קחו קצת ספייס / איור: תמיר שפר
א. אומנם חלף שבוע וחצי מהשיגור ההיסטורי של אילון מאסק, אבל אני עדיין לא מצליח להירגע, וגם לא מנסה. חלון בדפדפן במחשב שלי פתוח באופן קבוע על השידור הישיר שמגיע מהמצלמות, שמחוברות למכונית הטסלה האדומה שמרחפת לה בחלל. בכל פעם שיש לי רגע פנוי - ויש לי הרבה רגעים פנויים - אני לוחץ על כפתור ה-alt עם האגודל ועל כפתור ה-tab עם האצבע המורה ועובר לכמה רגעים של ריחוף מרגש עד דמעות. כל-כך יפה לראות את כדור הארץ מהחלל. נסו את זה בבית.
אני יודע שאי אפשר לשמוע קולות בחלל כי אין מה שיעביר את הרטט, אבל המחשבה שהמכונית הזו מנגנת בלופ אינסופי את "תעלומה בחלל" (space oddity) של דיוויד בואי גורמת לי לרטוט בעצמי, מבפנים. "יושב בקופסת פח / גבוה מעל העולם / כדור הארץ כחול / ואין דבר שאני יכול לעשות". ואם כל זה לא מספיק, הרי שהמגבת במגירת המסמכים והכיתוב "בלי פאניקה" על לוח המחוונים (כמחוות לספר האהוב עליי בעולם מאת הסופר האהוב עליי בעולם, "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה" מאת דגלאס אדאמס), גורמים לי לחוש בר מזל לחיות באותה תקופה עם אילון מאסק. אנחנו צריכים יותר אנשים שיודעים להרים מבט למעלה אל השמיים ולהיות בגודל של מה שהם רואים, כמו שאמר פרננדו פסואה, שגם הוא הסופר שאני הכי אוהב בעולם. בסופרים אני פוליאמורי.
ואם כבר פוליאמוריה ספרותית, אני פשוט חייב להמליץ לכם בחום אינסופי על הספר "אדם בחלל" מאת דרור בורשטיין שיצא השבוע בתזמון מעולה (הוצאת בבל). בתחילת הספר כותב בורשטיין על הצילום האייקוני של חליפת החלל הריקה שהושלכה מתחנת החלל הבינ"ל (השבוע גם קראנו שטראמפ מתכוון להפריט אותה. אני מגבש קבוצת רכישה, הצטרפו אליי), מילים שראוי לחרוט על לוח הלב. בגלל שהחליפה ריקה, כותב בורשטיין, כל אחד מאיתנו יכול לדמיין את עצמו בתוכה: "למען האמת, כל אחד מאיתנו אכן נמצא שם. כמעט... גם על פני האדמה אנו מרחפים בחליפת חלל. ההבדל הוא דק מאוד, אך משמעותי. אנו נינוחים כי האטמוספרה היא לנו כקסדת האסטרונאוט, כדורית ושקופה", ומילותיו עוטפות אותי בצמר גפן מתוק ושולחות אותי לחלום שיום אחד ארחף גם אני בקופסת פח, גבוה מעל העולם.
זה החלום היחיד שיש לי.
ב. בהפרש של שעות בודדות מהשיגור ההיסטורי - ראיתם איך הטילים נחתו ברכות בדיוק בנקודה הנכונה!? - הלך לעולמו ג'ון פרי בארלו והוא בן 70. בארלו היה איש חזון ומעש, הוא כתב את "הצהרת העצמאות של הסייברספייס" שפורסמה לפני 22 שנה (ב-8 בפברואר - בדיוק באותו היום שבו מת). אני זוכר את הפעם הראשונה שקראתי את ההצהרה הזו: היא הפכה לי את הראש מבפנים החוצה, כמו גרב, ועד היום המילים האלה פורטות על מיתר בליבי. הנה כמה משפטים, בתרגום חופשי: "ממשלות העולם התעשייתי, ענקיות של בשר ופלדה, באתי מהסייברספייס, משכנה החדש של הרוח. אני קורא לכן, נציגות העבר, הניחו לנו - בשם העתיד. אינכן רצויות בקרבנו* אני פונה אליכן מטעם הסמכות היחידה שיש - החירות! אתן לא מכירות את התרבות שלנו, את האתיקה שלנו, את הקודים הלא כתובים שמספקים לחברה שלנו יותר סדר מכל החוקים שלכן! אתן פוחדות מהילדים שלכן - כי הם ילידים בעולם שבו אתן תמיד תהיו מהגרים. בגלל הפחד, הענקתן לביורוקרטיה את האחריות ההורית*". והמשפט האחרון: "בסייברספייס אנו יוצרים ציוויליזציה של התודעה. לו תהיה זו אנושית יותר והוגנת יותר מכל הממשלות שאתן יצרתן".
אז נכון, מילים היפיות ותמימות יותר לא נכתבו - וגם לא התגשמו - אבל אדם צריך להיות תמים והיפי וחולם כדי לשנות את העולם, וגם אם העולם לא השתנה בדיוק כמו שרצית, ג'ון פרי בארלו האהוב, הרי שאתה את שלך עשית בעולם הזה, מי ייתן ויחד נרחף לנצח בחלל. כי מהחלל באנו ואל החלל נשוב.
בארלו היה גם תמלילן של הלהקה הכי היפית אי פעם, הגרייטפול דד, לה כתב (בין השאר) את המילים הבאות: "דמיין כדור כחול זוהר / סובב חופשי, סחרחר מרוב אינסוף / קרא לו בית, שלך ושלי / הוא נראה שליו / לפחות מהחלל / אבל כשמתקרבים, מגלים את המין האנושי. / מלא תקווה, מלא בחסד". כמה דומה היא החוויה האנושית של להרים מבט אל השמיים - ולא משנה אם אתה בארלו או בורשטיין, אילן רמון או הרמב"ם. את כולם מציפה אותה פליאה, את כולם מרגש אותו ההוד, וכולם חשים את אותה הענווה ואותה האהבה.
פעם אחת נפגשנו, בארלו ואני. זה היה ב-1999 במסיבת טראנס בסן פרנסיסקו. נרגש עד לשד העצמות ראיינתי אותו ארוכות, אבל כשבאתי לתמלל את ההקלטה, כל מה ששמעו זה טראנס. עד השבוע לא זכרתי כלום מהשיחה, עכשיו גם בארלו לא זוכר ממנה כלום, אבל מה שנאמר בה עדיין מרחף איפשהו.
ג. רק שבוע וחצי מאז השיגור ההיסטורי, אבל אצלנו שבוע וחצי זה נצח ושלושת-רבעי. מאז, חווינו הפלת מטוס, כמעט התחממות בצפון, ניסיון לינץ' בג'נין, אלימות בכבישים, ובבתי החולים, נפילות בבורסות ומה לא - כמה קל לשכוח את הדברים הטובים שקורים, הא? אין ספק שפחות מדי אנשים מרימים פחות מדי מבטים אל שמי הלילה היפים ומשפילים יותר מדי מבטים אל האדמה האלימה. יותר מדי רובים, פחות מדי טלסקופים - זה מה שאני תמיד אומר. תנו להם שירים וחלומות. תנו להם שידורים ישירים ממכונית אדומה שנעה בשמיים. תנו תקווה.
אז אני לוחץ על כפתור ה-alt עם האגודל ועל כפתור ה-tab עם האצבע המורה ועובר לעוד כמה רגעים אל האוטו האדום שבשמיים, מוקף בכלום גדול ושחור. במרחק נעים כוכבים או לוויינים, כדור הארץ משתקף בקסדת האסטרונאוט שבתוכה אין עיניים לראות ואוזניים לשמוע, אבל המרפק מונח על החלון כמו שצריך. כל כמה זמן נשלם הסיבוב וכדור הארץ נגלה מאחורי הבובה בחליפת החלל, כחול ויפה ושליו.
אני רוצה לשבת בכיסא של הנהג. לא אכפת לי גם לשבת ליד, בתנאי שג'ון פרי בארלו על ההגה ואנחנו ממשיכים לנצח נצחים את שיחתנו הנשכחת למרות שהוא לא שומע אותי ואני לא שומע אותו. הרי אין מה שיעביר את הרטט. אז אנחנו מניחים מרפקים על אדן החלון ומסתכלים בשתיקה ובחיוך על האנשים שלמטה.
תרימו מבט למעלה, אולי תראו אותנו.