדי התנועה לעתיד הנגב המערבי, פעיל בפריפריה, אבל לא חזק יותר מגילאון. בוסקילה, עד לאחרונה מנכ"ל שלום עכשיו, הפתיע את זהבה כשהודיע שיתמודד. ההנחה הייתה שיתמוך בה והיא מצידה תעזור לו להגיע למקום ריאלי ברשימה לכנסת. הוא גיי ומוכר בברנז'ה התל אביבית יותר מדבוש, ובונה על אפקט גבא י - של בחירה במי שבא מבחוץ. דווקא עברו כקצין קרבי (בתפקידו האחרון היה קצין האג"ם של חטיבת הנח"ל) מתגלה כבעייתי במפלגה כמו מרצ".
הוא זכה באות ראש הממשלה אחרי שהשתלט על חייל שפתח בירי לעבר ערבים בחברון. זה לא אמור להרשים את המתפקדים?
"במרצ לא טוב להזכיר עבר צבאי. זה נתפס מיליטריסטי. מוסי רז היה מ"פ במגלן ומעדיף להזכיר לפעילים שניהל את רדיו קול השלום. כשבוסקילה הודיע שיתמודד על ראשות המפלגה, הוא סיפר איך רץ בצוק איתן עם אלונקה שעליה חייל פצוע. את יודעת כמה דיונים היו על זה שהוא השתתף בצוק איתן, ומה הוא בדיוק עשה שם. אנשים אמרו שהם לא יכולים לתמוך בו בגלל זה. זו מפלגה שמי שלא בדיוק בפרופיל שלנו - אנחנו לא איתו".
בוסקילה מאשר שבמרצ לא קל להיות רב סרן במיל: "תקפו אותי על הדרגה ואמרו שאני מיליטנטי. זה בא מצד קבוצה לא גדולה, אבל קיימת ונשמעת. מבחינתם, אין גאווה בזה שהייתי בצבא, אבל אני לא יכול למחוק 15 שנה מהחיים שלי. מה גם שדווקא בגלל זה, אני יודע על מה אני מדבר כשאני מתנגד לכיבוש. מה שיותר העליב אותי היו הודעות שקיבלתי כמו 'לך לש"ס, עסקן!". בגלל שאני מזרחי, ראו בי תואם דרעי שמקומו בש"ס".
כדי להמחיש את הדקדקנות כלפי מה שראוי, מספר גורם אחר שנתקל לא מזמן בחברת כנסת ממפלגת העבודה במסעדה. משהו בה נראה לו מוזר, ורק אחר כך זה היכה בו, היא אכלה בשר. "במרצ זה לא היה קורה", הוא מסביר, "נציגי ציבור לא יאכלו בשר בפומבי. בטח לא במסעדה בתל אביב, כי זה לא פוליטיקלי קורקט ומסבך אותם עם הקבוצה הטבעונית".
כשאני שואלת את גלאון אם זה נכון, וגם היא חושבת פעמיים לפני מה שהיא אוכלת בחוץ, היא משתנקת. "את מתעסקת איתי בפיפי וקקי כשרוצים לספח שטחים ולגרש פליטים? יש במרצ אנשים מכל הסוגים - טבעונים, צמחונים, אוכלי בשר ואוכלי שרצים. מה זה מעניין מי אוכל מה? יוסי ושולה היו מתהפכים בקברם אם היו שומעים במה אנחנו מתעסקות".
הפריבילגים? הם בליכוד
לאיזה כיוון תפנה מרצ? קשה להעריך. "יש את הקהל שיפנה מזהבה לתמי, כי זה לעבור מאייפון 3 לאייפון 7, אותו הדבר - רק משודרג, ואילן מבחינתם הוא אנדרואיד", מעריך אחד הפעילים. "ויש את הקהל היותר שמרני, שאומר, נכון שיש לנו חמישה מנדטים, אבל יכול להיות יותר גרוע. ואת זהבה אני מכיר, היא הייתה בכנסת ומדברת יפה. הרבה ותיקים התרגלו למקום הקטן, החמים והצודק. השוליים האלה הם מקום נוח לאנשים מספיק פריבילגים שלא צריכים את הפוליטיקה, כי החיים שלהם מספיק טובים ונוחים גם בלעדיה, והם מעדיפים להיות במקום הנאור והצודק שלהם ולא להתפשר. וזה חבל, כי אנשים בלי דירה וביטחון תעסוקתי, לא רוצים וגם לא יכולים לחיות את התיאוריה. מה גם, שאפילו אלוני ושריד התפשרו וישבו עם החרדים".
העיתונאי ניצן הורוביץ, שכיהן בעבר כח"כ מטעם מרצ, כופר בניתוח הזה. "הקהל של מרצ לא פריבילגי", אומר הורוביץ, "את העשירים הכבדים את תמצאי דווקא בליכוד. לשם הולכים הקבלנים ובעלי ההון. ובכל מקרה, לכולם מגיע ייצוג. בוחרי מרצ, לא רק שלא מרגישים פריבילגים, הם מרגישים מאוימים בגלל הדעות שלהם. מה שחסר למרצ זה יותר רוח לחימה. לתקוף בלי רחמים. היא לא מספיק תוקפת עם סכין בין השיניים. ביבי מפשיל שרוולים פעמיים ביום ויורד לזירה כדי ללכת מכות. דודי אמסלם ואיילת שקד תוקפים כאילו הם עדיין באופוזיציה. במרצ חושבים שאם נהיה יותר נחמדים, הציבור יאהב אותנו, זה לא נכון".
גם גלאון לא מקבלת את הגישה הזו. "יש ציבור פריבילגי בכל המפלגות. אין אנשים שנוח להם רק להיות צודקים. את מדברת איתי על קבוצות שמסתגרות, כשאני היחידה שנאבקה לפתוח את השורות. אילן ותמי התנגדו וקראו להדיח אותי. אם לא הייתי מציעה לפתוח את השורות, אילן לא היה מתמודד נגדי. אני אתן לך סקופ: הוא רצה שארד מזה ואמר - רק תדאגי שאהיה מספר שתיים".
גילאון בתגובה: "זה שקר מוחלט. לא הרים ולא צל הרים. אני מתכוון להתמודד נגדה בכל מצב ובכל מקצה אפשרי - משאל אוטובוסים או ריצת מאה מטר. זהבה היא היחידה שדיברה על הדחות. זה נובע מהתפיסה שלה את עצמה כמלכת הכיתה. בגיל 12 זה חמוד, בגיל 62 זה פתטי. היא יכלה להרחיב את השורות גם קודם מהיותה יו"ר, ולא עשתה את זה, אבל זה בסדר, היא מומחית לקמפיינים של גוועלד. אני מתכוון לנצח ולפתוח את מרצ לקהלים חדשים שינפצו את תקרת הזכוכית האלקטורלית וישברו את הדימוי המנותק של המפלגה. בחירתה של זהבה להכפיש את חבריה מצערת ולא תהיה יותר מאקורד סיום לתקופתה במפלגה".
בחזרה אלייך, גלאון. מה את אומרת למצביעי מרצ שיוותרו הפעם על האידיאולוגיה ויצביעו ליאיר לפיד כדי להחליף את נתניהו?
"אני לא יכולה לזלזל בזה שהמפלגה הכי גדולה שתהיה פה היא מפלגת רק לא ביבי, ואני מבינה את הדילמה של אנשים שנוטים להצבעה אסטרטגית כי חוששים שהקול שלהם יאבד. אנחנו בכל מקרה נמליץ על מועמד מרכז-שמאל לראשות הממשלה, ועדיף שהכוח יהיה אצלנו ולא אצל לפיד, שכבר ישב עם נתניהו בממשלה".
אם הכוח יהיה אצל לפיד, הוא לא יספור אתכם בכלל. הוא כבר הצהיר שהטלפונים הראשונים שיעשה יהיו לליכוד ולעבודה. בכלל, פוליטיקאים אוהבים להצהיר שלא ישבו איתכם.
"זה חלק מהדה לגיטימציה שעושים לשמאל. זה מתחיל אצל ראש הממשלה ויורד למטה. אם נמשיך להיות עם 5-6 מנדטים, יוכלו להתעלם מאיתנו. אם נגיע לעשרה, כבר לא יוכלו".
מאיפה יגיעו אליכם הבוחרים?
"המסה הקריטית היא במחנה הציוני. אנשי שמאל שעברו לשם בבחירות הקודמות, כי חשבו שבוז'י יכול לנצח, יחזרו עכשיו הביתה. ויש גם קצת מיש עתיד, ובשוליים גם מצביעים מכולנו ומהרשימה המשותפת. האתגר של גבאי הוא לקחת קולות מהימין המתון, ושלנו ממפלגות השמאל-מרכז שלימיננו".
במרצ מתרפקים על המהפכה שעשה נפתלי בנט, כשלקח את שלושת המנדטים העייפים והאפורים של המפד"ל והפך אותם ל-12 מנדטים דומיננטיים מאוד של הבית היהודי, בזכות קהלים חדשים שהתלהבו מהדימוי ההייטקיסטי הרענן. מאז הוא ירד לשמונה מנדטים, אבל עדיין מחזיק בעמדת השפעה גדולה בקואליציה. "בנט הוא רק שלושה מנדטים יותר מאיתנו", אומר בוסקילה, "איך זה שהוא כל-כך משפיע ואנחנו לא קיימים?".
גלאון: "באותה מערכת בחירות, של 2013, אני לקחתי את מרצ כשהייתה שלושה מנדטים ואף אחד לא האמין בה, והגדלתי אותה לשישה. וגם אז אמרו לי 'צריך בנט שמאלני'. אני לא צמודה לכיסא, כבר פעמיים התפטרתי מהכנסת כי האמנתי שזו טובת המפלגה. אם לא הייתי מרגיזה, אולי היו לנו עכשיו 15 מנדטים, אבל באתי בשביל השקפת עולם, לא בשביל להתנחמד".